סבתא שלי ניצולת שואה ומקבלת במסגרת התשלומים מגרמניה אפשרות לנפוש פעם בשנה בבית הארחה בצפון.
היא הייתה אמורה לעשות שבת עם דודה שלי אולם ברגע האחרון עקב סיבות שלא תלויות בה, הדודה נאלצה לבטל וכך יצאה שסבתא שלי נשארה בשבת לבד.
כשירדה לחדר אוכל, שמה לב שהשולחן שלה הועמד בין בין שתי שולחנות של שתי משפחות גדולות.
סבתא הלכה למקום שלה וסיפרה לי שהיא הייתה עצובה מאוד בגלל שהרגישה כל כך בודדה...
לפני שהספיקה לפתוח את היין כבר ניגשו אליה שלושה ילדים קטנים מהמשפחה ליד, תפסו לה את היד ומשכו אותה לעבר השולחן שלהם, שם, קידם את פניה אב המשפחה, ברך אותה ואמר לה שזה יהיה להם לכבוד אם היא תסכים לאכול איתם ביחד
סבתא שלי סיפרה שהיא רק חייכה במבוכה ובתוך כמה רגעים כבר פינו לה מקום, והילדים של אותה משפחה מדהימה העבירו את כל הסכום לשולחן שלהם.
במשך כל השבת המשפחה הזו הצילה את סבתא שלי:
הם ישבו איתה בכל הארוחות, דיברו איתה, שאלו ונתנו לה את התחושה הנפלאה ביותר בעולם
במוצאי שבת, בסוף ההבדלה, ניגשה כך סיפרה לי סבתא, אשתו של אב המשפחה ואמרה לסבתא שלי:
"שתדעי לך שבזכותך הייתה לנו את אחת מהשבתות המקסימות ביותר שאי פעם חווינו,.
סבתא שלי, ניצולת השואה, סיפרה לי שהיא לא ידעה את נפשה מרוב אושר.
אני מנסה לאתר דרך הקבלה את השם של אותה המשפחה אבל היה חשוב לי לכתוב לך בגלל שזה נראה לי לגמרי לא מובן מאליו:
אני בעצמי לא יודעת איך הייתי מגיבה אילו היו מצרפים לי לשולחן השבת מישהי שאני אפילו לא מכירה...והמשפחה הזו נתנה לסבתא שלי את התחושה הכל כך טובה הזו, שבעצם היא זו שעושה איתם חסד ולא הפוך.
אז הנה סיפור קטן שמן הסתם לא יגיע לתקשורת אבל לדעתי הוא מלמד המון זכות על העם הנפלא שלנו.
