גילוי שם הוי'ה בשם אדנות הוא מכח היה הוה ויהיה
הגאון מעיר שתי הערות, הערה אחת, שאין צורך לכוון בשם הכתיבה, אנחנו צריכים לכוון את האמירה, את מה שאנחנו אומרים, ואין לנו שום עסק לכוון את מה שכתוב שם. איננו כותבים עתה, ואיננו אומרים את הכתוב, לכן צריך לכוון רק את מה שאומרים, וההערה השניה שאם כבר כן מכוונים, הרי שהפירוש הוא לא היה הוה ויהיה, כמו שהמחבר אומר.
באמת, הדבר ברור בדעת הטור ובמחבר שהם מתכוונים בדיוק להיפך, וכמעט ששתי ההערות של הגאון מיושבות אחת בירך חבירתה. ודאי כוונתם היא שבאמת לא מכוונים בשם הכתיבה לבד, אלא מתכוונים להיכי תימצי שעל ידה זה אפשרי ששם הכתיבה יתגלה בשם אדנות וההיכי תימצי היא על ידי 'היה הוה ויהיה' וכפי שנבאר.
הפשטות היא שעל כרחנו השם המתברך זה שם אדנות שמבטא את שם הוי'ה. זה עיקר צורת השם שעליו נתקנה הברכה. זה שם אדנות, אבל זה לא אדנות בתור אדנות. [הגר"א כותב שם שזה בדומה לקרי וכתיב שבכל התורה כולה. פירוש הדבר, שכאשר קוראים זאת יש כאן שני דברים, אנו גם קוראים את מה שקוראים וגם קוראים את הכתוב].
שם אדנות זה שם של מלכות. עתה, חוץ ממה שזה שם של מידת המלכות, כמו שידוע מהראשונים, הרי ששם אדנות הוא היכל לשם הוי'ה. בפסוק כתוב (חבקוק ב' כ') "והוי'ה בהיכל קדשו", מספרו של היכ"ל עולה כמו הגימטריה של שם אדנות, א' ד' נ' י', המספר של שניהם הוא ס"ה. כך כתוב ברבינו בחיי וכן בשערי אורה. [וכך אף בהמשך הפסוק "הס מפניו כל הארץ", ה"ס זו שוב אותה גימטריה] . זה דבר ידוע ומפורסם בראשונים, והמקור הוא בתיקוני הזוהר. שם אדנות זה ההיכל לשם הוי'ה ברוך הוא. היכל זה דבר שמצטרף למלכות, "בהיכלו כולו אומר כבוד".
בפסוק במלאכי (א' ו') כתוב "ואם אדונים אני איה מוראי". מידת המלכות מחייבת מורא, כפי ששנינו בסנהדרין (כ"ב ע"א) "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך", לכן 'אדונים' מחייב מורא, האדנות מחייבת את המורא של מידת המלכות.
הסיבה שיש היכי תמצי ששם הוי'ה ברוך הוא יתגלה במלכות, היא רק מפני ששם הוי'ה ברוך הוא יש לו אופן שהוא 'היה הוה ויהיה'. כלומר, זה לא העומק של שם הוי'ה ברוך הוא, לא מדברים כאן על שם הוי'ה ברוך הוא עצמו, אלא שהגילוי הראשון של שם הוי'ה ברוך הוא שמאפשר ששם הוי'ה ברוך הוא יתגלה דרך שם אחר הוא בזה שמתפרש שם הוי'ה ברוך הוא להיה הוה ויהיה. כאן יש שם הוי'ה ברוך הוא שזו אכן מציאות אחת, אבל המציאות האחת הזאת מתגלה ומתפרסת, כך זה מתגלה, כך זה יורד יותר למטה.
מעתה, הכונה שצריכים לכוון בשם הוי'ה ברוך הוא שהוא היה הוה ויהיה, הרי שאדרבה, היא מתבארת מתוך דברי הגאון. לא צריכים לכוון לשם הוי'ה ברוך הוא לאמיתו כפי המכוון בשם הוי'ה לבד, כי זה כתיבה ואין לנו שייכות לזה, אכן, השייכות שכן יש לנו היא בחלק הזה בשם הוי'ה שמאפשר שהוא יתגלה בשם אדנות. היינו, מכיון ששם הוי'ה ברוך הוא מתגלה במלכות, השורש לגילוי שם הוי'ה במלכות נמצא במלְֶֶך מלְָָך ימִלְְֹך זה היה הוה ויהיה. כאן מונח בתוך השם הוי'ה ברוך הוא הגילוי של מלכות. ודרך זה, זה מתגלה. לכן, מה שכתוב כאן שצריכים לכוון להיה הוה ויהיה זה בדווקא, לא משום שזה הפשט בשם הוי'ה. בעיקר הדבר גם הטור מודה לדברי הגאון שאין צורך לכוון את שם הכתיבה, כי הרי איננו אומרים אותו, אבל את עניין המלכות בשם הוי'ה ברוך הוא, היינו, האדנות שהיא מלכות, וזו לא מלכות סתם אלא זו מלכות שהיא עיקר הגילוי של שם הוי'ה ברוך הוא, לדבר הזה כן צריכים לכוון. והכוונה בזה זו הכוונה של היה הוה ויהיה, זה מלְֶֶך מלְָָך ימִלְְֹך. כמו שהגאון בעצמו אומר.
וזאת, חובה עלינו לדעת, כשאנו אומרים היה הוה ויהיה אין הכונה לומר שהוא לא ישתנה, שהוא אותו אחד כמו שהיה אתמול, מי שחלילה מתכוון כך מוטב שלא יתכוון כלל, או שלא יגיד את המילים. גם כשאומרים "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא לעולם הבא", לא מתכוונים להגיד שהוא אותו דבר, שהוא זהה עם עצמו, שהוא כביכול הזדקן מאד אבל זה בכל זאת אותו אחד, זה דבר בטל, זאת שטות. הכוונה בזה היא בדיוק להיפך, מתכוונים לומר שכל השינויים האלו לא תופסים בו בכלל. בבחינת מציאותו, היא עומדת מעבר לכל שינויי הזמנים האלה. אצלו אין את מה שנקרא "נער הייתי גם זקנתי", וכדאיתא בסוף פרק קמא דיבמות (ט"ז ע"ב) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן פסוק זה שר העולם אמרו נער הייתי גם זקנתי, מאן אמריה, אילימא קודשא בריך הוא מי איכא זקנה קמיה, ואלא דוד אמריה מי קשיש כולי האי, אלא ש"מ שר העולם אמרו". כלפי קודשא בריך הוא לא נתפס זקנה, אלא זה אותו מלאך ששמו כשם רבו [עיי"ש בתוס'] שעליו נאמר " הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי" , המלאך ההוא נקרא שר העולם, ועליו שייך לומר זקנתי, הוא כפוף לזמן, הוא נמצא בסדר העולם. [ודאי, אין הכונה חלילה שהוא זקן ותש כוחו, והלא אף על משה רבינו נאמר שלא כהתה עינו ולא נס ליחו ואף כלב אמר ככוחי אז כוחי עתה, אבל זקנתי הכוונה היא שהזמן עבר עליו, תפס בו, חל בו המשך הזמן ועשאו ליותר זקן] . כשאומרים על כל דבר רוחני שאין בו תפיסה של זמן, הכוונה היא שזה לא אותו קצב זמן שאנחנו מכירים, כל סדר הזמנים שעוברים פה, כל מה שעובר על העולם, שם זה מעבר לזה, אלו מערכות אחרות של זמן, אבל אין הכוונה שהמציאות הזאת היא מופקעת מכל מהלך של זמן, שאין פה שום מציאות של שינוי. דבר שמופקע מכל מערכת של זמן אין בידינו, אלא זה רק כביכול אמיתתו יתברך, בורא העולם, שהוא "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם".
עניינו של שם י"ב לעומת שם הוי'ה לדעת הרמב"ם
נוסיף לבאר את "היה הוה ויהיה" לפי הטור. בסוגית הגמרא בקידושין (ע"א ע"א) כתוב שהכהנים היו מברכים בשם בן י"ב "והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים". יש כאן מחלוקת עצומה בין רש"י והרמב"ם. ברש"י שם משמע שזו יותר מעלה לומר שם בן י"ב מאשר להגיד י'ק'ו'ק', אולם ברמב"ם במורה נבוכים [חלק ראשון פרק ס"ב] כתוב לא כך, הרמב"ם מאריך ומבאר שם, ששם בן י"ב זה שם שקטן במעלה משם הוי'ה ברוך הוא שהוא שם בן ארבע אותיות.
איננו יודעים מה זה שם י"ב. הרמב"ם אומר שאין לו בזה קבלה מרבותיו מה זה שם י"ב, איזה אותיות יש שם, איזה מילים מדברים בשם י"ב, לא מסתבר לו שזו מילה אחת כי אין כזו מילה גדולה, [ תיבה בת י"א אותיות מצינו 'והאחשדרפנים', כך מובא בשם בתו של הב"ח אשת הט"ז שהיתה חכמנית גדולה], אכן, אנחנו יודעים את מה שכתוב באריז"ל ובגאון, ששם י"ב זה י', י', י', ק', ק', ק', ו', ו', ו', ק', ק', ק', ופירוש השם, עניינו של שם, כתוב בגאון שזה הג' הוי"ות של מֶ לְֶך מלְָָך ימִלְְֹך, אלו שלשת המילים 'היה והוה ויהיה' שהם ג' הוי"ות, זה שם בן י"ב.
השם הזה קטן במעלה משם המפורש, היינו, זה אחד מהאופנים איך חל השם המפורש, אחד מאופני הגילוי של השם המפורש, והגילוי הזה של שם המפורש זה הגילוי ששם המפורש מתגלה במלכות. שכביכול הקב"ה 'אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא'. איננו יודעים איזו מין מלכות זאת, אבל אנחנו יודעים רק שכביכול מציאותו יתברך זה מעבר לגילוי של מלכות.
הגילוי של מלכות, זו אפשרות התפיסה שלנו במציאותו יתברך, זה מתגלה בעולם רק במלכות, אין לנו גילוי אחר. השורש שמציאותו תתגלה במלכות, השורש של האפשרות ששם אדנות יהיה ההיכל של שם הוי'ה, נמצא בגילוי של הג' הויו'ת. ג' הויו'ת זה קרוב לשם הוי'ה אבל זה לא שם הוי'ה בעצמו. אכן, השם שנותן אפשרות ששם הוי'ה ברוך יתגלה במלכות, זה השם בן י"ב, שהוא המלְֶֶך מלְָָך ימִלְְֹך, לכן צריכים לכוון לזה. לא צריכים לכוון לזה משום שצריכים לכוון את הכתיבה, אלא צריכים לכוון את ההיכי תמצי שהשם הזה אומר את שם הוי'ה. האופן ששם אדנות אומר את שם הוי'ה זה דרך שם י"ב. זה אופן התפיסה איך מלכות תופסת את ההוי'ה. שם הכתיבה הוא יותר מזה. אבל השורש של היכי תימצי ששם האמירה הזה יגיד את מה שכתוב שם, זה מתוך הכוונה הזאת בשם הוי'ה ברוך הוא בעצמו.
הרמב"ם כותב שם במורה נבוכים שכשלא היה גילוי שכינה, [משמת שמעון הצדיק] הכהנים אמרו שם י"ב. היינו, שאם זה אפשרי, לכתחילה טוב יותר להגיד את שם הוי'ה בשם י"ב מאשר להגיד אותו באדנות. גם את שם י"ב אפשר להגיד רק במקדש משום שהוא מישך שייך לשם הוי'ה, אבל זו תחילת ההתגלות, תחילת ההתלבשות של שם הוי'ה בשמות אחרים. במידה אחרת. אבל זו תחילת הגילוי. בפשטות, בברכת כהנים, אם אומרים שם הוי'ה אומרים כמו שכתוב. אבל אם לא אומרים שם הוי'ה צריך להגיד שם אדנות, [ לא כשאני נכתב אני נקרא] , אולם כאן כתוב ששם י"ב זו יותר אמירה של שם הוי'ה משם אדנות. זו כנראה הלכה למשה מסיני, איננ ו יודעים. בשבילנו אין דבר כזה. אבל מה שכן נתגלה בשבילנו זה שהאמירה של שם אדנות אפשרית מכיוון שיש את השם הזה. משום ששם י"ב הוא גם אופן של שם הוי'ה ברוך הוא. זה לא שם הוי'ה במעלתו העיקרית, בעיקר הפשט שלו, אבל כיון שיש בשם הוי'ה ברוך הוא את הגילוי של שם י"ב, ממילא השם מתגלה באדנות. זאת האפשרות ששם הוי'ה יתגלה במלכות.
ברוך שם כבוד מלכותו–ששם הוי'ה יגלה יותר אדנות
עתה, כל הברכות חלות באמירת אדנות, כשאומרים ברוך אתה ה' אומרים אדנות. כך תקנו אנשי כנסת הגדולה, ובפשטות, אף במקדש, שאומרים מן העולם ועד העולם, בכל אופן היו פותחים בברוך ה' אלקי ישראל. השם שנתקן לברך אותו זה שם אדנות, אבל, הברכה חלה על שם אדנות עד כמה שהוא אומר את השם הוי'ה.
זה הפירוש בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, זה מתכוון ששם כבוד מלכותו יהיה מבורך. והפירוש בזה, שם כבוד מלכותו זה אדנות, וכשזה יתברך , הכוונה היא ששם אדנות יגלה יותר משם הוי'ה, שיתגלה יותר הוי'ה באדנות. היינו, שתתגלה יותר מציאות במלכות. בשם אדנות, יתגלה יותר, יותר ויותר, יאיר יותר שם הוי'ה. הלבוש, ההיכל, לא יכסה כל כך על המציאות האמיתית, ואז, כביכול, כשהקב"ה יהיה בהיכל קדשו, הנרתיק לא יכסה כל כך את אור החמה . חז"ל אומרים שחמה בנרתיקה עניינה כמו שכתוב בפסוק "כי שמש ומגן ה' אלקים", עתה, זההמכוון בדברי הגמרא בנדרים (ח' ע"ב) שלעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה, הכונה היא שיהיה 'כשם שאני נכתב אני נקרא', הקב"ה יוציא את שם הוי'ה מתוך הנרתיק של שם אדנות. זאת הברכה שאנו מברכים כביכול את שמו יתברך, שגם בעולם הזה זה לא יהיה בהעלם כל כך גדול, שזה יתגלה יותר.
יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא, אף הוא, מקביל לברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כך מפורש ביונתן בן עוזיאל בפרשת ויחי, שם הוא כותב את כל הסיפור שנמצא בגמרא בפסחים (נ"ו ע"א) שיעקב אבינו אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אולם במקום ברוך שם כו' הוא כותב שיעקב אבינו אמר יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. זו אותה ברכה. ברוך שם כבוד מלכותו זה יהא שמיה רבא מברך, ולעולם ועד זה לעלם ולעלמי עלמיא. כבוד מלכותו זה שמיה רבא, ובכל האופנים שפירשו תוספות בברכות (ג' ע"א) בין כהמחזור ויטרי שזה מתכוון למחיית זרעו של עמלק, ששם י-ה יתגדל ויהיה רבא, ובין כהפשט השני ששמו הגדול יתברך, בכל מקרה, עד כמה ששם הוי'ה מתגלה באדנות, זה נקרא השם שלם.
עתה, הברכות הם בשמות ששם הוי'ה בעצמו לא מאיר בהם, אכן, שם הוי'ה בעצמו לא צריך ברכה, ושם אדנות, זה לא את זה אנחנו מברכים, לא תקנו לנו ברכות בשם אדנות, הברכות כתובות בשם הוי'ה, אכן העניין בזה, שתקנו לנו את הברכות בדיוק על השם הזה, על הגילוי של שם הוי'ה באדנות, כאן חלה הברכה. זה השם שצריך להתברך, שהוא יגלה יותר.
כביכול מציאותו יתברך מתגלה במלכות. אנחנו בעניותנו אין לנו שום תפיסה מעצם מציאותו יתברך, התפיסה שלנו היא תפיסה של שליטה. אנחנו תופסים את עצמנו כנשלטים על ידו לגמרי, שהקב"ה שליט בעולמו, זו תפיסה של מלכות. אין לנו את התפיסה של שם הוי'ה, התפיסה שעצם המציאות היא מציאותו והכל זה מציאותו שלו, שאין לנו בכלל קיום ו כל מציאותנו זה רק רצונו. על הנושא הזה עצמו מדבר שער ג' בנפש החיים. זה מה שנקרא נמצא קיים. זה מה שנקרא תפיסה של שם הוי'ה ברוך הוא. ולנו אין שייכות לדבר הזה. השייכות שלנו היא רק עד כמה שאנו יכולים לעדן יותר את התפיסה של מלכות. אם אנחנו תופסים מלכות באופן של אין מלך בלא עם, אנו תופסים הכי נמוך שאפשר, אבל אם אנו תופסים מלכות בצורה יותר עמוקה, יש לנו יותר התחלה של תפיסה בלהתרומם לתפיסה של מציאות. התפיסה של מלכות בעצמה, גם היא צריכה להיות יותר עדינה.
עלינו לעדן את התפיסה ולהשיג את עניין המלכות
עתה, מי שלא תופס את החילוקים האלה באמת עדיף שלא יכוון, הכוונה המעכבת בפירוש המילות אינה מחייבת להבין עד כדי כך את התוכן אלא צריך לדעת שזה מתכוון כביכול לבורא כל העולמים, ולדעת איך זה ובאיזה אופן, זאת הרי איננו יודעים, אכן, אם רוצים באמת לכוון, צריך להשתדל להבין כמה שיותר, ולעדן את התפיסה, היינו, לצאת מתפיסות של גוף ולהכנס לתפיסות של רוח. אין צורך לחשוב על כך באותו הרגע, זה יכול אפילו להפריע בכוונה, צריך לחשוב פעם על הדברים האלה להבין במה מדובר ולתפוס איזו תפיסה ואחיזה כל שהיא במושגים האלה, מה נקרא מלכות, מה נקרא היה הוה ויהיה, [לדעת שאין זה כפשוטו, כי הרי כל חפץ הוא היה הוה ויהיה, זה היה אתמול וזה היום וזה גם עוד כמה דקות גם יהיה, ודאי אלו דברים בטלים גם אין הכונה לתואר 'נצחי', אין דבר בבריאה שהוא לא נצחי. אין גרגיר חול בבריאה שהוא לא נצחי. הוא היה בצורה אחרת, הוא היה ברצונו. יש מאין, הוא היה ברצון, הוא היה בצורה אחרת. 'ברוך חי לעד וקיים לנצח' זה לא ה' מלֶךְֶ ה' מלְָָך ה' ימִלְֹךְ לעולם ועד, זה תואר אחר, נצחי], מי שחשב על כך פעם ויוכל לבאר זאת, הרי שזה נמצא בליבו והוא מתייחס למה שאתה יודע. די בכונה הזו, לא צריך עכשיו לעמוד ולכוון, אם כן זה יקח הרבה מאד זמן להתפלל. צריך לייחס את האמירה לכוונה הזו. לא שייך להבין את זה גופא יותר, צריך להשיג את זה, לא יותר. אבל צריך תפיסה מה נקרא מציאות, מה נקרא זמן, מה נקרא עצם המציאות, מה נקרא מלכות. צריך להשיג. זאת רוחניות, ואי אפשר לתפוס ז את בסתם, ברגע, צריך לתפוס זאת בתפיסה של רוחניות, תפיסה שיוצאת מהמערכות שמשיגים גוף. אם מדברים על הבורא עולם צריך להשתחרר מהשגה של גוף, והדרך לכך היא רק על ידי התבוננות, אין שום דרך אחרת לעבור מגשמיות לרוחניות. אין דרך אחרת לתפיסה, להשגה במשהו עדין יותר, והיינו, שהוא פחות גוף. גוף זה דבר גס, ודבר עדין יותר זה משהו שהוא פחות גוף. כל התבוננות עמוקה תמיד מגלה יותר, והמעלה הראשונה שבה, אף אם איננו מבינים, זה להבין שמה שהבנו עד עכשיו זה לא כלום, כל התבוננות כל שהיא מספיקה כדי לדעת זאת. באמת, לפני שעוסקים במה שנשיג לעתיד לבוא, תפקידנו הוא להבין תחילה את מה שביכלתנו להבין היום, משהו מהמלכות של העבר והעתיד, של המלְָָך של הימִלְְֹך, כל שהוא של תפיסה ו השגה, ככל שאנו מבינים בדבר הזה יותר דקות, יותר עדינות, יותר תפיסה אמיתית, תהיה לנו יותר שייכות לשם הוי'ה ברוך הוא. לתפוס יותר עדין, הכוונה היא לתפוס את עניין המלכות. כשאנו תופסים מלכות, אנו תופסים זאת באופן הכי גס שאנו יכולים לתפוס מלכות, אנו תופסים שיש מישהו ששולט על ציבור, אכן, אם רוצים להיכנס לעניינים האלה, כהקדמה לזה עלינו לדעת שצריך לטרוח קצת כדי להיכנס ולהבין בזה, אי אפשר לעסוק בזה אם לא נותנים לב להבין קצת עניינים יותר דקים, זה פשוט לא שייך. יש דברים רבים לעסוק בהם, לא חסר מה ללמוד, אבל אם רוצים ללמוד את העניינים האלה, ורוצים ללמוד קצת, כביכול, על מציאותו יתברך שהיא נאצלת, שהיא לא גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, פירוש הדבר לעדן את ההשגה. תפיסה בפחות גוף, זאת תפיסה יותר עדינה, ואילו תפיסה יותר גסה זה תפיסה ביותר גוף. פירוש המילה גס זה דבר שיש לו מידה ושיעור, מתחיל במקום מסויים ונגמר במקום מסויים, זה נקרא גס. במהר"ל כתוב שפירוש המילה גס רוח. זה מי שמודד רוחניות במידות של גשם. הרוח נתפסת אצלו בגסות. כפי שבהמה גסה פירושו יותר בהמה. גס זה דבר שמאד נתפס, מאד ניתן למישוש ביד, דבר יותר עדין, זה אומר שצריך תחושה יותר עדינה כדי לתפוס אותו. וכך אף בהשגה, ככל שהיא מתעדנת יותר, היא פחות גוף ויותר רוחניות.
עתה, האם שמנו לב שעל הערבי ברחוב, על הכושי, עליו אנו מתפללים 'ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה', עתה, האם אנו יודעים מה צריך לקרות לו עד שהוא יגיע לזה, וזה כלום לעומת מה שצריך לזוז אצלנו. איך אנחנו עומדים, האם אנו יותר קרובים אליו או לידיעה האמיתית. והרי אנחנו צריכים להחזיק יותר מזה, אנחנו צריכים כבר היום לדעת את מה שהוא יֵדעַ, הוא הרי יֵדעַ שה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה. רש"י מפרש בפסוק שמע ישראל, ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד. אם אנו אומרים בקריאת שמע שמה שהוא עכשיו אלקינו זה עתיד להיות על כל העולם כולו, על יותר מזה איננו מדברים, רק על מה שהוא עכשיו אלקינו שזה עתיד להיות על כל העולם כולו, אם כן אין פלא שזה לא מתגלה. אם זה נראה בדיוק כמו שנראה כל העולם כולו אין מה שיתגלה. אבל אם אצלנו זה יהיה יותר אז נוכל להתפלל שזה יהיה יותר בכל העולם כולו.
