שמיה של ירושלים זרועים היו עדיין בכוכבי שחר ביום טוב של סוכות כאשר דמות מוארת פסעה במהירות ברחוב. היה זה האדמו"ר מגור ה"בית ישראל", שדמותו האירה בחייה וממשיכה להאיר מכל תמונה שלו. התלווה אליו מקורבו רבי ישראל קופ לעבר אחת השכונות הישנות של ירושלים בואכה מאה שערים.
בליל החג לאחר התפילה הזמינו אחד מחסידיו המקורבים לבקר אצלו בסוכתו שהייתה ידועה כ"סוכת הפלא". מלאה וגדושה בקישוטים ונוי סוכה מעשה ידי אמן ו"כל ירושלים" נהרה לראות את יצירותיו. הרבי ענה לחסיד "נו נו" שלא היית יכול להבין ממנו כלום, אבל כבר למחרת לפנות בוקר הגיע לביקור.
עמד האדמו"ר מבחוץ ונקש קלות על דלת הסוכה, אולם לא היה צריך זוג אוזניים מחודדות לשמוע מבעד לדפנות העץ הדקיקות את נשימותיו הכבדות והקצובות של בעל הסוכה השקוע בשינה מתוקה. "אדם שישן לפנות בוקר זה כלל לא 'עסק' בשבילי", אמר הרבי לר' ישראל, "הוא קרא לי כדי שאשמע איך הוא נוחר?!... הבה נלך אל רבי ישראל יצחק".
במרחק קצר משם, שכנה סוכתו הדלה וחפה כמעט מכל קישוט של הגאון הצדיק רבי ישראל יצחק רייזמן זצ"ל מגאוני וצדיקי ירושלים וחבר בית הדין של העדה החרדית. הניגוד זעק לשמים. זאת לא הייתה סוכת פלא אלא פלא של סוכה. כאן לא היו נשימות קצובות וקול נחירות...
מבחוץ נשמע קול לימודו המתרונן של בעל הסוכה כשהוא שקוע בלימודו לאור מנורת נפט "לומפ" דלוחה ומפזם ניגון מתוק אגב עיונו בדברי התוספות. "אתה רואה", אמר הרבי לר' ישראל, "זאת סוכת פלא, כאן לא המנורה הקטנה מאירה, אלא אור התורה. הבה ניכנס לבקר". אומר ועושה. הקיש נקישה קלה על הדלת ומיד זו נפתחה כאשר הגאון רבי ישראל יצחק אינו יודע את נפשו מרוב שמחה והתרגשות. "במה זכיתי לכבוד הגדול הזה" לחשו עיניו הזוהרות. הרבי הביט בסוכה הדלה במבטו החריף, סקר קמעא את הגמרא והשולחן ערוך ושאר ספרי הקודש שהיו פתוחים על השולחן לאחר לילה נטול שינה, את האתרוג והלולב שעמדו מוכנים ומזומנים ככלי נשקו של חייל מאומן, שוחח קצרות במשפטים מעטים ובמילים ספורות מענייני דיומא עם המארח, ומיד קם ויצא אל הרחוב שכבר האיר באור ראשון של בוקר.
