אורי צוקר
לבן. פשוט. אמיתי. יום כיפור.
• החיים שלנו על רכבת מהירה. אין לנו זמן שניה להסתכל החוצה, לראות את הנוף, לנשום את האוויר, להיפגש עם עצמנו. דבר רודף דבר. יושבים עם חברים וחושבים על המבחן מחר, במבחן אנחנו חושבים על ארוחת צהרים, בארוחת צהרים חושבים על לשבת עם החברים. אנחנו כמעט אף פעם לא נמצאים ברגע הנוכחי, כמעט תמיד ברגע הבא. מתעלמים באופן כרוני, די בבוטות, ממה שיש בפנים. מסובבים את הראש ועוברים לצד השני של הכביש, רק לא לפגוש את עצמי.
• החיים שלנו מסובכים, כבר מזמן הפסקנו לעקוב אחרי הקו הרציף שלהם.
• הכל מורכב. איך אתה מרגיש? וואלה לא יודע, ברוך ה' כזה, לא ברור. מה משמח אותך? צריך לחשוב על זה. טוב? רע? מושגים עמומים כאלה, אין טוב מוחלט, גם רע מוחלט לא. מה אתה כן יודע בוודאות? אולי אולי שאני קיים, כל השאר מוטל בספק. אין נקודות אחיזה, הקרקע נשמטת מתחת הרגליים.
• ברוך הבא לממלכת הזמן, כאן נכנסים לקרוסלה ויוצאים על אלונקה וחברה קדישא. הזמן הזה הורג אותנו, עולם של גבולות מוחלטים. מותר ללכת כל פעם רק צעד אחד קדימה, אחורה אסור בכלל. גם לעמוד במקום אי אפשר, מי שעומד מתקדם, כמו מסוע חשמלי. בממלכת הזמן הרע הוא המלך. לא באמת, הוא בובה על חוטים שהמלך מזיז. אבל את החוטים אנחנו לא רואים, בטוחים שהבובה אמיתית לגמרי, נותנים לה לנהל לנו את החיים. הכל רץ, רק שלא תסתכל למעלה, אתה עוד עלול לחתוך למלך אביון את החוטים.
• יום אחד, רק אחד, המסך עולה, החוטים מתגלים. יום אחד ששייך למלך, מחוץ לגבולות ממלכת הזמן. רגע אין סופי של חסד ובהירות. נהר של אור ששוטף זוהמה, מסיר לכלוך. הגוף? הזמן? המציאות? הם יחכו למחר. ביום הזה מתקדמים לאט כדי להגיע מהר, מורידים את הנעליים. אפשר ללכת אחורה, לתקן את הדרוש תיקון. גם קדימה אפשר ללכת כמה שרוצים, לחלום, לקבוע יתדות במקומות שאליהם עוד לא הגענו. ואפשר לעמוד, לנשום אויר, להיות בדיוק איפה שאנחנו עכשיו. הכל פשוט. הטוב והרע גלויים לעין, מונחים זה לצד זה על לוח הלב, אחד לה' ואחד לעזאזל.
• והוודאות האין סופית: 'ה' א-לקינו ה' אחד'. • "כי ביום הזה יכפר עליכם ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם
לפני ה' תטהרו".
