"משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטים לעליה, הלך והעלה לו. אמר לו עירבת בהן קב חומטין, א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העלית."
כשהאדם כבר התעלה למדריגה ראויה בדעת ויראת ד', אז דומה כל מה שהוא מוסיף אומץ בתורה וכל קנין טוב שהוא פועל ע"י עצמו, לא ע"י שלוחו. כי כיון שכבר הוא משיג בשכלו יקרת הערך של עבודת האלהים השלמה, ולבו ובשרו ירננו אל אל חיי, אינו צריך לזרז עצמו ע"י כח מעיק ומכריח. באופן כזה הוא בעצמו עומד באותה המעלה ששם נמצאת תכלית מגמת כללה של תורה וכל השגה אמיתית, אז כל לימודו כולו הוא קודש לד'. וכפי כל ההתרחבות של הפרטים הרבים המסתעפים, הוא סוקר עליהם איך הם באים ושבים רק אל הים הגדול של דעת ד' ועוזו, שהיא יראת רוממותו. וזה אמנם יבא לאדם ע"י מה שיתחיל מהמעלה הקטנה לשמור משמרת ד' ביראת ד', בהיותו עדיין עומד במעלה קטנה. ע"כ בערך השלילה הבאה מחסרון מדת יראת ד' המעמדת את הכל צריך להבין במשל לאדם, שלא ע"י עצמו הוא פועל, לא בכחו העצמי כ"א ע"י הערתה של תורה, ומורים ומדריכים, וכחותיו אינם מסכימים עדיין לעבודת הקודש, אבל הוא ע"י קבלת עול מלכות שמים והסכמה חזקה (הוא) מכריחם לאסוף דעת ללמוד ולהשכיל. א"כ הוא אדם שאמר לשלוחו, העלה לי יותר גבוה ממעלתי והשגתי. ומה שבהיות האדם מתנשא לכסוף בעצמו וברוחו הפנימי לאהבת צור העולמים ודעת דרכיו ותורתו, אז הדברים מאירים לפניו באין קץ ומדה, ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. אבל בהיותו במצב הנמוך, אז ציוריו, גם כשהם חפצים להתרחב ולאחוז מדה גדולה מפני המצוה הלימודית להרבות חיל רוחני, אבל מצומצם הוא במדה. ע"כ אומר כור חיטים, שההשכלה שהיא בלי מצרים המתנשאת עד אפס גבול, עוד לא בא למדה זו להכירה, והעלאה תהיה לעליה. כלומר לא בא עדנה למדה זו שאותו הציור שבשבילו הוא מתעורר להכין עצמו ללמוד ולהשכיל, היא תהיה לו מדה קבועה. שזו היא נחלת עבדי ד' המעמיקים בדעה והשכל, שכבר הכירו דרך ד' וחשקו בה באמת, כ"א לעליה, מקום שיוכל לפעמים לעלות שמה. ובהיותו במצב כזה, הוא מסוכן להשחת מכל נטיה רעה, מכל דעה כוזבת ודמיונית.
ע"כ צריך להיות מתחיל במדה היותר מצומצמת שביראת ד', שאע"פ שתהיה עדיין אצלו בלתי מובנת כראוי, מ"מ זאת היא גבורת האמת הגדולה שבכל מקום שהיא נמצאת, באיזה מדריגה שהיא מצטיירת, תביא טובה וברכה וחיים. אמנם במקום שהיא צריכה להתחבר לכח הפועל שעדיין לא בא למדה זו להשכיל שהכל ממנה, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" , כשא"ל לאו, אז המגרעות האנושיות מוכרחות להתגבר בהיות הכחות הרוחניים מתגברים ע"י תוספת דעת, ונהפכים לרועץ כל הקנינים הראויים להיות משמשים לטובה. וזאת היא ההתיחדות שיש למדת היראה, חוץ ממדת האהבה. שמדת האהבה מרחבת את הכחות, ואינה מבצרת כח הכחות הרעים. ע"כ לא תוכל לשמור מרקב הבא ממגרעות התקועות בנפש האדם פנימה, כ"א אחרי שכבר בא האדם למדה זו שלבבו התעלה לחמדת הטוב באמת, אז מדת האהבה מרוממתו ומעלתו עד אין קץ. אבל מדת היראה מצמצמת היא את הכח שהוא עלול בהתרחבו לפרוץ גדרות עולם, להחריב ענינים בנויים לתלפיות, לכבשו שיהיה עצור במדה הראויה לו, וממילא אותם הכחות הרעים המתעוררים בקטנם להחריב ולהרקיב כל חמדה, היראה משמרת מהם ומתשת כחם. אבל מבלעדה, עלול הדבר שהחיטין נהפכים לרקבון, ואותו המקום הראוי להכניס בו פרי למאכל, יהיה מכיל בקרבו דבר מופסד, שגם הקנינים הטובים נאבדים בתגרת יד הציורים הרעים כשמתגברים ע"י חסרון לימוד היראה. ע"כ החובה להתחיל בלימוד היראה גם בההתחלה, בתחתית המדרגה, בעוד שהאדם הוא עדיין צריך לזירוז חיצוני, כי בזה יקום חילו ויצליח להיות כל קניניו עומדים לעד, כדת יראת ד' טהורה .
