בגמרא (סנהדרין מו ע"ב): "איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין". להלכה נפסק, ההספד יקרא דשכבי.
צריך להבין, מדוע יש חיוב בכבוד המת יותר מהחיוב לכבדו בחייו. כיצד ייתכן שאותו אדם, כאשר היה חי לא היה חיוב בכבודו, ורק כאשר נפטר ונעשה "שכבי" יש חיוב לכבדו בהספדו.
מה שנראה לומר הוא שכל עוד האדם חי מציאותו היא מציאות פרטית, והגדרת מציאותו היא לפי מה שהוא בעצמו. לאחר שנפטר האדם מתבטלת מציאותו הפרטית העצמית, וחוזר הוא למציאות הכללית של צורת אדם. "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". ולכן, בהיותו "שכבי", החיוב בכבודו ככבוד צלם אלוקים.
וזהו מה שאמרו בגמרא (מועד קטן כה ע"א): "דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע". אף שבעודו חי אין עליו דין כבוד כספר תורה, מכל מקום כשמת חייבים בכבודו של כל אדם מישראל ככבוד ספר תורה שנשרף. והטעם הוא מפני שכשנתבטלה מציאותו הפרטית במיתתו, חוזר הוא לשם הכללי של צורת אדם. "כי בצלם אלוקים עשה את האדם". והחיוב בכבודו ככבוד צלם אלוקים.
ועל זה נאמר (עירובין מא ע"ב): "גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה". וכבוד הבריות הוא ראשון במעלה, ודוחה הקרבת קרבן פסח וקדושת כהן גדול ונזיר, כמו שכתוב בגמרא (ברכות יט ע"ב).
כבוד הבריות היינו כבוד המת שחזר להיות צורת אדם הנוצר בצלם אלוקים.
נמצינו למדים שהכבוד העולה מן ההספד הוא להראות עד כמה נחסר ב"צורת אדם" בארץ על ידי ההעדר של הנפטר.
רבינו בעל "מסילת ישרים" קרא את שם ספרו מסילת ישרים, וחילק את מידות המסילה לשלושה חלקים עיקריים: צדיק, חסיד וקדוש.
החלק הראשון: זהירות, זריזות ונקיות. היינו מה שמצטרך לאדם כדי להיות צדיק; היינו שלא להיות עבריין, לא לחסר מצוות עשה ולא לעבור על לא תעשה.
החלק השני: פרישות, טהרה וחסידות, הוא מה שמצטרך לאדם כדי להיות חסיד. זו מידת חסידות. "איזהו חסיד המתחסד עם קונו", שעושה דברים שאינו מחויב בהם. פרישות בשב ואל תעשה, וחסידות בקום ועשה. באופן שזה נעשה, מתוך רצון אמתי ופנימי, שכל מי שהוא אוהב את זולתו עושה כל דבר המשמח ומרצה אותו, ומתרחק מכל דבר שהוא נגד רצונו. וזהו "איזהו חסיד המתחסד עם קונו". כפי שמפורש כל זה במסילת ישרים.
ענווה ויראת חטא כולן דרגה בחסידות.
והמדרגה השלישית והאחרונה היא קדושה. וההפרש שבין חסיד לקדוש, שהקדוש גם צורכי גופו הם קדושה.
הסיבה שהספר נקרא מסילת ישרים ולא מסילת קדושים או צדיקים וחסידים היא משום שמידת היושר היא המסילה המעלה את האדם מדרגה לדרגה, מעלה אחר מעלה.
הישרות היא קו ישר שממשיך הלאה והלאה.
וכך, במסילת הישרים, מתעלה האדם לצדקות ומצדקות לחסידות, עד לקדושה.
בסדר של הספר מסילת ישרים לא נמצאת הרישא של הברייתא דר' פנחס בן יאיר: "תורה מביאה לידי זהירות", אלא התחיל לסדר את ספרו מזהירות ואילך. יש להבין שהברייתא מכוונת בדבריה אלה לכך שהתורה נקראת ספר הישר. "הלא היא כתובה על ספר הישר". (בפשטות זה הולך על כל התורה כולה, אף שבגמרא (עבודה זרה כה ע"א) איתא: "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"). היינו שהתורה עצמה היא קו היושר המוביל את האדם ממידה למידה, ואין היא מהמידות עצמן.
עמוד העבודה זה יצחק, כפי שנרמז בתפילת השבת: "בפי ישרים תתהלל". ד' מדרגות בסדר עבודת האדם: ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים. ראשי תיבות יצחק.
העבודה עצמה המובילה את האדם למדרגת צדיק, משם למדרגת חסיד ומשם למדרגת קדוש היא היושר.
ר' אליהו היה אדם ישר. יושר אמתי, פנימי, ולכן היה בן תורה אמתי. כל חייו הלך ממדרגה למדרגה, עלה ועלה, המשיך והמשיך. בעבר הייתי רואה אותו לעיתים קרובות. ואחר כך היו זמנים ארוכים שלא ראיתיו, וכשחזרתי וראיתיו לאחר זמן, לא הכרתיו. במשך הזמן הוא התעלה והתעלה, תמיד התקדם. זהו ישר, שמתעלה ממדרגה למדרגה בכל עת.
כשבאים אנו לכבד בהספד, באים אנו לכבד את צורת האדם שהוא בצלם אלוקים. להראות כמה הנפטר היה שייך לצורת אדם. "והאלוקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים". כך נעשה האדם בצורתו המקורית ישר. ולאחר מכן נתקלקלה צורתו על ידי החשבונות הרבים. ומי שנשאר באותו קו שעשה האלוקים את האדם וכלשון הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל): "והלך ישר כמו שעשאו האלוקים" הוא ראוי לכבוד הזה של יקרא דשכבי. ככל שהאדם היה יותר ישר, יותר שייך הוא בכבוד של צלם אלוקים.
נדבר על עוד מעלה שהייתה בנפטר, שהיה אדם ברור מאוד. בתפילה אנו אומרים על המלאכים: "כולם ברורים". גם כלל ישראל נשתבח במידה זו. "מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה" (שיר השירים ו, י).
בגמרא מסופר על יוסף בנו של ר' יהושע שעלה למרום, וכשחזר אמר: "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר ליה עולם ברור ראית" (בבא בתרא י ע"ב).
ה"כל בו", בפירוש הגדה של פסח על "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", מבאר התועלת ב"קרבנו לפני הר סיני", על פי דברי הגמרא (שבת קמו ע"א): "שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן". וכתב ה"כל בו" שהספקות באמונת הייחוד הם מזוהמת הנחש רחמנא ליצלן. העמעום בראיית האדם נוצר כשיש אבק כנגד עיניו של אדם. כשהראייה אינה נקייה וברורה יש עמעום. אבק הוא מזוהמת הנחש. העמעום לוקח את הברירות בענייני אמונה.
בלשון הקודש האות ש' היא אות של פעולה, כגון שחרור; היינו פעולת חירות. שעבוד – לעשות עבדות. שכלול – לעשות כלילות. שעמום – לפעול עמימות. "בטלה מביאה לידי שעמום", היינו שהבטלה היא פעולת עמימות. זו פעולה שמביאה אי בהירות באמונה. ועל כן שעמום מביא לידי חטא, רחמנא ליצלן.
ר' אליהו זכר צדיק לברכה, היה מאוד ברור בדעת, וכן במעשיו היה מאוד ברור.
הייתי רואה דברי תורה שהיה כותב, זה היה נפלא מאוד. מאוד ברור. מאוד ברור. באופן מיוחד. מי שראה אותו יכול היה לומר, עולם ברור ראיתי. אדם ישר. אדם ברור. זהו בן עליה אמיתי.
בגמרא (ברכות סד ע"א): "היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה". צריך להבין מהי המעלה המיוחדת כאן. אלא שהמסילה שהוא הולך, מבית הכנסת לבית המדרש, זו מסילת ישרים. הדרך הישרה היא "יוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", כך יגיע לכל המעלות העליונות ש"זוכה ומקבל פני שכינה".
חבל. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
צניעות. יושר. קלאהרקייט. ברירות אלו מעלות.
החמודות שלקח אתו, הם לא משתכחין. לקח אתו את החמודות ונלקח מאתנו.
גם הדרך שבה קיבל את גזירתו יתברך בזמן המחלה הייתה קידוש ד', לקבל את הגזירה ביושר ובצניעות וברירות, בלי להתבלבל ובלי לצאת מן הכלים, ולהמשיך וללכת באותה מסילת ישרים.
הקב"ה ינחם את האלמנה, שהיא אדם חשוב בזכות עצמה. הייתה לו עזר כנגדו במשך כל החיים. עזר כנגדו אמיתי.
ואת הבנים, הקב"ה יעזור להם שימשיכו אותו דרך הישר, אותה מסילת ישרים שזכה בה. שימשיכו בה ובעז"ה בוודאי שיהיה מליץ יושר.
צורת אדם עם כל הנעימות והצניעות והיושר, ועם העומק.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
הקב"ה יעזור שלא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ותתעורר עלינו מידת הרחמים, והסר מעלינו את מכת המוות, והקב"ה יראנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים, ויביא עלינו את הגאולה השלמה השתא בעגלא ובזמן קריב.