קם ממיטת חליו

באמצע קיץ תרצ"ה, כשהרב שוכב על ערש דוי, המחלה האיומה (סרטן העור) כרסמה את לשד חייו ויסוריו היו גדולים. הגיעה לביתו אשה מסכנה והודיעה שילדה חלתה פתאום והרופאים אמרו שאין כל אפשרות לרפאותה כאן, ומוכרחים להובילה בדחיפות עוד השבוע לוינא [אוסטריה]. ברוב עמל השיגה פספורט [מהבריטים כדי לצאת] אך הקונסול האיטלקי עיכב את מתן הויזה של המעבר [לעבור את ארצם, כי שם האניה היוצאת מיפו עוגנת]. הסידורים הפורמליים [רשמיים] צריכים להמשך ימים אחדים. למרות הפצרות הרופאים והתנגדות בני הבית, ירד הרב ממטתו עם בקבוק חם לבטנו [שהוא הניח שם כדי לשכך את הכאבים], ותוך מכאובים קשים נסע אל הקונסול האיטלקי. כשראהו הקונסול נבהל, הלא הוא קורא בעתונים שהרב חולה מאד, והנה הוא בא ועומד לפניו. וכמובן ויתר על כל הצדדים הפורמליים ומילא מיד את בקשתו" ("לקוטי הראי"ה", ח"ב עמ' 41-42, לרמ"צ נריה).