בביאור הקנין של שמח בחלקו כתב רש"י: "שאם דואג בעניינו אינו מכוין בה".
כלומר, שגם אם האדם נופל לתוך מצבים מדאיגים המטרידים את הנפש, הוא אינו
שוקע בהם. יש לו דאגה, והוא 'דואג בענינו', אך 'אינו מכוין בה' - הדאגה אינה
תופסת את ראשו ולא מפרה את מנוחתו. ליבו טוב עליו, והוא יודע להתמודד
ולהמשיך עם צהלתו על פניו, חרף הדאגות שסובבות סביבו.
ולכאורה, לפי דברי רש"י, מדובר רק על מצב נפשי מרומם שבו האדם שרוי. הוא
מנהל את עצמו על מי מנוחות, השמחה ממלאת את חייו ושום דבר לא מצליח
להכפיף את רוחו. מדוע הדבר קשור דוקא ל'שמח בחלקו'? האם יש קשר בין
השמחה האמורה לבין ה'חלק' של האדם, ולא לכל שמחה אחרת שהאדם מקיף
בה את עצמו?
ועוד קודם לכן, גם אם נפרש את מידת 'שמח בחלקו' על פי פשוטה - שהאדם
שמח בחלק שניתן לו, עלינו להקדים ולהבין מהי מידה זו, וכיצד זוכים אליה.
בפשטות היה נראה שאין כאן אלא חלק ממידת האמונה: האדם שזוכה להאמין
שהכל בגזירת עליון וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, מקבל באהבה את כל מה
שיבוא עליו, וכעין שביארנו לעיל בקנין 'קבלת היסורים'. הוא יודע ומכיר שהכל
לטובה, ואין לו מה להצטער אם נגזר עליו כך או אחרת.
אך באמת יש להתבונן בעומקו של ענין. האם מצד האמונה גרידא קל כל כך להגיע
לשמחה? אין ספק שהאדם המאמין יודע שכל מה שנגזר עליו מכוון לטובתו ולא
יכולה להיות עוד אפשרות אחרת. זו צורת החיים המתוקנת שאמורה להיות לו,
ואבוי לנפשו אם המצב היה להפך. אך כפי שכבר הרחבנו לעיל, האמונה אינה
סותרת את הכאב. סוף כל סוף האדם חווה במהלך חייו יסורים ונסיונות, קשיים
ומהמורות, ולא תמיד הנפש מצליחה לחוש את שמחתה של השלווה. מצד אחד
הוא יודע שרק זה הוא הטוב, ומצד שני יש כאן מכאובים המכתתים את הגוף. מה
סתירה יש בין זה לזה?
משל למה הדבר דומה, לאדם שנתקף במחלה קשה, ואין מנוס מלבד לעשות לו
ניתוח מכאיב שירפא את מחלתו. החולה נכנס לחדר הניתוחים מתוך הבנה שזהו
הדבר הטוב ביותר שעליו לעשות, ומבלי הניתוח הוא לא יוכל להמשיך ולחיות. אך
למעשה, בשעת הניתוח, הוא גונח מרוב כאבים ומייחל מתי סוף סוף יסתיים
הטיפול... האם הכאבים סותרים את ההבנה מהו הטוב? הוא מכיר ברפואתו של
הניתוח, אך מתייסר בכאבים שיש בו. הוא שמח מצד אחד, וכאוב מצד שני. כיצד
ניתן לצוות עליו להיות בשמחה שלמה, בהרגשה של טוב גמור כשם שהוא מברך
על הטובה?
ולמתבונן, עבודת השמחה של 'השמח בחלקו' קשה לכאורה עשרת מונים מכל
שמחה אחרת. סוף כל סוף יצר לב האדם רע מנעוריו, ומידת צרות העין מושרשת
בתוכו ונחשבת כעין טבע שני. כשאדם רואה את ההוא שלידו מקבל חלקים גדולים
יותר ממנו, הקנאה עלולה לעלות בו מאליה, וכמעט לא יוכלו לעזור הסברים,
ידיעות או הגיונות פשוטים... כך הוא טבע האדם, שהוא מודד את עצמו תמיד
ביחס לסביבתו, והיכולת להתמקד רק ב'חלקו' ולשמוח בו בלבב שלם, בלי להביט
כלל אל מה שלצידו - היא יכולת עליונה שמתעלה מעל המהלך הפשוט של צורת
האדם.
באחד הכינוסים הידועים הביא מרן הגרא"מ שך זצ"ל את דברי המדרש שנאמר
אצל קין והבל (ב"ר כ"ז, ח'): "על מה היו מדיינים, אמרו בואו ונחלוק את העולם,
אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עליה
דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי, דין אמר חלוץ, ודין אמר פרח, מתוך כך ויקם
קין אל הבל אחיו ויהרגהו".
על מה היה הדיון בין קין והבל? הם חלקו ביניהם את כל העולם כולו. אחד קיבל
את כל הקרקעות עלי אדמות, והשני נטל את כל המטלטלין. הם היו כמעט היחידים
בעולם, מלבד אדם הראשון וחוה, ולא חסר להם מאומה. גם אילו היו חיים אלף
שנים פעמיים לא היו מספיקים להשתמש בכל מה שיש ברשותם על פני רחבי
תבל... והנה האחד אומר לשני: פיסת הקרקע שאתה עומד עליה שייכת לי, ואין
לך רשות לעמוד עליה, והשני משיב לו בחזרה: חתיכת הצמר שאתה לבוש בו שלי
הוא, ואין לך רשות להתעטף בו... מה הפריע להם כל כך, תמה מרן הגרא"מ. הרי
באמת אין רשות אחת נוגעת בחברתה.
אלא בהכרח, אמר הגרא"מ, שלא היתה כאן טענה של הגיון. מצד החסרון, באמת
אף אחד לא נחסר מלקיחתו של השני. הטענה היתה אחרת: זה שלי, ואם זה שלי
- זה לא אמור להיות שלך...
וכבר לעיל בקנין 'בישוב' הבאנו את מה שאמר הגר"ש שבדרון זצ"ל, על דרשת
הגמרא בחולין (חולין קל"ט, ב') 'המן מן התורה מנין, המן העץ' (בראשית ג', י"א),
ולכאורה הדברים תמוהים: מה בין המן האגגי ל'המן העץ' שנאמר בחטא עץ הדעת.
האם באים להביא רק את שורש התיבה 'המן'?... אלא, ביאר רבי שלום, חטא העץ
בא מאותו שורש שמצינו בהמן הרשע. הקב"ה אמר לאדם הראשון 'מכל עץ הגן
אכול תאכל' (שם ב', ט"ז), והיה ביכולתו לאכול מכל אילנות גן עדן. שום דבר לא
חסר לו, ומלאכי השרת עומדין לפניו, צולין לו בשר ומצננין לו יין. אף על פי כן הוא
לא הסתפק במה שיש לו. היה די בעץ אחד שנאסר עליו כדי לגרום לו לחטוא...
וזהו אותו ענין שהיה בהמן האגגי, המשנה למלך אחשורוש: כלום לא חסר לו, אבל
די היה לו לראות יהודי אחד שאינו כורע ומשתחווה לו, כדי לבעוט בהכל ולומר 'כל
זה איננו שווה לי'...
עוד הבאנו מלפנים מדברי הגמרא בסנהדרין (ל"ח, א'): "מפני מה אין פרצופיהן
דומין זה לזה, שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי היא" וכו', ולכאורה
כל רואה יתפלא: אם אכן היו 'פרצופיהן דומין זה לזה', ופניהם של כל בני האדם
היו שווים במדוייק, מה יגרום לאדם מלכתחילה לחפוץ באשת חבירו ולומר 'שלי
היא'. הרי גם אשתו, אשת בריתו הקנויה לו, נראית בדיוק אותו הדבר... ועל כרחך
שזהו טבע האדם. לא משנה כמה יש לו, הוא מביט לחצירו של רעהו ואומר 'שלי
הוא'. יש לו את אותו דבר, ולא חסר לו את אותו הדבר, אבל מדובר כאן באשת
חבירו, ואם היא לא שלו - מדוע שלא תהיה שלו?...
מכאן המקום לבוא ולהתבונן כיצד זוכים לשלימות המידה של 'שמח בחלקו'. הלא
יש לו מנה רוצה מאתיים, והאדם כל ימיו רגיל להביט אל החוץ ולהרגיש שחסר לו.
גם אם יהיה לו הכל, יש את החשש שיבוא ויאמר 'שלי היא', ורק הפרצוף השונה
נותן לו להסתפק ברשותו... מהי הידיעה שהוא אמור להחדיר אל הלב בכדי לשמוח
בחלק שניתן לו?
הקב"ה שמח בחלקו:
מענין לענין מצינו דברים שנאמרו במדרשים בכמה נוסחאות, וכך הביאם
האבודרהם בסדר ההפטרות: "ואומר במדרש על דרך צחות כי תיקנו לומר בתחלת
הפטרות הנחמות נחמו נחמו עמי, כלומר שהקב"ה אמר לנביאים נחמו נחמו עמי.
על זה משיבה כנסת ישראל ותאמר ציון עזבני ה', כלומר איני מתפייסת מנחמת
הנביאים... ובמקומות שמפטירין עניה סוערה לא נוחמה, כלומר הנביאים חוזרין
ואומרים לפני הקב"ה, הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו. על זה חוזר
הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם".
הנביאים מנחמים את כלל ישראל אחר חורבן הבית בנחמות מפורטות, 'נחמו נחמו
עמי' ועוד, אך כלל ישראל לא מסתפק בנחמת הנביאים. הוא פונה שוב ושוב אל
הקב"ה, עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו מבשר: 'אנכי אנכי הוא מנחמכם'. והנה, במה
מנחמים הנביאים את כלל ישראל? הם לא מדברים בשם עצמם, אלא אומרים
'נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם', 'ואנכי לא אשכחך', וכן הלאה והלאה בסדר כל
הנחמות. הם מדברים בשם ה', ומוסרים את הנבואות שנמסרו להם מאת הקב"ה.
אם כן מה נוסף בנחמתו של הקב"ה 'אנכי אנכי'? הרי כל דרכי הניחום כבר נאמרו
לכאורה בצורה מושלמת על ידי הנביאים, ומדוע רק הניחום הזה יכול לבוא ולנחם,
יתר על כל הנחמות הקודמות?
וזו לשון המדרש בתנא דבי אליהו בפתיחת ספרו: "ברוך המקום ברוך הוא, שמכיר
בראש ובסוף, ומגיד מראשית אחרית, מקדם עד שלא נעשה, ויודע מה שנעשה
ומה שעתיד להיעשות, וצופה לטובה ואין צופה לרעה, ועשיר ושמח בחלקו" וכו'.
ובהערות 'מעשי למלך' שעל ספר 'חפץ חיים על התורה' בפרשת האזינו )דברים
ל"ב, ט'( כתב הגר"ש גריינמן זצ"ל: "הגר"ח מוואלוז'ין זצ"ל היה מתקשה במאמר
של התנא דבי אליהו שאחת ממידותיו של הקב"ה היא המידה של 'שמח בחלקו',
וכי מה שייך לומר על הקב"ה שהוא שמח בחלקו, הלא תבל ומלואה לה' היא.
ושאלה זו הרצה לפני רבו הגאון מוילנא זצ"ל, ותשובתו היתה שהקב"ה שמח
בחלקו בכל מצביהם, ואפילו אם לפעמים יורדים ממדרגתם הרוחנית שוכן הוא
איתם בתוך טומאותם, ולא יטשם ולא יעזבם. שמח הוא בכל זאת בחלקו שבחר
לו ישראל לעם, וזהו כוונת הכתוב 'כי חלק ה' עמו'".
והדעת נותנת להתבונן סוף כל סוף מה ההבנה בדברים. כיצד הקב"ה שמח ב'חלק
ה' עמו' אפילו כשהם נמצאים בתחתית המדרגה. הרי לא לחינם הוא בחר בהם
לעם, רצונו מהם שיעשו את רצונו וישמרו את מצוותיו, ואם הם חלילה עוברים על
דבריו ומחטיאים את מטרתם בעולם - עלול להיות מצב של 'וינחם ה' ויתעצב אל
ליבו'... חרון האף מתגבר והבריאה לא עומדת על תיקונה. כיצד שייכת שמחה כלפי
מעלה אף 'בתוך טומאותם'?
אין דבר רע יורד מהשמים:
עומק הענין תלוי בעיקר המושג של דרכי הטוב והרע בבריאה. דברים אלו הם
מהעומדים בכבשונו של עולם, ואין לנו שום צורת השגה שתוכל להכיל ולו מעט
מדרכיו של מקום. כי לא כמחשבותינו מחשבותיו, "ואנחנו לא נראה העולם בכללו
ולא נחקור עליו בשלמותו"... (לשון הרמב"ן בשער הגמול). כל שביכולתנו הוא
להבין רק מעט מזעיר, מה שנתנה לנו התורה לשבר את האוזן את שהיא יכולה
לשמוע.
כל הנחמות שנאמרו בספרי הנביאים, וכל ההבנות שניתנו לנו בדברי חז"ל, כולן
בודאי אמת לאמיתה של תורה, אך עדיין אין ביכולתן לבאר עד תום את עומק
הנהגת הבורא. אנו יכולים לדעת שהרע הוא לתכלית הטוב, שאין יסורים בלא עוון,
שכל היסורים ניתנו לצורך תיקון, וכן עוד ועוד הסברים כיוצא באלו, כעין שנתבאר
לעיל בקנין 'קבלת היסורים', אך בכל הדברים האמורים אין די באר מהי באמת
תכלית הטוב והרע שקיימים בבריאה. ה'רע' הוא רק רע לכאורה, כפי הנשקף
מעינינו, וה'טוב' הוא טוב אין סופי שיורד מתכלית הטוב, ומה ביכולתנו להשיג במה
שאפילו איננו יודעים לראות?
האמת העמוקה היא, על פי שורשו של דבר, היא אמת אחת ויחידה: ש'אין דבר רע
יורד מלמעלה' )ב"ר נ"א, ג'(. כל הרע שאנו רואים, וכל היסורים שאנו חווים, הם רק
'הסתר פנים'. ומהו 'הסתר פנים'? כשמו כן הוא - דבר מוסתר, שאין שום יכולת
לעמוד על בוריו. פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה.
לו היינו מצליחים לראות את האמת האמיתית, לא היינו רואים כלל רע. לא שיש
כאן רע לתכלית הטוב, ולא שהרע טומן בחובו את הטוב, אלא שאין בכלל רע. כל
הרע שנמצא בעולם - הוא רק 'הסתר' מכוסה של מראית העין, לפי עיניו הבשריות
של בן התמותה. על ה'רע' הלזה שייכים כל ההסברים שניתנו לנו, מדוע הרע הוא
בעצם טוב, ומדוע אין לנו להביט על הרע כדבר רע חלילה. אך לאמיתו של דבר -
'לא יגור במגורך רע', לא קיימת שום מציאות של רוע עלי אדמות. רק בתעתועי
עולם השקר שייכות שאלות ותשובות, טענות וביאורים, אולם למעלה - אין
שאלות ואין תשובות, יש רק טוב גמור שממלא כל עלמין.
כבר במדרשים אנו מוצאים הקבלה בין אמירתו של יוסף לאחים 'אני יוסף', לבין
הגילוי האלוקי שיהיה לעתיד לבוא - כשיבוא הקב"ה ויופיע בהדר כבוד מלכותו
)עי' בתנחומא פרשת ויגש ובפרשת דברים ועוד(. ומה הדמיון בין זה לזה? אמרו
תלמידיו של מרן החפץ חיים משמו, וכפי המובא גם בספר 'חפץ חיים על התורה',
שכאשר התוודע יוסף אל אחיו, לא היה לו צורך לבאר עוד את כל התנהגותו
התמוהה מאז שירדו אליו למצרים. לא היה צורך בהסברים, לא בהוכחות, ולא בדין
ודברים. היה די באותן שתי מילים ספורות - 'אני יוסף', כדי להבהיר בבת אחת את
הכל... כך גם לעתיד לבוא - כשיתגלה הקב"ה ויאמר 'אני ה'' - לא יהיה עוד צורך
בשום ביאורים... כל הצרות, כל הנסיונות, וכל התמיהות לכאורה על הנהגת העולם
- הכל יובן ברגע אחד, ואז יתגלה שאין בכלל שאלות. תהיה רק מציאות אחת: הנה
אלוקינו זה.
על המילים 'אז ישיר משה ובני ישראל' )שמות ט"ו, א'( הביא רש"י: "מדרשו אמרו
רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה", והתמיהה ידועה,
ורבים וכן טובים עסקו בה - מה בין שירת הים לבין תחיית המתים. מדוע דוקא
כאן הביאה התורה את הרמז לעת התחיה.
על כך מסופר, שלאחר השואה האיומה עלה הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצ"ל יחד
עם אחיו זצ"ל לארץ הקודש. הוא ירד מן הספינה לעבר העיר חיפה בט' שבט
תש"ד, והשבת הראשונה לשהותו בארץ היתה לסדר בשלח. סביבו התלקטו
ניצולים משארית הפליטה, עם שרידי חרב, יהודים שבורים ורצוצים שעברו את
התלאות על בשרם. בליל שבת ערך להם רבי אהרן שולחן, הביא את דברי רש"י
האמורים, וכה אמר: מה בין תחיית המתים ל'אז ישיר משה'? אלא עם ישראל
במצרים עבר כעין 'שואה'. כפי שאומר הכתוב, 'וחמושים עלו בני ישראל ממצרים'
)שמות י"ג, י"ח(, ודרשוהו רבותינו שרבים מבני ישראל מתו במכת חושך. "אחד
מחמשה, ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות עלו"...
)מכילתא(. כיצד יכלו בני ישראל לשורר באותה שעה? כמעט אין בית אשר אין
שם מת, ואין לך מי שלא איבד את אחד מקרוביו או בני משפחתו... האם זוהי
השעה לשיר?
על כך אומרים חז"ל: 'מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה'... ידוע ידעו בני ישראל,
שאמנם כעת נסתרה דרכם, ואין להם יכולת לנוס מאבלם. אולם 'אז ישיר משה' -
מובטח להם שלעתיד לבוא יחיה הקב"ה את המתים, ויתגלה הענין למפרע שאין
כל רע, וכבר כעת היא השעה לשיר. כשמכירים ומאמינים באותה אמונה, ניתן עוד
בתוך עמק הבכא לעמוד ולשורר - 'אז ישיר משה ובני ישראל'...
אותה שירה של 'אז ישיר', שירה של עתה ומכאן ולהבא, היא השירה של 'השמח
בחלקו'. כשם שהקב"ה 'שמח בחלקו', הגם שעמו ישראל נמצא בתחתית המדרגה,
משום שבפנימיות הענין - אין רע ואין טומאה, אין פחיתות ואין חושך, אלא רק
מציאות אחת של טוב מוחלט, כך גם היהודי ש'שמח בחלקו' - הוא מי שזוכה
להאמין ש'אין רע יורד מלמעלה'.
אמנם אין לנו מושג למה וכיצד, והיאך הקב"ה בעצמו שמח בכל מצב של 'חלק ה'
עמו', אבל זאת הננו יודעים - שלמעלה יש רק מציאות אחת שלמה של טוב, וכל
מציאות אחרת אינה המציאות בשורשה. דוקא משום שהקב"ה 'מכיר בראש
ובסוף, ומגיד מראשית אחרית, מקדם עד שלא נעשה, ויודע מה שנעשה ומה
שעתיד להיעשות, וצופה לטובה ואין צופה לרעה' לכן הוא גם 'עשיר ושמח
בחלקו'...
'אף נחלת שפרה עלי' - חלקי ה' אמרה נפשי:
אם השמחה של 'השמח בחלקו' היתה עוסקת בשמחה גרידא, שמחה של הכרת
הטוב, אם כן באמת היה מקום לשאול שסוף סוף יש גם כאב, וכיצד ניתן להתעלם
ממנו. אולם השמחה שעליה מדובר כאן היא השמחה של 'חלקו'. ומהי השמחה
ב'חלקו'? זוהי שמחת הידיעה - שבכל חלק וחלק שפוקד את האדם, האמת
שמסתתרת מאחוריו מחייבת שהחלק מגיע מלמעלה. כשמכירים באותה ידיעה,
אין עוד מקום לשאלות. גם אם יש יצרים זרים, קנאה ותחרות, צרות ומכאובים -
יש בכח הידיעה להתגבר על הכל ולהכיר שלא כל מה שנראה לעין הוא האמת
האמיתית.
'השמח בחלקו', לפי מה שכתב רש"י, אינו אדם שלא דואג. יש לו דאגה, והוא רק
'אינו מכוין בה'... וכיצד הוא מצליח להתעלם מהדאגה? לא בגלל שהוא סתם כך,
מסיח את הדעת ולא מתמקד בחלק הרע. מדובר על אדם שמודע לאמת. כי גם
אם האמת עלומה, מוסתרת ואינה מובנת לשכל, די בהכרה בעצם קיומה כדי
לשמוח שמחה שלמה 'בכל מידה ומידה'. האדם יודע ומאמין בכל ליבו ומאודו -
שהאמת היא גדולה, מקיפה וגוברת על הכל. אמת של שמחה, שמתעלה על כל
הצדדים ועל הרגשות האחרים, אם טוב ואם רע.
אחד מתלמידיו של מרן המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל אמר לי
משמו, שמעלת ה'שמחין ביסורין' שמאמינים שכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד,
אינה בדוקא ההכרה שהרע טומן בתוכו את הטוב. אותה אמונה אומרת שאפילו
שיש כאן רע, בכל זאת יש לשמוח... ניתן לבאר את הדברים בכמה אופנים, אך
שמא הכוונה היא לדברינו האמורים: אם האדם היה מאמין שבתוך הרע יש גם טוב,
אם כן סוף סוף יש גם רע, וכיצד הוא יוכל לשמוח שמחה גמורה. אבל אדרבה.
כשמאמינים יודעים שגם כשיש רע - מכל מקום יש סיבה לשמחה, כי הרע כלל
אינו רע...
יתכנו שעות קשות שפוקדות את האדם. הוא עולה לתוך מצרים, בתוך הרעב
והחושך, ושם לכאורה מתאנים אליו ומבקשים את נפשו. יתכנו אז שתי אפשרויות:
אפשרות אחת שתסביר בפירוט את כל המהלך, עד שיתיישבו הדברים על לב
האדם, ואפשרות שניה שתאמר רק שתי מילים: 'אני ה''... אנו איננו רוצים רק את
ההסברים שנמסרו לנו על ידי הנביאים, נחמה ונחמה כלשונה. אנו מבקשים דוקא
את המציאות האלוקית, שתתעלה על כל ההסברים ותייתר אותם מלכתחילה -
'אנכי אנכי הוא מנחמכם'...
אמנם מדובר במדרגה גבוהה, שלא בנקל זוכים אליה, אך זוהי המדרגה העליונה -
לחיות בתוך הידיעה שהטוב והרע אינם נמדדים לפי העולם החולף שאנו נמצאים
בו. הטוב הוא טוב אלוקי, שממלא את כל המציאות כולה, וכל מציאות אחרת אינה
מציאות נצחית שקיימת באמת. את ההבנה נבין רק לעתיד, כשאז ימלא שחוק
פינו, אך את האמונה - ניתן להאמין כבר מעתה...
על פי זה נוכל גם להבין מדוע מעלת 'השמח בחלקו' היא חלק מקניני התורה.
הדברים נתבארו כבר לעיל, בקנין של 'מיעוט סחורה', שמידת הזכיה לתורה היא
לפי המידה שהאדם מכיר שהחלק ניתן לו משמים. הבאנו שם את דברי הברייתא
המובאת בראב"ד, ש"שאלו תלמידיו את רבי עקיבא, במה זכית לחכמה מפוארה,
אמר להם מעולם לא הרהרתי לדבר עבירה, ולא דיברתי עם אשה נדה, ולא
הסתכלתי בכהנים", וביארנו שכל שלושת הדברים מביעים את אותה הכרה -
שהאדם לא נוטל מעצמו מאומה, ורק מה שניתן לו - הוא חלקו המגיעו. כשהאדם
מכיר שהכל מתת אלוקים היא, אף הקב"ה מצידו מוסיף לו עוד כהנה וכהנה, אך
אם האדם חושב לקחת משהו לבדו, ורוצה ליטול למעלה ממדרגתו - סופו שאף
את שלו נוטלים ממנו.
האדם 'השמח בחלקו' הוא האדם שליבו שלם באמת עם החלק שניתן לו. אין לו
צרות עין ואפילו לא מחשבה מדוע הוא קיבל כך ולא אחרת. מה שיש ברשותו -
זהו הטוב האמיתי, החלק השלם והמושלם שהיה אמור להיות לו, וגם אם הוא אינו
זוכה להבין - מפני מה הוא בכלל אמור להבין. יש רק אמת אחת אלוקית, שכלפיה
אין מלכתחילה שאלות, ואותה אמת גזרה את חלקו בצורה המדוייקת והטובה
ביותר עלי אדמות. באותו חלק אין חסרון, אין רע, אין כאב ואין קושי, רק טוב גמור
מידו המלאה הפתוחה והרחבה, שכאשר מכירים בו - זוכים לקבל עוד ועוד למעלה
מן המידה, כשהקב"ה בכבודו מוסיף וממלא את ידו.
הגרב"ש שליט"א
