כל שנה אותו הסיפור. תפילות לא נגמרות, ואותה מחרוזת שירים משומשת משנה שעברה, ושלפניה, ושלפני פניה, ושלפני פני פניה, תמשיכו לבד. כאילו שאם לא נרקוד כמו שבט אינדיאנים בחגיגות סיום מסע הציד האחרון, ואם לא נשיר שוב את 'ונתנה תוקף', ואם לא נסיים את התפילה חלילה אחרי 12:30 , הוא לא ימחל ויסלח ויעביר על פשעינו. זה באמת מה שהוא אשכרה רוצה? מיליון פיוטים שאף אחד לא מבין מה כתוב בהם, וברכות ארוכות כאורך הגלות שרק ה'ונאמר ונאמר ונאאמר' קוטע את רצף המלמולים של החזן, שגם הוא לא לגמרי סגור על מה שהולך שם בדיוק.
• מי בכלל צריך את ראש השנה? אם תחשבו על זה שניה, תראו שזה לא ממש הגיוני. היום הזה אמור להיות יום של חזרה בתשובה, נכון? אז למה אין אפילו וידוי אחד? לא רק שאין וידויים, ממש מקפידים לא להתוודות. שולחים אותנו לקרב בלי רובה, אפילו אקדח קפצונים לא מרשים לנו לקחת, איך רוצים שננצח? אז אחת מהשתיים. או שהטעות במחזור, ומישהו עשה שם פאשלה רצינית, או שהטעות אצלנו ופשוט לא הבנו. ולמרות שאני באמת מעריך את האינטליגנציה של כולנו, נראה לי בכל זאת שהאפשרות השניה היא הנכונה.
• תפתחו מחזור לראש השנה. נו, אל תהיו כבדים, הוא לא נושך. תכל'ס, מה השורש )ההוא מהבגרות בלשון( שמככב בתפילות שם? מי שצעק ראשון מ.ל.ך שייקח לעצמו מרשמלו אחד. בראש השנה אנחנו ממש לא אמורים להיות עסוקים בעצמנו ובחטאים שלנו, אנחנו עושים משהו חשוב הרבה יותר, אנחנו ממליכים את המלך. חשבון הנפש של ראש השנה הוא לא אם ברכתי על התפוח בכ"ז סיון בצהריים (למרות שזה חשוב מאוד), הוא על העניין העקרוני, האם ה' הוא המלך שלי? בדיוק. שאלה נוקבת. כזאת שמשאירה אותי עם סימן שאלה ענק על החיים שלי, את מי בדיוק אני ממליך על עצמי? את הכסף? את האוכל? את הבילוי עם החברים? האמת האחת והיחידה היא, שאם מסתכלים עמוק עמוק פנימה אנחנו מגלים שבסוף יש לנו רק מלך אחד יתברך ויתעלה.
• חוזרים למחזור? הוא ארוך, אולי אפילו מאוד. אבל אם קוראים אותו ברצינות אפשר לראות שהוא לוקח אותנו למסע. מ'מודה אני' ועד 'ושמו אחד', כולל כל הברכות והתקיעות, אנחנו מוזמנים לאט לאט לקלף את עצמנו, לחשוף באר מים חיים שנובעים מעומק עומקי הנשמה.
להמליך את המלך.
ארי צוקר - ישיבת לב חדש
