מפרש רש״י: ״וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם – הרי טוב, איני אומר לך מחני, וְאִם־אַיִן – מְחֵנִי, וזה מקרא קצר כו׳ ״.
יש להתבונן במידה זו בלשון התורה הנקראת ׳מקרא קצר׳, מתי הכתוב נוקט בה ולמה. והנה בכמה מקומות יש לפרש שהוא תיקון הלשון וקיצורו. וכגון בכתוב (בראשית מא, מט): ״עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר״, ומפרש רש״י: ״עד כי חדל לו הסופר לספור, והרי זה מקרא קצר״, הרי קיצור שהוא מטעם העדר חשיבות וענין להודיע מיהו הסופר, ואזי תיקון הלשון הוא לדלג עליו. ומיהו בפסוק דידן אין נראה לפרש כן, דלכאורה לא היה המקרא צריך ליכתב בלשון תנאי – וְעַתָּה אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם גו׳. כי מה היה המקרא חסר אילו נכתב בלשון פשוט, וכגון: וְעַתָּה שׂא נא חַטָּאתָם, ואזי יסיים: וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא גו׳? ולפיכך נראה כי ׳המקרא קצר׳ כאן אינו קיצור לשון בעלמא, אלא קיצור במאמר, כמי שמדבר ואינו יכול לפרש יותר. דרך ה׳מקרא קצר׳ הוא, שהדבר הסתום בו נלמד מן הסמיכות והחיבור ומכלל הענין. וזהו שרש״י מפרש שה׳אם תשא׳ נלמד מן ה׳ואם אין׳, ומאחר שב׳ואם אין׳ אזי ׳מחני׳ ח״ו, א״כ ב׳אם תשא׳, אזי ׳איני אומר לך מחני׳.
ונראה להוסיף בעומק משמעות המקרא קצר כאן. דהדברים עולים גם כנגד האמור למעלה, שאמר לו הקב״ה למשה (ל, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל, ומשה חִלָה פנים והשיב לפניו (ל, יג): זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ גו׳.
ויש לפרש דכך היא טענתו של משה רבינו: אִם־תִּשָּׂא חַטָּאתָם, אז אומר שקיימת את השבועה שנשבעת לאברהם יצחק ויעקב – אלא כיון שאין ראוי לפרש הדבר כלפי מעלה לכך בא המקרא קצר; וְאִם־אַיִן – אלא תבקש לקיים את השבועה שנשבעת לאבות על־ידי, שאף אני מזרעם, והיינו שיאבדו ישראל ואותי תקיים, אזי מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ, כי נמצא שישראל יאבדו בגיני, אפשר ח״ו שסניגור יעשה קטיגור? היתכן הדבר כי זכות זו שיש בי שלא הייתי במעשה העגל היא תהא העילה ופתיחת השער לכלות ח״ו את ישראל מעל פני האדמה? לכך אחלה פניך לומר: אל תטילני לעסק הזה! וכלשון המדרש תנחומא (ואתחנן ו): ״יאבד משה ואלף כיוצא בו ואל יאבד אחד מישראל״.
הגריי"ו
