יעל קסבה
פעם פרסמתי מודעה עבור חברה שעברה להתגורר במקום מגורים חדש ונצרכה לרהט את כל הבית בעצמה, בלי מקור הכנסה עצמאי. התלבטתי האם לרשום במודעה: "עבור מישהי נזקקת". בכל אופן - זאת חברה שלי, בחורה איכותית, לא סתם קבצנית. הניסוח הזה - "נזקק" הפך אותה בדעתי מיד לקבצנית מסכנה חסרת-כל. אבל האמת שזה היה מצבה – היא נזקקה לסיוע ולא יכלה להסתדר עצמאית. אז למה היה לי כל כך קשה להשתמש במילה "נזקק"?
למה אנחנו מתביישים לבקש? מתביישים לגלות שאנחנו נזקקים, חסרים, ומתביישים לבקש עזרה. המחשבה הזו העלתה בזיכרוני אירוע דומה: באחד הימים ירדתי במדרגות המובילות אל חנויות תחתית במרכז העיר, ולידי ירדה לאיטה אישה מבוגרת. אחרי כמה פסיעות – היא מעדה, נפלה ונחבלה בפניה. נחפזתי אליה כדי לסייע לה, להושיב אותה ולהרגיע את הבהלה שאחזה בה. היא היתה נסערת מהנפילה, אבל סירבה לקבל עזרה. "תני לי יד" – הפצרתי בה, "אני אעזור לך לקום". היא היתה עיקשת בסירובה, אבל אני הייתי יותר עקשנית. בסוף היא נכנעה, התיישבה בעזרתי על המדרגות ופרצה בבכי: "את הכל שרדתי לבד, את השואה, את העליה לארץ, את מותו של בעלי. ועכשיו – אפילו לרדת במדרגות אני לא יכולה. הסחרחורת הזו שמגיעה אליי בתקופה האחרונה לא נותנת לי לתפקד באופן עצמאי". הצער שלה נגע לעומק ליבי אך לא הצלחתי לנחם אותה. האחיזה שלה היתה טוטאלית: או שנהיה חזקים עד הסוף - או שנמות ולא נזדקק לעזרה מאנשים סביבנו.
הבושה, אוי הבושה משתקת... אנחנו חוששים להזדקק. הצער על הגילוי שאני חסר וזקוק לעזרה, שהקיום והערך שלי תלויים על התפקוד והעצמאות שלנו - מכלה כל חלקה טובה שמאפשרת לנו להכניס אל קיומנו אנשים שיוכלו להיטיב עימנו. המרקם האנושי בנוי כמו פאזל - כאן אני חסר וזקוק למילוי, וכאן יש לי מה לתת – ואני רוצה להעניק לסביבתי. במחשבת הבורא היה לברוא מציאות חסרה. כדי שניצור קשר, חיבור, מפגש קרוב עם מי שיכול להשלים אותנו – אנחנו חייבים להסכים להיות חסרים.
