המפגש שלי עם נדב היה פשוט, רגיל, לא בצבא, לא באימון מפרך, סתם כך. בסוף בוקר בהיר וקיצי ללא ציון מיוחד התיישב נדב בבית המדרש, שתי שורות מאחורי והחל לומד בשקט. במשך כמה שעות אף אחד לא שם לב שהוא שם, הוא התיישב בפינה השמאלית מאחור, כמעט מנסה שאיש לא יבחין בו. גבוה, נאה, עם כיפה קטנטנה שנחבאת מאחורי הראש, ישב ולמד.
ניצלתי הפוגה קטנה, ושאלתי אותו מיהו,
"נדב".
"צריך עזרה?"
"לא, סתם באתי ללמוד קצת".
"מה עושה בחיים?"
"חייל בצנחנים, בחופשה קצרה."
הוא דיבר במבט מושפל קצת, בשקט, בעדינות, לא נעים לו לדבר על עצמו. וככל שהמשיך לדבר ציינתי לעצמי שהוא נראה קצת מבוגר בשביל להיות חייל בסדיר, ומצד שני הוא בטח לא בקבע, בטח לא מפקד- הוא עדין מדי, שקט, ביישן, איך הוא יכול לעמוד בפני חיילים?
בבוקר למחרת כשהגעתי בשש בבוקר הוא כבר היה שקוע בלימוד, כשחזרתי באחת עשרה בלילה לקחת משהו ששכחתי, הוא עוד היה שם, בכיסא מאחור. וכך יום יום הוא לא הפסיק ללמוד, לא בזבז רגע. הלימוד בבית המדרש גועש, אנשים מתווכחים, לומדים, מנהלים דיון סוער, ובפינה השמאלית מאחור יושב בשקט איש עם ספר קטן, קורא, מסמן נקודות, נכנס לשיעורים ולא מפסיד מילה, מסכם, כותב, שואל בשקט שאלות הבהרה.
ואחרי שבוע, כשמישהו נכנס לבית המדרש ושאל אותי בשקט ובסוג של תדהמה "מה? נדב מילוא לומד פה?! אתה יודע מי זה?!", לא הבנתי על מי הוא מדבר, מי זה ה'נדב מילוא' הזה שהוא מדבר עליו בהערצה? יש פה רק את הנדב הזה מהספסל האחורי, שיושב בשקט כבר שבוע ולא מפסיק ללמוד לשנייה. העדינות והביישנות הזו לא הסתדרה לי עם המפקד שכל מי שהגיע לבית המדרש הזכיר אותו בהערכה כה רבה. והשאלה הזו ליוותה אותי: כל כך עדין, כל כך ביישן, איך הוא מפקד על אנשים? האם הוא גם יודע להיות נחוש? אגרסיבי? לפחות קצת? ורק בערב, במשחק הכדורסל, גיליתי את הנחישות הזו, הלוחמנית, כשלכל כדור הוא חייב להגיע, ומשקיע מאתיים אחוז, ולא מוותר לרגע, והכוח המתפרץ המהיר.
הפעם הראשונה שראיתי אותו עוזב את הפינה, הייתה כשהבאתי את בני בן החודש לבית המדרש. כשהוא התחיל לבכות- תוך שנייה נדב הגיע אלי: "צריך עזרה? יש לך בקבוק? אתה מסתדר?". וכשראה שאני אובד עצות והילד לא מוכן לשתות מהבקבוק, הוא הציע "בוא, אעזור לך, אעלה איתך הביתה. ממילא התכוונתי להפסיק ללמוד עכשיו." הפעמים הנוספות בהן עזב את הפינה היו כמישהו הציץ מדלת בית המדרש ושאל אם יש מתנדב שיכול לעזור, תוך שנייה נדב קפץ, להעמיס, להביא, להחליף פנצ'ר "אין בעיה. לא, זה לא מפריע, מה פתאום. בדיוק חשבתי לנוח קצת..." ואני הסתכלתי עליו בפליאה, כי ידעתי כמה כל שנייה חשובה לו, כמה מוקדם הוא קם בבוקר בשביל ללמוד, כמה הוא לא ישן, ופתאום כשמישהו צריך עזרה- תוך שנייה הוא שם.
בסוף תקופת הלימוד, כשנערכה ישיבת סיכום והפקת לקחים, וכולנו דיברנו על דברים שצריך לשפר בדרכי הלימוד ובשיעורים (יותר גמרא, יותר ראשונים...), נדב ישב כהרגלו בשקט מאחור. לקראת סוף הדיון הוא הרים את ידו ושקט שרר בבית המדרש, כולם המתינו לשמוע איך נדב יציע לשפר את לימוד התורה, הוא השפיל את עיניו והציע בשקט: "למה לא נחליט שב'זמן' הלימוד הבא, גם אנחנו, הבוגרים, נשטוף כלים במטבח? למה שלא נעזור יותר לתורני המטבח הצעירים? זה יכול לשנות המון."
והנדב הזה מהספסל האחורי, שבאמצע הלימוד רואה ראשון את התינוק הבוכה, ובסיכום הלימוד זוכר את מבטם של תורני המטבח; שביציאה קצרה של שבת, כשהזמן מועט ויקר כל כך, זוכר לבקר את הזקנה מהמשק שנמצאת בירושלים- זה הנדב שהולך איתי עד היום.
הוא לא מופיע כשאני לומד או מלמד, וגם לא כשטוב לי או רע לי, אבל הוא תמיד מופיע כשאני לבד ואין לי חשק לעשות משהו.
הוא מופיע ברחוב כשיש לכלוך על הרצפה ואף אחד לא רואה, ואני כבר התקדמתי בטעות, הוא יושב ליד המצפון ולוחש בעדינות (לא נעים לו): "אולי נרים?" ואני מרים.
הוא מופיע כשאני הרוג מעיפות ולוקח טרמפיסט, ונדב לוחש לי בשקט "אולי נקפיץ אותו? זה רק 10 דקות!" –ואני אומר לו: "נדב, בחייך! אתה יודע מה השעה? אתה לא רואה שאני גמור?" ואנחנו מקפיצים אותו.
והוא יושב לי ליד האוזן בכל פעם שאני נכנס למסעדה ואומר לי "לא תחייך לשומר? לא תשאל מה שלומו?" וכשאני מסיים לאכול: "לא תוריד כלים?"
כי בחודשים המעטים שהוא ישב בספסל האחורי בפינה, הוא הטביע בי משהו עמוק מאד, משהו שבא עם החיוך והשפלת המבט, עם העדינות והרצינות, עם הנחישות הבלתי מתפשרת והענווה, עם המיוחדות והניגודים. משהו שגם החיזבאללה לא הצליח להרוג ביום ההוא, בתחילת התמוז הארור, כשהלך ראשון, בראש חייליו, בגזרה המזרחית.
בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.
