פעמי הגאולה

אכן חֲלָיֵנו הוא נשא

פעימות הלב הפיסי שלו פעמו עד הסוף בקצב אחד עם דופק החיים של כלל ישראל. הדבר הזה, שהיה ידוע כל הימים למתי מעט מקורבים, בא לידי ביטוי מרעיד בחוויות שעברו עליו בחדשי חייו האחרונים כשעמד בשנתו הששים ושתים.

בחדשים הללו התרחשו מספר מאורעות מרכזיים רבי משקל, שהיו אמורים לשנות את מצבו של עם ישראל בעתיד, לטוב או למוטב ומצב בריאותו של רש"פ באותו זמן נע כמטוטלת, הורע והוטב, במקביל לכל תנודה ולכל שינוי מצב בזירת האירועים האלה.

תפילה ותחנונים

בסתיו שנה זו, כסלו תש"ח, נפל דבר בעולם היהודי: בעצרת האו"מ שהתאספה בלייק סכסס, אמריקה, החליטו בכ"ט בנובמבר למנינם (יום ש"ק פרשת וישלח, ט"ז בכסלו), לאשר הקמת מדינה יהודית בא"י. ההחלטה נתקבלה אחרי חדשים ארוכים של התלבטויות ודיונים, התייעצויות וחקירות, בהם השתתפו נציגי רוב אומות העולם, בראשות באי כח המעצמות הגדולות.

במשך כל אותם חדשים ארוכים של תקופת הדיונים, שפך רש"פ הרבה תפילות ובקשות לרבון העולמים, כי יטה לב השגרירים באו"מ על ישראל לטובה, ויאותו, אחרי השואה, לתת מקלט לשארית הפליטה בנחלת אבותיה.

והנה נתקבלו תפילותיו בשמים. העולם של הגויים הכיר סוף סוף בזכות עם ישראל לשוב אל ארצו, ולפתוח את שעריה בפני כל היהודים, שרידי החרב, שגורשו ונרדפו עד כה מארץ לרעותה. כאיש ההלכה הגיב רש"פ על המאורע בשעת "רעוא דרעוין" בשבח ובהודיה לאלקים הטוב והמיטיב1. הוא, השולל כל ימיו את ה"ציונות", נתמלא עכשיו גילה ברעדה, וזאת, מבלי שיחול שינוי כחוט השערה בהשקפת עולמו.

באשר הוא שם

בודאי היו נהירים לרש"פ היטב כל צדדי הנושא "מדינה עברית", ובעיקר הלבטים מסביב לו, אשר כירסמו זה כמה בתודעת יהודים כשרים; לפי שרוב פרנסי המדינה ויוזמיה התרחקו מאד מרוח ישראל סבא, והתכוונו שיהיה "ככל הגויים בית ישראל", רחמנא ליצלן. אף על פי כן הרגיש בעומק לבו, כי ההכרזה באו"מ כשלעצמה, יש בה משום בשורה משמחת ליהודים בכל מקום שהם – והוא באופן אישי התנהג בהתאם להרגשה זו.

מאוחר יותר אף קיבל אישור להערכת דברים זו, מפי הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ראש הישיבה מלייקווד, שהסכים עם רש"פ כי בשעת מעשה (ביום ההצבעה באו"מ), בודאי היתה זו בשורה טובה שיש להודות עליה לאלקים3.

הארת פנים

תלמידיו הותיקים, שידעו גם ידעו כמה נחלי דמעות שופך רבם כל ימיו על צרות ישראל, היטיבו באותה שעה להבין לנפשו ההומיה, שכלתה לראות כבר אי פעם בטובתם. "עיפה נפשי להורגים," קרא פעם בנהמת הלב, "וכולי כמיהה עזה שתרום סוף סוף קרן ישראל המבוזה כל כך בעמים. אם תינתן לנו הארץ, בודאי יגדל כבודנו בגויים, אך יש לדעת כי לא האו"מ מעניק לנו את א"י אלא יד ה' עשתה זאת"4.

רש"פ, כמובן מאליו, לא חשב אף רגע במונחים של "אתחלתא..." וכדומה. הוא לא הסתיר גם עתה את החששות הכבדים שקננו בלבו, ביחס לצביון היהודי של המדינה בעתיד, בגלל כוונותיהם הגלויות והסמויות של ראשי המחנה הציוני ופעיליו, חילוניים ודתיים לאומיים, שלא היו לגביו בגדר "חידוש". ברם, יחד עם זאת ראה בעצם המיפנה שהתחולל בעמדתן של אומות העולם, כעין גילוי של הארת פנים מצד ההשגחה העליונה (בהגדרה כעין זו התבטא גם הגרי"ז סולובייצ'יק זצ"ל גאב"ד בריסק: "הסכמת האו"מ להקמת המדינה, היתה חיוך מאת ההשגחה העליונה, אך השולטים בה קלקלו אותה....

לבבו פחד ורחב גם יחד. המדינה הצטיירה בעיניו בבחינת נסיון ומסה.

"חבל שאין בתוכנו אישים אשר מסוגלים לנשא ולרומם את הציבור לגובה הדרוש בשעה כזאת," תינה רש"פ את צערו, "בכדי לתת למאורע הרה גורל כזה את הצביון הראוי לו, נחוץ היה שישרה בתוכנו אדם מסוגו של הרמב"ן, רבי יהודה הלוי, וכיוצא..."6

חסד ומשפט

והגיד רש"פ בבירור את דעתו, כי אף מי שרואה בעליית הציונים לשלטון בא"י משום צרה, אין לו להישאר כפוי טובה להקב"ה בעד אותו חלק של חסד ודאי, דהיינו בעד פתיחת שערי א"י – שהיתה סגורה ומסוגרת עד כה בגזירת "הספר הלבן" שגזר השלטון הבריטי – וכל יהודי פליט ונרדף יוכל מעכשיו להימלט אליה ולמצוא מנוח. משל לאדם שמת עליו אביו והוריש לו נכסים, שמחוייב לברך בו זמנית הן על הרעה ("דיין האמת") והן על הטובה ("הטוב והמטיב"), מבלי שתהיה סתירה כלשהי בין הברכות7.

כן סבור היה, שעלינו לדון את המדינה "באשר הוא שם", כמו שאמר הקב"ה למלאכים בנוגע לישמעאל.

צפה לרגלו של משיח

מדינה זו, הסביר, היא כדוגמת תינוק שנולד זה עתה. ואמנם יש מי שמגיח מבטן אמו בלידה רגילה, כשהראש יוצא תחילה, ויש מי שבא לעולם בלידה הפוכה, כשהרגליים יוצאות תחילה; זוהי בהחלט לידה קשה והרת סכנות, זוהי לידה שלא בדרך טבעית, אך גם בלידה כזאת עשוי הילוד לצמוח ולגדול, ברחמי שמים, אדם בר קיימא. לאמור: גורלו של ילוד כזה לא נחרץ מראש למות, ועתידו מותנה באופן התפתחותו.

נכון, המשיך, שהמדינה לא יצאה עם הראש תחילה, דהיינו, שגדולים וכשרים שבישראל מתווים את דרכה; המצב הוא הפוך, ה"רגליים" יצאו ראשונה, אבל גם ב"לידה" כזאת הדבר אפשרי שישתלשל ממנה "יצור" טוב ויפה. ומי יודע? אפשר לכך נתכוונו חז"ל באמרם (ילקוט שמעוני, עמוס תקמ"ט): "אם ראית דור מחרף ומגדף, צפה לרגלו של משיח..."9

אף לתלמידים מן ה"מתיבתא" שבאו לשאול את פיו, איך להתייחס לתופעה החדשה מבחינה השקפתית? ענה ואמר: "מסתבר, שבנסיבות החדשות, דהיינו כשתהיה ליהודים מדינה בא"י, ייקל – כביכול – להתגשם היעוד הנבואי "נדחי ישראל יכנס". זה יעזור ליהודים תועים ונדחים באפסי תבל, להיזכר שהם יהודים, ולהינצל מהתבוללות"10.

כבשי דרחמנא

לשאלה נוספת, מדוע נתנו לנו משמים את ה"מתנה" הזאת מידי הגויים, ובתיווכם של עוברי עבירה, יהודים חילוניים? השיב רש"פ: "אלו כבשי דרחמנא, זוהי בחינת "דודי שלח ידו מן החור"11. יתכן שהקב"ה מושיט להם עכשיו חוט הצלה להיאחז בו, לבלתי ידח ממנו נדח, אלא שעדיין הדבר תלוי ועומד אם אכן ישכילו לתפוס את החוט ויאחזו בו..."

"כמו כן יתכן," הוסיף, "שהעולם כולו איבד את זכות קיומו, אחרי עמידתו מנגד בימי השמדת ששה מיליון יהודים, והיה חסד הבורא ית"ש על עולמו שזימן לאומות דבר טוב לעשותו – להשיב לעם ישראל את ארצו אשר נגזלה ממנו לפני קרוב לאלפיים שנה – כדי שלא להחזירו לתוהו ובוהו12. "ורחמיו על כל מעשיו" מתבטא אף בזאת, שכל אחד מברואי השם ניתנת לו ההזדמנות לפעול דבר טוב, שבזכותו העולם מתקיים"13.

"הבה נזכור," המשיך והסביר, "שבעוה"ר, האידנא רוב העם היהודי אינו שומר תורה ומצוות. ומה גורלו? מה יהיה בסופו? כלום יסופו וילכו לאיבוד? חס וחלילה! הלא זו מדרכי ה' הנסתרות, לשתף יהודים כאלה בתהליכים היסטוריים גורליים, ולעשותם שלוחי ההשגחה העליונה לתשועת ישראל, כדי שיחזרו לבסוף אל שרשם בקודש. הלא בנפש כל יהודי פנימה מהבהב ניצוץ קדוש, הנקודה הפנימית ("דאס פינטעלע איד"), שלא רכש אותה בחריצותו וביזמתו שלו, כי אם זכה בה ירושה ונחלה ממורשת אבות, ולכן אינה מותנית כלל בבחירתו החפשית. לכל יהודי שני פנים: האחד כאדם יחיד, והשני כחלק בלתי נפרד מכלל ישראל. אם את חלקו כיחיד ביכלתו להפסיד בידים, הנה זה האחרון משתמר בקרבו כל עוד שאינו משחית לחלוטין את פנימיות נפשו, ועדיין יש לו חלק באלקי ישראל; ואילו משעבר ח"ו את קו התחום הזה, והופך להיות שונא ישראל, או אז אבד ממנו גם הזיק האחרון של עם סגולה ונכרת משרשו. והנה רואים אנו, כי אנשים אלה עדיין לא איבדו כליל את הקשר החי עם כנסת ישראל, וההשגחה העליונה מחוננת אותם בזכיה לעסוק בגאולת א"י, ועל ידי כך לא יצאו מכלל ישראל"14.

על שעת הכושר שהוחמצה

באישון ליל מוצאי שבת, אור לי"ז בכסלו תש"ח, אחרי ההכרזה באו"מ, התקיימה במתיבתא "תורה ודעת" בויליאמסבורג סעודת "מלוה מלכה" חגיגית, והתלמידים שרו ורקדו. אחר קם רש"פ והשמיע באזניהם משא מסעיר על משמעות המצב הנוכחי. לאמיתו של דבר היה זה שיעור עיוני רב היקף ועמקות בנושא הרגיש למדי "עקבתא דמשיחא" ו"ארץ ישראל". הוא צלל בנבכי היהדות, ותיאר בפני בני הישיבה, מיסוד דברי הנביאים חז"ל והראשונים, את שלושת חלקי הגלות והגאולה העתידה: גאולת א"י – גאולת עם ישראל – גאולת השכינה הקדושה.

יש להבין, אמר, שכמו הסבל הידוע לנו "שכינתא בגלותא" ו"ישראל בגלותא", קיים ונמצא המושג "ארץ ישראל בגלותא". השי"ת יסד את ארץ ישראל לא כשאר הארצות. הארץ קשורה במקור הטהרה, המשפיע על העולם, ויסודה איננו בגשמיות כי אם ברוחניות. זו ארץ שאינה מקיימת עוברי עבירה; שבת ושביעית הם חלקי טבע שלה; מעשרה קבין של קדושה שירדו לעולם נטלה היא תשעה ויותר. על הכתוב "בראשית ברא אלקים" אומר הרמב"ן: "הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים". בריאת שמים וארץ כוללת גם שמים וארץ עליונים. כיוצא בזה א"י עליונה על כל הארצות, כשם שקוב"ה עליון על כל הארץ ומאד נעלה על כל אלהים. ארץ ישראל כמו אורייתא וישראל, שלשתם מסמלין את מלכות שמים עלי אדמות, לשלשתם התפקיד להביא לידי התגלות ייחודו ית' בכל הבריאה. הצער והאבל של איש יהודי על הגלות המרה, מזה קרוב לאלפיים שנה, כאב משולש מפעפע בקרבו: על גלות השכינה, על גלות האומה, ועל גלות הארץ. גם היא, כביכול, סובלת: רדיפות, הרס, שמד. עיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה. וכאשר תבוא עת לחננה כי בא מועד, יתן השי"ת לציון ולירושלים גאולה בפני עצמה, וכן גאולה לישראל עמו, גאולה לשכינת עוזו15.

חז"ל אומרים, הזכיר בהמשך משאו, שביקש הקב"ה לעשות את חזקיה משיח, אך מפני שלא אמר שירה לפניו ית"ש, החמיץ שעתו. לכאורה: הרי ידענו שיש סדר מסוים לביאת המשיח: יש קץ הימים, וקודם לבואו יהיו "חבלי משיח" ו"מלחמת גוג ומגוג"; כיצד יתכן, איפוא, שחזקיה יהיה משיח? אין זאת אלא שיש בהיסטוריה עתים וזמנים, שהוכשרו באופנים מסויימים להיקרא "ימות המשיח"; ואפשר שהסבל הבא עליהם מתיגרת ידו של מלך אשור ייחשב להם כחבלי משיח, ואולי סנחריב גופו יהיה ומגוג. על כל פנים ראינו, באספקלריית חז"ל, שהזמן בימי חזקיה מוכשר היה לגאולה, ורק בגלל שלא אמר שירה לא זכו. "אף אנחנו כעת במצב דומה," השלים רש"פ, "אם כי אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה, מי חכם ויפענח את פשר המאורעות של התקופה, מכל מקום ידענו שאפשר ואנו עומדים כעת בזמן המוכשר לישועה. חלילה לנו, אם כן, להחמיץ את השעה בגלל הימנעות מלומר שירה..."17

גחלת האמונה שלא תכבה

שוב פתח ודרש לפני התלמידים כמין חומר, את הכתוב בנבואת עמוס (ה, ב): "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". רש"פ התייפח בבכיה גדולה, לעיני כל הבחורים שלמדו ב"מתיבתא", בקראו: "אהה! מה גדול ואיום שברנו, נורא מכל נורא, אם כך במפורש אומר אלינו הנביא המדבר בשם ה', נפלה לא תוסיף קום... כביכול אין עוד תקוה לישראל..."

במשך דקות ארוכות ניצב רש"פ על עמדו וייבב בקול חרישי. הדמעות חנקו את גרונו. הצעירים שגדשו את ההיכל והקשיבו לדבריו היו כנדהמים. לבסוף התאושש וקרא בפתאומיות:

"אולם חכמינו ז"ל ברוח קדשם לא התייאשו, גחלת התקוה והאמונה הוסיפה ללחוש הלאה בלבותיהם, עד שמצאו באותו פסוק גופו בית אחיזה לחיזוק ולנחמה: אמנם 'נפלה' פעם, אך 'ולא תוסיף' לנפול יותר, 'קום בתולת ישראל'!18. בכח זה החזקנו מעמד בגלותנו עד עצם היום הזה..."19

לבי אומר לי

כפי שמסופר, הוזמן רש"פ לאחר מכן אל אחד הגדולים בארה"ב, שקרא תגר בחריפות רבה על דבריו בנוגע למדינה. באצילותו ובעדינות רוחו, הקשיב רש"פ לכל התוכחות שהושמעו באזניו, בדומיה וביראת הכבוד. כפי שגילה אחר כך לתלמידיו, היה יודע בשעת מעשה להשיב לאותו גדול תשובה ניצחת, עם ראיות והוכחות מכל חדרי תורה. אף על פי כן בָּכַר שלא להשיב על דבריו ושתק לחלוטין20.

ועוד אמר: "גדול פלוני צודק אולי מבחינה הגיונית שכלית, אבל מבחינה רגשית לבי אומר לי שהגישה שלנו היא גישה נכונה..."

והיה מסתייע ותומך יתדותיו, בבואו לנמק עמדתו בסוגיא קשה זו, בדברי הרה"ק רבי צדוק הכהן זצ"ל מלובלין, שכתב בספרו "צדקת הצדיק"21 על הכתוב מפרשת שלח "והיא לא תצלח", כהאי לישנא: "נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח. ודייק והיא, שבכל מקום דרשו רז"ל: היא ולא אחרת; שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא".

כן הסתייע מדברי רבינו משה חיים לוצאטו זצ"ל בספרו "דעת תבונות"22, בענין גילוי יחודו ית"ש, אשר לפיהם יש זמן בעקבות משיחא, שבו אין הקב"ה מְנַהֵג עולמו בהנהגת שכר ועונש, וממילא אין השתלשלות המאורעות תלויה אז באם הדור זכאי או חייב. ודי בזה לחכימא23.

אין שום מניעה, פירש עוד בשיחה, שיקבלו ישראל את א"י בחזרה לעליה חפשית אפילו כשאינם ראויים לה, ורק אחר כך ישובו לאלקים. הלא כך תיקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה: "ובכן תן כבוד ה' לעמך... שמחה לארצך... ותמלוך אתה ה' מהרה לבדך..." דהיינו שקודם כל ישיבו להם את הארץ, ותרום קרן ישראל, ויגדל כבודם בקרב העמים, ולאחר מכן ימלוך ה' לבדו, והם עמו אשר יעבדוהו24.

אם תשוב ישראל

וכבר היה מעשה באחדים מתלמידיו, שהשכימו באותם ימי כסלו תש"ח לפתחו של אדמו"ר חסידי מפורסם בויליאמסבורג, אשר היה ידוע בהתנגדותו למדינה, כדי לשמוע מה בפיו אחרי ההכרזה באו"מ. הסביר להם האדמו"ר, כי אין שום סיבה לשמוח כעת, מכיון שהמדינה לא תיכון בידי עוברי עבירה בשום פנים, ולא יהיה לה קיום כלל כ"קקיון דיונה", שכן לא יעשה הקב"ה את תורתו פלסתר, ובתורתו בפרשת "והיה אם שמוע" כתוב מפורש, שאם יפתה לבבם לסור מדרך התורה, יאבדו מהר מעל הארץ הטובה אשר נתן ה' להם.

הלכו התלמידים וחזרו על דבריו באזני רש"פ. מיד נענה ואמר: "בודאי הדברים כשלעצמם נכונים, דבר אלקינו יקום לעולם, אך הכתוב מדבר רק באם ישתרשו בחטא ולא יתחרטו כלל, בעוד אנחנו אסירי תקוה שלאט לאט ישובו לאבינו שבשמים...

חבי כמעט רגע

כעבור יומיים מן ההכרזה באו"מ, באור לי"ט בכסלו, יומא דהילולא של המגיד הגדול רבי דוב בר זי"ע ממזריטש, השתתף רש"פ בסעודת מצוה שנערכה לכבוד היום ב"בית מדרש עליון" במאנסי. כאן דרש בפני תלמידיו הבכירים, בחורים ואברכים מטובי בעלי תריסין, בענינים עמוקים מספר "ליקוטי תורה" לפסוק הראשון מפרשת השבוע "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". למחרת, יום שלישי בשבת, השמיע בפניהם שיחה נוספת בהיכל "בית מדרש עליון", ורמז בדבריו על מאורעות השעה.

בשיחתו הפעם נשמעו הדים לבשורות האיוב אשר הגיעו בינתיים מא"י – על הרוגים ופצועים מאחב"י, כתוצאה מהתנפלויות של טירוריסטים ערבים, בעקבות ההכרזה באו"מ על חלוקת הארץ. בין התלמידים שנכחו באותה שיחה היו מביני דבר, שפירשו את דברי רש"פ כנסיגה מסויימת מן ההשקפה שביטא במוצ"ש העבר ב"מתיבתא".

שיחתו הפעם נסבה בעיקר על המקראות בפרק כ"ו מחזון הנביא ישעיה בן אמוץ: "ה' בצר פקדוך... כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה, כן היינו מפניך ה', הרינו חלנו כמו ילדנו רוח, ישועות בל נעשה ארץ... (ובפרש"י: חיל כיולדה כאילו ילדנו כאילו קרובים אנו להיגאל, והוא רוח ואין ישועה, בכל סבלנו וצרתנו אין אנו מכינים לנו ישועה.) לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם..."

רש"פ דיבר בהתרגשות רבה. הכירו מארשת פניו שרוחו נסערה מאד. הוא חזר והבהיר, שאין אתנו יודע עד מה, מאחר שנסתם כל חזון בעוה"ר, ויתכן בהחלט שעוד לא באה עת לחננה. עלינו, איפוא, לקיים בעצמנו את עצת הנביא "לך עמי בוא בחדריך", כמפורש בתנא דבי אליהו (פ"ו): "אם ראית שהיסורין ממשמשין ובאות עליך, רוץ לחדרי דברי תורה", או כמו שדרש רבי תנחומא: "התבונן על מעשיך בחדרי לבך", דהיינו לחזור בתשובה. "חלילה לנו לדחוק את השעה, חבי כמעט רגע..." קרא בנימה מרעידה לבבות.

נפשו רתתה בקולו. הנוכחים ראו בעליל שהנהו חי בפועל את המאורעות בא"י. "עוד היום, לאחר שחלפו מאז יותר מארבעים שנה," אומרים ותיקי תלמידיו, "איננו יכולים לשכוח אותו מעמד"26. במרחק אלפי מילין מא"י חָוָה רש"פ, כאילו מקרוב, את כל המאורעות המתרחשים כעת על אדמתה.