ערכה של מערת המכפלה
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.
יש להבין כל ענין הקבורה וענין מערת המכפלה מדוע רצה דוקא במערת המכפלה, וגם למה לא הכין לעצמו אחוזת קבר קודם שמתה שרה, והנה במדרש (ב"ר פרשה נ"ח) איתא עשרה פעמים כתיב בני חת, עשרה כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות, ויש לדעת מה ענין זה לזה.
והנה בב"ר (פרשה ס, א) אמר רב אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, וגם זה יש להבין.
והענין בכ"ז דהנה ישנן שתי בחינות, בחינת בן ובחינת עבד, ובן לכאורה חשוב מעבד, שכן ישראל נקראים בנים למקום, וכן איתא בגמרא (קדושין לו, א) מחלוקת ר"י ור"מ, דיש מ"ד דבין כך ובין כך קרויים בנים, ויש מ"ד שאם עושין רצונו של מקום קרויים בנים ואם אין עושים רצונו של מקום קרויים עבדים, אבל מאידך מצינו במשה רבינו שנשתבח בשם "עבד ד'" (דברים לד, ה).
אלא שישנה בחינת עבד שהיא גדולה מבן, דהנה יש גלוי ויש נעלם, ותמיד הגלוי הוא כמר מדלי כלפי הנעלם, ואף גם שם חלק אינו הולם אותו, דחלק שייך רק על דבר שהוא גבולי אבל מה שאינו גבולי רק בלתי סופי אין מקום לומר שהוא חלק, כך, לפי מושגינו נתגלה הקב"ה כביכול בצמצום וזהו הצד הגלוי, ואילו הצד הנסתר אינו בגדר תפיסה כלל, וכמו כן יש בקדושת ישראל וקדושת התורה ששניהם הם ג"כ בלתי סופיים, והנה דבקות ישראל בקב"ה הוא בעיקר בצד הנעלם, ולפיכך בישראל מצדו הנעלם הוא קודש, ואע"פ שבצד הגלוי יש בו צדיקים בינונים ורשעים מצדו הנעלם נאמר עליו "ועמך כולם צדיקים וגו' מעשי ידי להתפאר" (ישעיה ס, כא).
הנה עבד עברי אין גופו קנוי לפי שכל אחד ואחד מישראל קנוי ושאול להקב"ה כולו "כי לי בני ישראל עבדים" – עבדי הם ולא עבדים לעבדים, (קדושין כב, ב), נמצא שכל הקנינים שיש בעבד ישראל הוא רק מצד הגלוי שבו, אבל מצד ההעלם אין בו שום קנין, כי אם בלתי לד' לבדו, אבל גבי עכו"ם יש מציאות של גופו קנוי כמו שאמרו בקידושין שם, והענין הוא: דמהצד הגלוי בתוארים של בן ועבד, התואר של עבד הוא יותר קטן, אבל מהצד הנעלם של כאו"א מישראל התואר עבד נשגב מאד, שהוא קנוי קנין גמור להקב"ה, ונורא הוא חלקו של ישראל גם בתור בן וגם בתור עבד.
ולכן גבי משה רבינו שבחינתו ממדריגת הנסתר והנעלם בהשתלמותו בכל כליל ההוד וההדר שבזה נקרא עבד ד', ומת במיתת נשיקה, ואף דכתיב וימת, מ"מ אמרו בגמ' (סוטה יג, ב) מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש, דמשמע שלא מת, אבל הוא הדבר – שמשה מצד קדושתו הנעלמת האין סופית לא שייכת בו מיתה כלל, רק לפי המושג המצומצם שלנו שהוא רק לפי הגלוי שייכת בו מיתה, וכל מיתתו היתה שהראה לו הקב"ה את הקדושה הנעלמת, ובכן הסכים משה להסתלק מהגלוי ולהכנס בנעלם, וזו היא מיתת נשיקה אתדבקות רוחא ברוחא, [כמבואר בזוה"ק משפטים (דף קכד, ב) עיי"ש ענינו וסודו], ואין זו מיתה אלא חיים עליונים מה כאן עומד ומשמש אף שם עומד ומשמש.
והנה יסודם של העכו"ם בהשגחה העליונה של הבריאה הוא, שיהיו עבדים לישראל, וקשורים בהם בבחינה הנעלמת של ישראל, וכשם שאברהם ראש לכל ישראל כך אליעזר עבד אברהם ראש לכל העבדים, והוא מסלול הדרך לתיקון העולם, שכל האומות יכניעו עצמם לישראל, להיות להם לעבדים, בבחינת "בית יעקב לכו ונלכה באור ד'" (ישעיה ב, ה).
וזוהי הכונה של יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים כי עם כל נפלאות המעלה של תורתן של בנים, שהוא ממדרגת התואר של בן ובשביל זה תורתן של בנים יסוד של כל קיום ההויה, הנה בחינת עבדי אבות יפה מהם, שהם בבחינת קנין הגוף של העמים הקנויים להם, אשר צריכים להיות קנויים לישראל בבחינת גופו קנוי, כי כמו שגילוי שמו יתברך הוא אך ע"י ישראל עם קדושו, המייחדים שמו באהבה, כן גילוי קדושת ישראל הנעלמה תהיה ע"י שהעמים יהיו עבדים להם, ולכן האבות שהיו התמצית של ישראל היו להם עבדים, וראש העבדים היה אליעזר, כי בהם באבות נתגלה מה שיהיה לעתיד לאחר שכל העולם יגיע לתיקונו המוחלט, ולכן אמר לבן "בא ברוך ד'" (כד, לא), ומאידך מצינו שאמר אברהם שאינו יכול להשיא את יצחק לבתו של אליעזר דאין ברוך מתדבק בארור, אלא לפי שכל זמן שהוא עבד אברהם וקנוי לו קנין הגוף, הרי הוא ברוך ד' אבל אילו היה יוצא מעבדות היה חוזר לכלל ארור. [עיין שער הפסוקים (סימן כד) ומשער הגלגולים הקדמה לו ושם מבואר שדוקא עי"ז שהיה עבד אברהם ובעזרתו נתקן ונעשה ברוך) ומבואר שם שע"י לבן נתגלגלה וגם היה לו חלק ביציאתו מכלל ארור לכלל ברוך וצ"ע ועיין עוד לקמן מאמר לה].
והנה מדרגתו של אברהם היתה גבוהה עד שלא היה בו שום רע ובגלל זה ידע להוקיר כל מחשבה שעלתה על דעתו ולהכירה בתור נבואה קטנה, וזהו הטעם שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה (יומא כח, ב), כי נשלם במחשבתו לעשות כן, ובזה יובן מה שלא השיא אשה ליצחק קודם העקידה, שכיון דלא עלה על דעתו ידע שאין זה עכשיו מרצון ד', וזהו מה שאמרו במדרש (פרשת חיי שרה פרשה נ"ח) דאברהם התאונן על מה שלא השיא אשה ליצחק קודם העקידה, והיינו שחשש שמא לא עלה עוד במדרגה כזו שנתבטל ממנו הרע לגמרי, וחשד בעצמו אולי חטא בזה, ואמר לו הקב"ה אל תתאונן עוד, הנך במדרגתך ובמעלתך שאין אתה רוצה מה שאני איני רוצה ומה שלא עלה על דעתך הוא לפי שעוד טרם נולדה בת זוגו, ואתה באמת במדרגה עליונה שאין בך כח הרע לגמרי ולכך אם לא עלה ברצונך הרי זה סימן שאין אני רוצה.
ותוכן הדברים דהנה תעודת ישראל ביצירתם שלא יהא להם חלק במיתה כלל, אלא שהחטא גרם ונתערבו נפשות האומות בנפשות ישראל ומשום כך יש להם מיתה מצד הנפשות של האומות המעורבות בנפשותם, ואולם כשהעיר איתן האזרחי – אברהם אבינו והבדילו ד' לטובה והתחיל לגלות בו התבדלותם של ישראל שהם "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", הגיעה השעה להפריד בין מיתתן של ישראל למיתתם של האומות, והנה המיתה דלעתיד בזמן שיבולע המות לנצח תהיה כולה מיתת נשיקה, באופן שיתעלו עליה אחר עליה בעליות הנעלמות, ומה שהיה בהעלם מקודם, יהיה בגלוי. ויתעלו בהעלם יותר גדול, וכה המדרגות ילכו למעלה למעלה עד אין קץ, ומיתת נשיקה זו היא רז שלאחר תחיית המתים, ולפיכך היה נדרש להתגלות בישראל בחינת תחיית המתים, שעל ידי זה בכל מיתתם תהיה גם משהו מאותה מיתה שתהיה לאחר תחיית המתים [כלומר מעין מיתת נשיקה].
ולכן באה העקדה, ובמדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק לא, ילקוט וירא רמז קא) אמרו שפרחה נשמתו של יצחק והחזירה הקב"ה לגופו, וזה היתה תחיית המתים ממש, ומעתה כל זרע ישראל היוצאים מיצחק ושהם מתייחסים לו לזרע – "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) ביצחק ולא כל יצחק (סנהדרין נט, ב) יהיו כולם בבחינה שלאחר תחיית המתים, ולכך לא היה אפשר שיצחק ישא אשה ויוליד בנים לפני העקידה, כי אז לא היתה בבנים הבחינה שלאחר תחיית המתים, ולא היתה בהם מיתת נשיקה, מדרגתו זו של יצחק והתעלותו להיות בבחינה של אחר תחיית המתים האירה גם בשרה שגם מיתתה היתה בגדר פרחה נשמתה, זו היא מיתת נשיקה [עיין בזוהר הקדוש חיי שרה קכה, א שמדמה מיתת שרה למיתת משה ואהרן עיי"ש] ועל כן, לפני שנתגלתה מיתת נשיקה זו אצל יצחק, ושפעלה גם בשרה וכן על אברהם שימותו כולם מיתה שלאחר תחיית המתים, לא הכין אחוזת קבר, כי ארץ ישראל שהיא ארץ החיים אינה סובלת אלא מיתה זו [ועיין בספר חסד לאברהם (מעיין שלישי עין הארץ נהר יז – יח) שהמיתה בארץ ישראל היא על ידי מלאך גבריאל ואפילו מיתת עמי הארץ שבהם, ואצ"ל תלמידי חכמים שהם בבחינת אסיפה כדגי הים ע"י השכינה המתגלה עליהם].
ולכן בחר במערת המכפלה כי משם התגלות הקבורה להמיתה המכפילה, שהיא המיתה שלאחר תחיית המתים.
ולפי שכל ענין הכשר למיתה כזו היתה מבחינתו של יצחק שבו נתקיים תחיית המתים, קנה שדה המכפלה, בחינתו של יצחק שקראו שדה (פסחים פח, א) ואמר "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד'" (בראשית כז, כז) [ועיין רש"י שם ריח שדה תפוחים, ועיין בזוהר תולדות קמב, ב מאן שדה דא שדה דתפוחים ובזהר יתרו פח, ב דסעודה של ליל שבת (שהיא כנגד יצחק) כלה חקל תפוחין] וריח זה הריח מריח בגדיו, ואמרו חז"ל (ב"ר פרשה סה) אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, כי הוא הריח מישראל עם קדושו את קדושתו הנעלמה שמצדה כולם צדיקים "ועמך כולם צדיקים", וסלל דרך לדורות עולם של ישראל שכולם יהיו נקברים בתכונה זו שמיתתם תהיה מיתת נשיקה וקבורתם בשדה המכפלה [כלומר בבחינה הנעלמת במקום הגנוז ונעלם], מקום הגנוז והנעלם [ועיין בספר השל"ה הקדוש חיי שרה דף רסד], והנה ישראל כשהם מתעלים לקדושתם הנעלמה משיגים גם כן את התכונה של ההעלם שאינם תופסים מקום, בחינת מקום ארון אינו מן המדה, וכשם שאין להם סוף בגדלם וריבויים, כן אין להם תפיסת מקום כתכונה של דבר בלתי סופי, שאף חלק אין בו, ולכן אומר "והיה ראשיתך מצער", זו לידתו של יצחק, שסלל והכין אברהם דרך לבניו, שיבררו לעצמם את הכשרים שבאומות שיהיו להם עבדים כעין עבדי אבות, והם בבחינת תוספות על העיקר, שהם קודש ישראל לד', לכן התעסק בתוספות מחול על הקודש, לפני לידת יצחק, זו בחינת התוספות לפני שבת, ואחרי לידת יצחק – "ויוסף אברהם וגו'", הוא התוספת שלאחר שבת שבזה נשלם הכל בשלימות היותר עליונה, וזהו "ואחריתך ישגה מאד" בחינת תוספות שהגבול מתעלה גם לבלתי גבול.
The Fundamental Inquiries
"And the life of Sarah was a hundred and twenty-seven years, these were the years of the life of Sarah." (Bereishis 23:1)
Several core difficulties arise in this parshah:
The Selection and Timing of the Me’arah: Why did Avraham Avinu specifically desire Me’aras HaMachpelah? Furthermore, why did he refrain from securing an achuzas kever (burial estate) prior to the petirah of Sarah Imeinu?
The Ten Mentions of Bnei Cheis: The Midrash (Bereishis Rabbah 58) observes that the phrase Bnei Cheis appears ten times, corresponding to the Aseres HaDibros (Ten Commandments). This teaches that whoever clarifies and establishes the purchase of a tzaddik is reckoned as though he fulfilled the entire Aseres HaDibros. What is the intrinsic connection between this commercial negotiation and the Ten Commandments?
The Speech of the Patriarchal Servants: Rav Acha states (Bereishis Rabbah 60:1): "The mundane dialogue of the servants of the Patriarchs is fairer before the Omnipresent than the Torah of the sons." How can the conversation of an eved surpass the Torah delivered to Bnei Yisrael?
The Paradox of Reishis and Acharis: The Midrash Tanchuma states on the verse: "Though your beginning was modest, your end shall greatly increase" (Iyov 8:7)—“Your beginning was modest” refers to the birth of Yitzchak, whereas “your end shall greatly increase” refers to the progeny of Keturah. How could the holy birth of Yitzchak Avinu be termed "modest," while the birth of the children of Keturah is characterized as a magnificent culmination?
Ben Versus Eved: The Revealed and the Concealed Dimensions
To resolve these matters, we must analyze the two spiritual archetypes: the state of a Son (Bechinat Ben) and the state of a Servant (Bechinat Eved).
On its surface, a son occupies a far superior station:
The Gemara (Kiddushin 36a) cites the dispute between Rebbi Meir and Rebbi Yehudah: one holds that in all circumstances Israel are designated Banim (children), while the other asserts that when they fulfill the Divine Will they are called Banim, and when they fail to do so they are termed Avadim (servants).
Yet, we find that Moshe Rabbeinu achieves his highest biblical accolade specifically under the title Eved Hashem (Devarim 34:5).
There exists an esoteric rung of eved that vastly transcends the rank of ben:
The Revealed (Galui) vs. The Concealed (Ne'elam): In all of reality, the revealed dimension is mere drop in the bucket (k’mar mi’dli) relative to the concealed essence. In truth, the term "part" (chelek) is inapplicable here; a "part" exists only within finite, bounded parameters. That which is infinite (bilti sofi) cannot be partitioned.
Hakadosh Baruch Hu reveals Himself to human perception through tzimtzum (contraction)—this is the galui. His transcendent essence (ne'elam), however, remains utterly beyond mortal comprehension.
The same dichotomy defines the holiness of the Torah and the holiness of Klal Yisrael: both possess an infinite core. The ultimate deveikus (cleaving) of Israel to Hashem resides within this concealed, limitless realm.
From the perspective of the galui, Klal Yisrael is comprised of varying tiers—tzaddikim, beinonim, and resha'im. Yet from the perspective of their ne'elam, all boundaries dissolve, as the verse proclaims: "And your people are all righteous... the work of My hands to be glorified" (Yeshayahu 60:21).
The Essence of Kinyan HaGuf
An Eved Ivri (Hebrew servant) is never subject to kinyan ha’guf (total ownership of the physical body), because every single Jew is already entirely owned by and mortgaged to Hashem: "For to Me the Children of Israel are servants—they are My servants, and not servants to servants" (Kiddushin 22b). An earthly master acquires merely the revealed output of the Jew, while the concealed core remains exclusive to Hashem alone.
By contrast, an eved Kena'ani (non-Jewish servant) is subject to kinyan ha'guf. In the revealed dimension, the title of eved represents subjugation and diminished stature. In the transcendent, concealed dimension, however, when applied toward the Almighty, Eved represents absolute, total acquisition—an irrevocable kinyan gamur to the Creator.
This was the absolute apex of Moshe Rabbeinu: he reached total perfection precisely within the realm of the ne'elam, earning the title Eved Hashem. When Moshe departed this world through misas neshikah (death by Divine kiss), Chazal declared: "Just as he stood and served Here, so he stands and serves There" (Sotah 13b). For Moshe Rabbeinu, ordinary death held no dominion. Mortality exists only within our contracted, revealed reality. The petirah of Moshe was merely his total transition into the infinite, concealed radiance—isdabkus rucha b’rucha (the cleaving of spirit to Spirit)—a state of unending, elevated life.
The Tikun of the Nations: Incorporation into Israel
The primordial purpose of the Gentile nations in the grand design of Creation is to serve Klal Yisrael, binding themselves to the concealed light of Israel through holy servitude:
Just as Avraham Avinu stands as the patriarch and fountainhead of Klal Yisrael, so Eliezer Eved Avraham stands as the prototype of all servants.
The true path toward tikun ha'olam requires the nations to subjugate themselves to Israel, actualizing the prophetic vision: "House of Yaakov, come and let us walk in the light of Hashem" (Yeshayahu 2:5).
This unlocks the dictum: "The mundane dialogue of the servants of the Patriarchs is fairer than the Torah of the sons." While the Toras Banim constitutes the cosmic bedrock of creation, the rung of Avdei Avos embodies the eventual elevation of the physical universe—bringing the actual kinyan ha'guf of the nations into Divine alignment.
Just as Hashem’s Name is sanctified in the world through Israel, so too the concealed, infinite sanctity of Israel will be revealed through the subservient integration of the nations.
Because the Avos represented the purest distillation of Israel, the reality of the ultimate future (le'asid lavo) shone through them. When Eliezer arrived at the house of Betuel, Lavan exclaimed: "Come in, O blessed of Hashem!" (Bereishis 24:31). Yet Avraham had previously stated that Yitzchak could not marry Eliezer’s daughter because "the cursed cannot unite with the blessed."
These positions harmonize: as long as Eliezer was an eved completely bound and acquired to Avraham, he stepped out of the category of the cursed (arur) and became an integral part of the blessed (baruch). Had he been emancipated, he would have reverted to his independent, unrectified state.
The Akeidah, Techiyas HaMeisim, and Sarah's Passing
Avraham Avinu attained a plateau of purity wherein the yetzer hara was entirely eradicated; every intuitive inclination of his mind functioned as a subtle prophecy (nevuah ketanah). Thus, he fulfilled the entirety of the Torah through his elevated spiritual consciousness.
Consequently, Avraham refrained from arranging a shidduch for Yitzchak prior to the Akeidah. Sensing no internal Divine impetus, he realized the timing had not yet arrived. When the Midrash notes that Avraham grieved over not marrying off Yitzchak before the Akeidah, it signifies Avraham's rigorous self-examination: he feared that perhaps his inaction had been a lapse. Hashem immediately reassured him: "You are at that lofty level where you desire only that which I desire; your lack of initiative was entirely correct, for his destined match (Rivkah) had not yet entered the world."
The Metaphysics of Israel's Mortality
In their pristine state, Klal Yisrael were never intended to experience death. Physical death was introduced only because of the sin of Adam HaRishon, which caused the spiritual root of the nations to become intermingled with the souls of Israel.
When Avraham—the Eisan HaEzrachi—arose and segregated Israel as "a nation that dwells alone and is not reckoned among the nations," the process began to extricate Israel from the standard mortality of the nations:
In the ultimate era, when death is swallowed up forever, "death" will consist solely of Misas Neshikah—a continual, painless elevation through infinite realms of the ne'elam, ascending endlessly without boundary.
This sublime form of transition is the secret of the world following the Resurrection of the Dead (Techiyas HaMeisim).
To embed this capacity within Klal Yisrael, the archetype of Techiyas HaMeisim had to be actualized in this world beforehand.
This was the cosmic function of the Akeidas Yitzchak. As Pirkei D'Rebbi Eliezer teaches, at the Akeidah, Yitzchak’s soul departed his body (parchah nishmaso) and Hakadosh Baruch Hu restored it. Yitzchak underwent literal Techiyas HaMeisim.
From that moment onward, every Jew descending from Yitzchak carries the indelible imprint of a being after the Resurrection (she'le'achar Techiyas HaMeisim). For this reason, Yitzchak could not marry or father children prior to the Akeidah; had he done so, his progeny would have lacked this metaphysical capacity for misas neshikah.
The luminous elevation of Yitzchak radiated directly into his mother, Sarah Imeinu. Her petirah was likewise an elevation of parchah nishmasah—the sublime kiss of misas neshikah.
The Sanctity of Me’aras HaMachpelah and the End of Days
Now the inquiries resolve into a unified vision:
1. Why Did Avraham Wait to Purchase a Grave?
Eretz Yisrael—the Land of the Living—tolerates only the holy departure of misas neshikah. Until this level was forged through Yitzchak’s Akeidah and crystallized through Sarah’s petirah, the spiritual space for true burial in Eretz Yisrael did not exist. Only once the nature of death transformed into the portal of Techiyas HaMeisim did Avraham acquire an achuzas kever.
2. The Nature of Me’aras HaMachpelah
Avraham specifically acquired Me’aras HaMachpelah (the "Folded" or "Doubled" Cave) because it represents the Mita HaMachpelet—the "doubled death" which is death after Resurrection, the entry into the infinite ne'elam. It is a portal to the concealed dimension that occupies no physical confines, mirroring the aron habris (mekom aron eino min hamiddah).
3. Bnei Cheis and the Aseres HaDibros
To bring about the rectification of Creation, the righteous elements of the nations must assist and accept the authority of the tzaddik, mirroring the archetype of Avdei Avos. When Bnei Cheis clarified and finalized the purchase of the field for Avraham, they played their intended role in facilitating the eternal inheritance of Israel. Subjugating their commercial assets to establish the tzaddik's estate is reckoned for them as though they upheld the Aseres HaDibros, the foundation of the entire Torah.
4. The Sadeh of Yitzchak
The acquisition is designated a Sadeh (field), corresponding to the spiritual aura of Yitzchak Avinu, who went out "to converse in the field" (lasuach ba'sadeh). This is the mystical Chakal Tapuchin Kadishin (the Sacred Apple Orchard) referenced in the Zohar:
When Yitzchak smelled the garments of Yaakov and proclaimed, "The fragrance of my son is like the fragrance of a field which Hashem has blessed," Chazal comment: "Read not 'his garments' (begadav), but 'his traitors' (bogdav)."
Even in the rebellious elements of Klal Yisrael, Yitzchak smelled their transcendent, concealed core—the realm where "Your people are all righteous."
By acquiring the field, Avraham paved the path for all generations of Israel to be gathered into this concealed root through misas neshikah.
5. "Your Beginning Was Modest, Your End Shall Greatly Increase"
Reishischa Mitz'ar (The Birth of Yitzchak): Yitzchak represented the concentrated, absolute essence of holy lineage (Kodesh Yisrael la'Hashem). By necessity, this beginning was precise, singular, and demarcated: "For in Yitzchak shall seed be called to you—in Yitzchak, and not all of Yitzchak."
Acharischa Yisgeh Me'od (The Sons of Keturah): Avraham’s subsequent union with Keturah represents the dynamic of tosefes—adding the mundane onto the holy (mosifin me'chol al ha'kodesh).
Just as the preliminary sanctification occurs before Shabbos, so the expansive extension of holiness occurs after Shabbos. The birth of the children of Keturah illustrates the eventual, boundless expansion of the spiritual influence of Israel across the globe, drawing the periphery into the orbit of holiness until even finite borders expand into the infinite.
