היה זה יום טוב אחרון של פסח. בית המדרש הגדול בשיכון סקווירא [ניו-יורק], מלא על גדותיו בחסידים ו"בעלי בתים", שבאו לחסות בצלו של האדמו"ר , רבי יעקב יוסף טברסקי זצ"ל. בין המתפללים גם אורחים רבים, שבאו להשתתף בשמחה משפחתית בחצר סקווירא. לאחר קריאת התורה כיבדו את אחד האורחים של בעל השמחה, שחונן בקול נעים, בתפילת מוסף. הלה עלה להתפלל על בימת בית הכנסת, ובניגון שמח ומעורר, הוא התחיל לזמר את הפיוט " י-ה א-לי וגואלי ".
בסקווירא לא נהגו לומר את הפיוט הזה ביום טוב שחל להיות בשבת, ומאחר שידעו שהרבי אינו משנה אפילו פסיק כלשהו ממה שנהגו אבותיו_ תלו החסידים עיניהם באדמו"ר לראות האם יבוא רמז קל או נענוע מצדו , להפסיק מיד את החזן . לתמהונם עמד הרבי רגוע והקשיב לקולו של החזן השר את שירתו.
עם תום התפילה ניגשו אל הרבי מספר חסידים , שלא יכלו לעצור ברוחם, ושאלוהו : רבי , והרי בסקווירא נוהגים שלא לשיר פיוט זה ביום טוב שחל בשבת?
נכון, ענה הרבי, אלא שבסקווירא יש עוד מנהג , שלא לבייש ולהכלים את הזולת...
