שם משמואל שנת תרע"ט.
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלקים התהלך נח, נראה לפרש תוארי נח שהזכיר בכתוב, דהנה במדרש שמות פרשה למד מלך במשפט יעמיד ארץ אלו ישראל שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואיש תרומות יהרסנה אלו דור המבול וכו' א"ר אחא ביקש הקב"ה ליתן להם ארבעה דברים, תורה, ויסורין, עבודת קרבנות ותפלה, ולא בקשו וכו' ויש להבין הני ארבעה דברים מה עבידתייהו, ועוד אחר שהי' רעים וחטאים כ"כ, היתכן שרצה הקב"ה ליתן להם תורה, וכבר דברנו בדברי המדרש אלו ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:
ונראה דהנה כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, וכבר פרשנו דשלשה דברים הכלולים בכתוב זה הם מקבילים לגוף ונפש ושכל שהם שלשה חלקי האדם, טוב העץ למאכל, הוא בגוף שאליו מתייחס עריבת המאכל, תאוה הוא לעינים, הוא בנפש שמתפעלת ממראה נאה, אף שאין המראה נכנסת לגוף, ונחמד העץ להשכיל הוא בשכל, וע"כ נשתאב פגם החטא בגוף ונפש ושכל, והנה כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דצלם אלקים שעל האדם הוא המחבר את כל חלקי האדם, וע"כ קודם המיתה שהוא ענין פירוד החלקים מתעברא צילמא דב"נ כבזוה"ק עכ"ד, וע"כ בפגם גוף ונפש ושכל נפגם עמו גם צלם האלקים שעליו, וע"כ במדרש פרשה י"ב שניטל מאדה"ר זיוו שנא' משנה פניו ותשלחהו, שהוא מחמת שפגם צלם אלקים שעליו:
והנה ידוע שכל הנשמות היו כלולים באדה"ר ובחטאו נפגמו כולם ולא עוד אלא שנתערבו נשמות הטהורות בטמאות אף שאינם ממחצב אחד ואין ביניהם שום השתוות כמו אש ומים שאין מתערבין מ"מ באמצעות החטא והפגם נעשה חיבור ועירוב ביניהם ובאו אח"כ בגילגולים, וכך היו מגולגלים בדור המבול למען יתצרפו ויתלבנו ויפרדו הטהורות מהטמאות, וכל זה ידוע בספרי המקובלים, ולפי"ז י"ל דהיינו ענין הארבעה דברים שביקש הקב"ה ליתן להם עוד טרם יצאו כ"כ לרעה כדי למרק ולצרף את כל ד' חלקי האדם גוף ונפש ושכל וצלם האלקים שנפגמו בחטא אדה"ר כנ"ל:
ועי"ז נמי יתפרדו הטהורות מהטמאות, באשר ששוב לא יהי' להם השתוות וחיבור מצד החטא, וביקש ליתן להם תורה שהוא שכל אלקי הוא מירוק לשכל האדם, יסורין הוא מירוק להגוף, קרבנות הוא מירוק הנפש, כמו שהגדנו כמה פעמים שקרבנות מתייחס לנפש כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, אבל אין לבהמה שכל כדי שתכפר על השכל, וע"כ בכל פרשיות שבקרבנות כתיב נפש ונפש כי תקריב וגו' נפש כי תחטא וגו' תפלה שהוא לשון חיבור כמ"ש בהיפוך אתוון נפתולי אלקים נפתלתי שפירש"י נתחברתי, והוא מחברת עליונים ותחתונים, והי' בזה מירוק לצלם אלקים שענינו נמי חיבור כנ"ל, ובודאי אם הי' מקבלים עליהם את ארבעה דברים אלו הי' אז נעשה מירוק ותיקון לנשמות הטהורות והי' נפרדות מן הטמאות, אך באשר נתגברו אז חלקי נשמות הטמאות לא רצו לקבל עליהם את אלו ארבעה דברים:
ולפי האמור יתפרש לנו מדוע נתקלקל דור הזה כ"כ, הלא רבים מדור הזה ראו את אדה"ר והוא הגיד להם את אשר ראו עיניו שהוא הי' יחיד בעולם ואת אשר עבר עליו שהי' בג"ע ונטרד ממנו בעוונו, והם יצאו כ"כ לתרבות רעה בע"ז ג"ע שפ"ד וגזל וזיקוק לשאינו מינם כבמדרש, ומדוע לא לקחו מוסר מאביהם הראשון, ואף שמצינו שלא לקחו מוסר מדברי נח והי' מבזין אותו, אבל מדוע לא לקחו מוסר מאדה"ר בעצמו שהי' בעצמו העד להיצירה, אך להנ"ל יש לומר עפ"י דברי הזוה"ק בטעם טומאת מת מפני שכחות הטומאה מתאוין לדבוק במקום שהי' שורה בו קדושה מלפנים, ולאו דווקא במקום שכבר שרה בו קדושה, אלא אפי' במקום שהי' ראוי להשראת קדושה נמי כחות הטומאה מתאוין לדבוק בו, וכמ"ש הכוזרי בטעם טומאת קרי מפני שהי' ראוי להיות נוצר מזה אדם שיהי' כלי להשראת נשמה קדושה, וכזה י"ל נמי בדור המבול שמאחר שהי' ראוים לקבל אותם ארבעה דברים שהם מקבילים לתיקון ולהכניס קדושה בגוף ונפש ושכל וצלם אלקים ולא רצו שוב שורה לעומתם ד' כחות הטומאה והם ידועים בשמות עון משחית אף וחימה, וכמו שהגדנו כבר במק"א שהם מקבילים נגד גוף ונפש וצלם אלקים, ע"כ משכו אותם בכח לע"ז שהוא פגם השכל, ג"ע שהוא פגם הגוף, שפ"ד שהוא פגם הנפש, וזקוק לשאינו מינם הוא פגם צלם אלקים, וכבר הגדנו שגם גזל וחמס שהיא היפוך החיבור עושה פגם בצלם אלקים שענינו חיבור כנ"ל, וי"ל עוד שבאשר הי' ראויין להשראת קדושה ולא רצו והי' ענינם כמו טומאת קרי כמ"ש לעיל בשם הכוזרי ע"כ טומאה זו תוקפם בכח והביאם לידי הוצאת שז"ל כמו שבא בדבריהם ז"ל שזה הי' עיקר חטא דור המבול, ומעתה אין תימה מה שלא לקחו מוסר מסיפורי אדה"ר, כי רשעים ברשות לבם וכחות הטומאה שנשתאב בהם תוקפם בכח והביאם לכל אלה:
ולפי האמור יש לפרש תוארי נח שהזכירם הכתוב, דהנה במדרש כל שנכפל שמו יש לו בעוה"ז ויש לו בעוה"ב, והפירוש דכל אדם נשמתו היא עודנה למעלה אלא שהיא משלחת זהרורין ממנה לתוך הגוף, ומובן שכל אדם לפי מסת דביקתו בשורש נשמתו, כך מקבל הזרהורין מנשמתו שבעליונים, והנה כפל שמו מורה צירוף וחיבור שמו שלמעלה שהיא הנשמה עם שמו שלמטה, וע"כ מורה נמי שיש לו בעוה"ז יש לו בעוה"ב, כי עוה"ב הסכימו רבותינו ז"ל שהוא בגוף ונפש יחדיו, וע"כ יש לו בעוה"ז היינו מחמת שורש נשמתו שדבוק בה אף בעודה בעוה"ז, וכן נמי לעוה"ב שהרי גם הגוף יש לו צירוף וחיבור עם הנפש, בקיצור הדברים כי האדם יש לו שני עולמות עוה"ז משכן הגוף ועוה"ב משכן הנפש, ואדם השלם יש בו בכל עולם משניהם יחד, וע"כ שנכפל שמו מורה שיש בו משניהם יחד, וע"כ יש לו בעוה"ז ובעוה"ב, וע"כ נח שכפל הכתוב שמו מורה צירוף ודביקות הנשמה עם הגוף, וזהו שלימות צלם אלקים, המחבר שניהם כנ"ל היפוך מדור המבול שפגמו את צלם האלקים, ולא די שלא הי' להגוף חיבור עם הנפש אלא הי' נזקקין לשאינו מינו, וא"כ זה שכפל הכתוב שמו זה תארו לשבח שהי' לו שלימות צלם אלקים:
והוסיף לומר איש צדיק, דהנה צדיק הוא היפוך רשע, וברשע כתיב נפש רשע אותה רע, הרי שרשע מתייחס לנפש וכן לעומתו צדיק נמי מתייחס לנפש וכמ"ש לא ירעיב ה' נפש צדיק, וע"כ נח שמתארו הכתוב איש צדיק הוא תוארו לשבח שהי' לו שלימות הנפש:
והוסיף לומר תמים הי' בדורותיו, והנה תואר תמים הוא שלימות הגוף דכתיב נמי לשון זה בבע"ח לקרבן זכר תמים יקריבנו, תמים יהי' לרצון, הרי כי הוא שלימות הגוף, ואף שאין הכוונה בזה ובזה שווין מ"מ מאחר שהוא שם מושאל לזה ולזה מורה שזה תואר שלימות בחי' הגוף שבאדם, וע"כ במצוות מילה שהוא תיקון הגוף כאמרם ז"ל העבר אותה ובטל המום, ואמרו ז"ל בש"ס מה מילה שהוא תיקון אחד מאבריו של אדם כתיב בי' התהלך לפני והי' תמים, וע"כ אמרו ז"ל שנח נולד מהול, וכן אמרו ז"ל בש"ס ריש ע"ז שלא הי' טריפה משום דכתיב בי' תמים, ואף דדחי הש"ס דילמא תמים בדרכיו, מ"מ זה נמי בחי' שלימות הגוף כברש"י שם בדרכיו עניו ושפל רוח, וזהו בחי' שלימות הגוף כנודע:
והוסיף לומר את האלקים התהלך נח, זהו שלימות השכל, וכמ"ש הרמב"ן שהי' מהלך את השם הנכבד ליראה אותו לבדו איננו נפתה אחרי הוברי שמים ומנחש ועונן וכ"ש אחר ע"ז ואיננו שומע להם כלל עכ"ל, והנה זהו שלימות השכל:
ומעתה מבואר שכל ארבעה דברים שהי' בדור המבול לגנאי פגם גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, הי' בנח לשבח שלימות גוף ונפש ושכל וצלם אלקים, וכולם זכרן הכתוב בפסוק זה הראשון:
והנה בזוה"ק שנח הוא שבת, והרי זה בא ללמד ונמצא למד שישראל זוכין בשבת לשלימות ארבעה דברים אלו, וזהו שבמדרש בראשית פרשה י"א ויברך אלקים את יום השביעי ר' ישמעאל אומר ברכו במן ר"א אומר ברכו בנר ובי הי' המעשה פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת ומצאתי אותו במוצ"ש דלוק ולא חסר כלום, ברכו במאור פניו של אדם וקדשו באור פניו של אדם לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, ר' לוי בשם ר' אלעזר אומר ברכו ביציאה [פי' המת"כ, ההוצאה לשבת רבה על האדם לפיכך ברכו וכמו שאמרו ז"ל לוו עלי ואני פורע] ר"א בשם ר' יוסי ברכו במטעמים, והנה עוד שם שנים, ברכו בעטיפה וברכו במאורות, אבל אין העטיפה זכות שהרי הוא תלוי ביד האדם להחליף את בגדיו, וכן מה שברכו במאורות לא הי' לאדה"ר בלבד שלא נגנזו עד מוצ"ש, ואין זה זכות לדידן, ובכן אין לחשוב זכות לאדם במעשה נס אלא, מן, נר מאור פנים, יציאה ומטעמים, ויש לומר שדברים אלו מקבילים לגוף ונפש ושכל וצלם אלקים, יציאה ומטעמים הוא בגוף וכדלעיל בהא דכי טוב העץ למאכל ויציאה נמי דכוותה, כברש"י מגילה (ז:) דחיסור פרוטה הנאת מאכל הוא שהרי ראוי' אותה פרוטה לקנות בה מאכל, מן הוא בנפש כדאיתא בספה"ק שלא הי' משביע כ"כ את הגוף אלא מחי' את הנפש וע"ז אמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל שהי' קל על לבם, והנה הוא מאכל נפשיי לא מאכל גופני, ובענין המן נראתה ברכת שבת, הרי זה שלימות הנפש, ברכו בנר זה שלימות השכל כמ"ש נר ה' נשמת אדם והנשמה שבאדם הוא השכל כמו שהאריך בספר נחמד ונעים, ברכו במאור פנים הוא שלימות צלם אלקים כמבואר:
