קי"ל שאיסור רציחה הוא בייהרג ובל יעבור.
דין זה ילפינן לה בגמ' במסכת פסחים דף כ"ה ע"ב וסנהדרין ע"ד ע"א מסברה של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי".
למרות האמור, הראשונים שם בסוגיה, תוס', ר"ן, ריטב"א, מאירי ועוד, נקטו שכל האיסור הזה הוא בדווקא אם הכפיה להרוג את חבירו היא ב"קום ועשה".
אך אם הכפיה להרוג את חבירו נעשית ב"שב ואל תעשה" אל לו להתנגד.
וכגון שאומרים לו "הנח לנו לדחוף אותך על התינוק וימות התינוק, ואם תתנגד תמות" אל לו להתנגד ולמות בכדי להציל את חברו.
הטעם לכך הוא שבכגון דא אמרינן "מאי חזית" הפוך דהיינו "מאי חזית דדמא דההוא גברא סמוק טפי דילמא דמא דידך סמוק טפי".
ועל אחת כמה שאם כופים אותו ומאיימים עליו במיתה שלא יציל את חבירו ממוות (ואינו שותף בהמתתו) שאל לו להצילו.
לעניין זה ראה המאירי במסכת סנהדרין שם: "וכן אם היה ישראל מושלך בבור, ואמר לו אנס הזהר שלא תעלהו, שאם תעלהו אני אהרוג אותך, אינו חייב להעלותו. "
ובפשטות אין חילוק בכל זה בין אם האנס אומר לו שאם יתנגד ויציל את חברו, ימיתהו האנס אך לא היום מיד, אלא כעבור זמן מחר או עוד שבוע וכל כדומה לזה, דמאי שנא.
אף ולא שמענו שאי מי מהראשונים והפוסקים חילק בכך.
והנה, איתא בב"מ ס"ב ע"א "שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך."
הרי לן שלדעת בן פטורא אדם חייב להקריב את חייו (לפחות את חיי המחר שלו) למען הצלת חיי חברו.
ואף רבי עקיבא לא שלל דין זה אלא מכוח גזה"כ מיוחדת "חייך קודמים".
זאת למרות שנקטו הראשונים שקיימת סברה ישרה מכוח "מאי חזית הפוך" שאל לו להציל חברו בהקרבת חייו, ולו אף אם ימיתוהו לא היום אלא רק מחר.
וקשה, לכל הני ראשונים, מאי שנא:
בין: מי שמאיימים עליו במיתה אם ימאן להם שידחפוהו למעיכת התינוק שנקטינן שאל לו להצילו משום סברת "מאי חזית הפוך"
ובין: מי שמאיימים עליו שיהרגוהו אם יציל את חבירו שנמצא בבור שנקטינן שאל לו להצילו משום סברת "מאי חזית הפוך".
וזאת אפילו אם לא ימיתו את המציל היום אלא רק מחר.
לבין: שנים שהיו מהלכים במדבר וכו', שלדעת בן פטורא יחלוק עמו את מימיו שלו, אע"פ שעל ידי כך מקריב את חיי המחר שלו וימות.
ואף רבי עקיבא לא חלק על בן פטורא אלא מכוח דרשה של "וחי בהם" - ולא מכח סברא של "מאי חזית" הפוך.
