א. פתיחה: סוד בריאת האישה בברכה השלישית של שבע ברכות
אנחנו מתבוננים בברכה השלישית של שבע ברכות: "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד".
הברכה הזו מתמקדת באופן המיוחד שבו נבראה חווה – מתוך גופו של אדם הראשון, "עצם מעצמיי ובשר מבשרי". אנחנו מודים כאן לקב"ה הודאה מיוחדת על כך שהאישה לא נבראה כיצור עצמאי ונפרד, בניגוד לשאר בעלי החיים שנבראו זכר ונקבה כל אחד בפני עצמו.
את המשמעות העמוקה של אופן הבריאה הזה מסביר הראב"ד בספרו בעלי הנפש (שער הקדושה). לדבריו, העובדה שהאישה נלקחה מגופו של האיש יוצרת חיבור פנימי ועמוק: היא נחשבת עבורו ממש כאחד מאיבריו. כשם שאיברי האדם נועדו לשמש אותו ופועלים בהרמוניה ובזיקה טבעית להנאת הגוף ולתפקודו, כך גם נוצרה התאמה טבעית ותשוקה הדדית ביניהם.
הראב"ד מדייק זאת מהפסוקים: תחילה נאמר "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" – כלומר, אילו הייתה האישה נבראת כישות נפרדת בדומה לשאר הברואים, לא היה מתקיים חיבור אמיתי של "עזר כנגדו". ומיד לאחר בריאתה מהצלע, התורה קובעת: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – מכאן נובעת ההתאמה והשייכות המוחלטת שלה אליו.
העולה מכל זה הוא שהקשר שבין איש לאשתו מוגדר כיחידה אחת – "אשתו כגופו". אין כאן שני אנשים זרים שרק חוברים יחד, אלא שתי צלעות של מהות אחת.
הקושיה היסודית: כאשר אנו פותחים את הש"ס, המערכת ההלכתית של קידושין ונישואין מנוסחת כולה במונחים משפטיים של קניין. הקידושין מוגדרים כתחילת הקניין ("האישה נקנית"), והנישואין כגמר הקניין (כפי שלומד רב הונא במסכת קידושין שחופה קונה מקל וחומר). לכאורה, אם המהות של הזוגיות היא חיבור טבעי ועצמי של "אשתו כגופו", מדוע ההלכה מבססת את הקשר על גדרי קניינים חיצוניים, שנראים כפעולה משפטית המחברת בין שני צדדים נפרדים?
ב. דיוק הרמב"ם והמחלוקת על סיבת "אין קידושין תופסים באשת איש"
כדי ליישב את הקושיה הזו, נקדים את דברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות (פרק א', הלכה ג'). הרמב"ם מגדיר את תוצאות הקידושין כך: "וכיוון שנקנית האישה ונעשית מקודשת, אף על פי שלא נבעלה ולא נכנסה לבית בעלה – הרי היא אשת איש, והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין, ואם רצה לגרש צריכה גט". כך פוסק להלכה גם השולחן ערוך באבן העזר (סימן כ"ו, סעיף ג').
וכאן מתעורר דיוק מעניין: מדוע הרמב"ם והשולחן ערוך מונים רק את איסור המיתה ואת הצורך בגט, ומשמיטים הלכה יסודית נוספת של ארוסה – שאין קידושין תופסים בה מאדם אחר? הרי זה דין מפורש בגמרא בקידושין (ס"ח ע"ב), הלומדת מהיקש של רבי יונה שכל העריות הוקשו לאחות אישה, וכשם שאין קידושין תופסים באחות אישה, כך אינם תופסים באשת איש.
כדי להבין זאת, עלינו לברר מהי הסיבה העקרונית לכך שקידושין לא תופסים באשת איש:
פשט הסוגיה בקידושין: נראה שדין זה נובע מגזירת הכתוב של איסור עריות – ההיקש של רבי יונה.
שיטת הפני יהושע (גיטין מ"ד ע"א): מחדש שזה נובע מסברא קניינית: מרגע שאישה התקדשה לאדם אחד, "אין לה יד לקבל קידושין" מאחר. היא כבר קנויה לאיש, ולכן אין בה מקום לחלות קניין נוסף. הפני יהושע מוכיח זאת מהדיון בגמרא על אישה שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה; שם אין עדיין איסור עריות גמור שחייבים עליו מיתה (אלא חיוב אשם בלבד), ובכל זאת פוסקת הגמרא שאין לה יד לקבל קידושין מאחר – מוכח שזו סברא קניינית ולא רק דין עריות.
קושית האבני מלואים (סימן מ"ד): אם זו סברא פשוטה שאין לה יד לקבל קידושין, מדוע הגמרא בקידושין זקוקה ללימוד מיוחד מפסוק – ההיקש של רבי יונה לכל העריות – כדי לומר שקידושין אינם תופסים באשת איש? (ואין לומר שההיקש נצרך רק לעניין ממזרות, שהרי מהסוגיה משמע שעצם הדין שקידושין לא תופסים נלמד מהפסוק).
ג. המהפך: הנישואין אינם "השלמת" קניין האירוסין, אלא גדר חדש המבטל אותו
נראה שניתן ליישב את המחלוקת הזו, ובד בבד לפתור את השאלה הגדולה שפתחנו בה, על ידי הבחנה יסודית בין ארוסה לבין נשואה.
בתפיסה השגרתית שלנו, אנחנו רגילים לחשוב שהאירוסין והנישואין הם שני שלבים באותו תהליך קנייני: האירוסין הם תחילת הקניין (שכבר אוסרים אותה על העולם ומצריכים גט), והנישואין הם גמר הקניין (המוסיפים את זכויות הבעל, ירושה, טומאה והפרת נדרים). לפי זה, באישה נשואה מתקיימים יחד גם קניין האירוסין וגם קניין הנישואין.
אלא שכאן טמון המהפך: הנישואין אינם "השלמה" של קניין האירוסין, אלא גדר מהותי חדש לגמרי. יתרה מכך – ברגע שחלים הנישואין, קניין האירוסין פוקע ומתבטל לחלוטין, והאישה שייכת לבעלה אך ורק מכוח הנישואין, ולא מכוח הקידושין שקדמו להם.
ההוכחה מדיני אכילת תרומה: הגמרא בקידושין (דף ה' ע"א) לומדת שארוסה בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה (מדין תורה) משום שהיא נחשבת "קניין כספו" של הכהן (ובקידושי שטר וביאה – מדין היקש, כפי שמסביר תוספות הרא"ש). לעומת זאת, בהמשך המסכת (דף י' ע"ב), רש"י מביא בשם הספרי שנשואה אוכלת בתרומה מפסוק אחר לגמרי: "כל טהור בביתך יאכל קודש".
הדבר אומר דרשני: מדוע אישה נשואה זקוקה לפסוק חדש כדי לאכול בתרומה? הרי לפני הנישואין היא הייתה ארוסה וכבר אכלה מדין "קניין כספו"! ההכרח הוא שהגדר ההלכתי של "קניין כספו" שהיה קיים באירוסין – נעלם ופקע ברגע הנישואין. הנישואין אינם קומה נוספת על גבי הקניין, אלא מעמד אחר בתכלית של שייכות ("בביתך").
לאן נעלם קניין האירוסין? התשובה מתבארת מתוך דברי התוספות במסכת בבא בתרא (קי"ג ע"א, ד"ה "מתה"). התוספות שואלים מדוע הבעל יורש את אשתו לפני בנה, והם עונים יסוד עצום: הבעל אינו יורש מחמת קירבה משפחתית רגילה, אלא מחמת שארות – מכיוון שמרגע הנישואין הם נחשבים כ"בשר אחד" ממש. ולכן, כשם שאדם קודם לעצמו לפני שאר קרוביו, כך הבעל קודם לבן.
מכאן אנו רואים שקידושין ונישואין הם שני עולמות מהותיים נפרדים לחלוטין:
בקידושין, האיש והאישה עדיין מוגדרים כשתי ישויות נפרדות, והקשר ביניהם הוא משפטי-קנייני: לבעל יש קניין אישות באישה.
בנישואין, חלה מציאות חדשה לגמרי: "אשתו כגופו". הם נעשים מהות אחת.
וברגע שאדם ואשתו נעשים כגוף אחד, מושג הקניין מאבד את משמעותו ופוקע מאליו. קניין שייך רק בין קונה לנכס, בין שני צדדים נפרדים; לא שייך לומר שאדם "קונה" את היד או את הרגל של עצמו. לכן, ברגע שהחופה מביאה לשלמות את התהליך והאישה נעשית כגופו, קניין האירוסין מתבטל מאליו, וכל ההתייחסות ההלכתית אליה מעתה נובעת אך ורק מכוח היותה חלק מגופו.
ואין להקשות כאן מהכלל הידוע ש"קדושה לא פקעה בכדי" (כמו במי שאומר "היום את אשתי ולמחר אי את אשתי", שהקידושין לא פוקעים מעצמם); כאן אין זו פקיעה חיצונית, אלא התעלות לשלב המטרה: כל תפקידו של קניין הקידושין היה לשמש כ"הכי תימצי" – כשלב מכין – כדי להביא אותה למצב של "אשתו כגופו". משהושגה המטרה, הכלי הקנייני מסיים את תפקידו.
לאור זאת, דברי הספרי שהבאנו קודם מובנים להפליא: בשלב הנישואין האישה באמת כבר אינה "קניין כספו", ולכן נזקקה התורה לפסוק "כל טהור בביתך יאכל קודש" – כדי ללמדנו שהדין של "אשתו כגופו" אינו חל רק על איסורים וממונות, אלא מחבר אותה אליו גם לעניין אכילת תרומה.
ד. השלכות היסוד וסגירת המעגל הלמדני
ההבחנה הזו בין ארוסה (גדר קניין) לבין נשואה ("אשתו כגופו") פותרת שורה של סוגיות ומיישבת את כל הקושיות שפתחנו בהן:
1. מהות איסור אשת איש: קניין מול ערווה
ניתן לחקור במהות איסור אשת איש על העולם: האם היא אסורה משום שהיא קנויה לבעלה (וביאת אחר היא פגיעה בבעלותו וזנות תחתיו), או משום שחל עליה שם של ערווה – ככל שאר העריות שבתורה? לפי דרכנו, שני הגדרים נכונים, אך כל אחד שייך לשלב אחר:
בארוסה – עדיין אין "אשתו כגופו", אלא קניין אישות בלבד. לכן, האיסור שלה על העולם נובע מכך שהיא קנויה לבעלה ומזנה תחתיו, ואינו שייך לגדרי עריות רגילים.
בנשואה – קניין האישות כבר פקע והיא כגופו. כאן לא שייך לומר שהיא אסורה מדין "קניין", אלא האיסור נובע מכך שחל עליה שם ערווה עצמי, ככל העריות שבתורה.
ואכן, שני הפסוקים בתורה מכוונים בדיוק לשתי המדרגות הללו: הדיבר "לא תנאף" שבעשרת הדברות (פרשת יתרו) עוסק בנשואה, שנאסרת מדין ערווה גמורה; ואילו הציווי "ואל אשת עמיתך לא תיתן שכבתך" (פרשת אחרי מות) עוסק בארוסה, ששם הדגש הוא על הפגיעה בקשר הבעלות של "אשת עמיתך".
החלוקה הזו מסבירה גם הבדל הלכתי בדין אישה שזינתה ונאסרת על בעלה: בארוסה, האיסור לחזור לבעלה נובע מכך ש*"מעלה בו מעל"* – היא בגדה בקניין ובשייכות שלה אליו; ואילו בנשואה, האיסור נובע מעצם חילול קדושת הערווה (כפי שמאריך המהרי"ק בתשובותיו לגבי אישה שזינתה ב"אומרת מותר", שאף שנחשבת כאנוסה מבחינת הידיעה, נאסרת על בעלה משום שבפועל מעלה מעל באישות).
2. יישוב המחלוקת בין הפני יהושע לאבני מלואים
בארוסה, שלבעל יש בה קניין אישות ממשי – הצדק עם הפני יהושע: לא צריך פסוק מיוחד או היקש לעריות כדי ללמד שאין קידושין תופסים בה. זו סברא פשוטה: כיוון שהיא קנויה לבעל קניין אישות, "אין לה יד" להקנות את עצמה לאדם אחר (ממש כמו שבממונות, חפץ שכבר נקנה לאחד אינו יכול להיקנות לאחר). והפני יהושע דיבר בחציה שפחה וחציה בת חורין (בגיטין מ"ד), שבה שייך רק שלב האירוסין (שכן אינה ראויה לנישואין ולייחוד מחמת חצי השפחות שבה).
בנשואה, לעומת זאת, קניין האישות כבר פקע והפך למציאות של "אשתו כגופו". במצב כזה, לבעל אין בה עוד "קניין" משפטי; אלמלא דיני העריות, אדם אחר היה יכול לבוא ולקנות בה קניין אישות! לכן, דווקא בנשואה נזקקה הגמרא בקידושין להיקש המיוחד של רבי יונה לכל העריות, כדי ללמד שמכוח שם הערווה שחל עליה, קידושין של אחר אינם תופסים בה.
3. מדוע השמיטו הרמב"ם והשולחן ערוך דין זה בהלכות ארוסה?
מובן כעת מדוע הרמב"ם (בתחילת הלכות אישות) והשולחן ערוך (בסימן כ"ו) כתבו שמשנתקדשה האישה היא נחשבת אשת איש לעניין חיוב מיתה וצורך בגט, והשמיטו את הדין שאין קידושין תופסים בה: בארוסה אין בכך שום חידוש הלכתי מיוחד, שהרי מובן מאליו כבכל דיני הקניינים שמי שכבר קנויה לאחד אינה יכולה להיקנות לאחר. החידוש הגדול של דין "אין קידושין תופסים" שייך רק בנשואה, ששם הקניין פקע והאיסור הוא מדין ערווה.
4. יישוב הקל וחומר של רב הונא
עצם פעולת החופה היא אכן מעשה קניין שבא להשלים ולגמור את קניין האירוסין. אלא שהתוצאה ההלכתית של "גמר הקניין" הזה היא שהאישה מתעלה למדרגת "אשתו כגופו", וממילא קניין האישות מסיים את תפקידו ומתבטל. כיוון שביסודה החופה פועלת כפעולה קניינית הגומרת את הקניין, שפיר ניתן ללמוד ממנה בקל וחומר לתחילת הקניין של הקידושין.
5. ההבדל המהותי בגדר של הגט
בארוסה, שכל הקשר ביניהם הוא קניין אישות, הגט פועל במתכונת של שטר הקנאה (בדומה לשטר קניין בממונות המחזיר את הבעלות לאישה). אף שיש בגט הלכות מיוחדות – כמו הצורך ב"לשמה" ובנתינה לידה – אלו הם דינים באופן ביצוע הקניין, אך במהותו זהו שטר קנייני המפקיע את בעלותו.
בנשואה, לעומת זאת, אין כאן קניין שצריך להחזיר, שהרי הם "אשתו כגופו". כאן הגט הוא "ספר כריתות" במובן המילולי והעמוק ביותר – פעולה של כריתה והפרדה המבתרת את האחדות שבינו לבינה ומנתקת אותה מגופו, ולא מעשה קנייני גרידא.
ה. שלמות "בניין עדי עד": מדברי הר"ן ויישוב הסתירה ברמב"ם
המסקנה העולה מכל המהלך שלנו היא שאחרי החופה, שייכותה של האישה לבעלה חוזרת בדיוק אל הנקודה שעליה דיבר הראב"ד בפתיחת דברינו: אשתו כגופו ממש. זוהי השלמות של "בניין עדי עד" – החלק שנלקח מאדם הראשון ונפרד ממנו חוזר ומתחבר אליו מחדש, אלא שהדרך ההלכתית לחזור ולהיות חלק מגופו עוברת דרך קניין.
תהליך ההתמזגות הזה מתבאר לעומק לאור דברי הר"ן במסכת נדרים (דף ל' ע"א): במעשה הקידושין, האישה אינה "מוכרת" או מקנה את עצמה לבעל כחפץ; אלא היא מבטלת את דעתה ורצונה הפרטי כלפיו, מפקירה את עצמה מרשותה העצמאית, והוא מכניס אותה לרשותו. תהליך הביטול וההתכללות הזה מגיע לשלמותו בקניין החופה – ואז היא חוזרת להיות חלק בלתי נפרד ממנו, כדבר השב למחצבתו המקורית.
מסיבה זו מדייק הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י', הלכה א') בהגדרת קניין החופה: אין די בפעולה משפטית-סמלית כדוגמת קניין הקידושין, אלא הבעל צריך "להביא אותה לתוך ביתו, ולהתייחד עמה, ולהפרישה לו". כל הפרטים הללו מבטאים מעבר ממישור קנייני למישור של חיבור עצמי ומהותי, שבו היא נעשית כגופו ממש.
יישוב הסתירה ברמב"ם בעניין חופת נידה: היסוד הזה מאיר באור חדש את הסתירה המפורסמת בדברי הרמב"ם: בהלכות אישות (פרק י', הלכה ב') פוסק הרמב"ם שאם נכנסה האישה לחופה כשהיא נידה ואינה ראויה לביאה – "לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין"; ואילו בהלכות תרומות (פרק ז', הלכה י"ט) פוסק הרמב"ם ש*"יש חופה לפסולות"* – כלומר, חופה מועילה גם באישה שאינה ראויה לביאה.
נושאי הכלים (המגיד משנה והכסף משנה) תירצו שלגבי דינים מסוימים חופת נידה מועילה להחשיבה כנשואה, ולגבי דינים אחרים כארוסה. לאור דברינו, זוהי הבחנה מהותית הנובעת משני השלבים של החופה:
השלב הקנייני (גמר הקניין): עצם פעולת החופה כמעשה של "גמר קניין האירוסין" – חלה ומועילה גם באישה שאינה ראויה לביאה (ולכן מצד גדרי הקניינים, היא אשתו הגמורה ויש חופה לפסולות).
השלב המהותי ("אשתו כגופו"): ההתעלות למדרגה של "אשתו כגופו" – המפקיעה את גדרי הקניין והופכת אותם לבשר אחד – יכולה להתרחש אך ורק כאשר היא ראויה לביאה, שכן החיבור הגופני והאישי הוא שמממש בפועל את האחדות של "והיו לבשר אחד". כל עוד אינה ראויה לביאה, היא נשארת כארוסה לעניין כל הדינים התלויים ב"אשתו כגופו" – הן לעניין איסור הביאה מדרבנן עד שתושלם מדרגה זו, והן לעניין דין ירושת הבעל לפני הבן (הנובעת מדין שארות ובשר אחד).
ו. סיום: סוד ה"תיגרא" שלפני החופה
ספר טעמי המנהגים מביא בשם ספר בית אהרן (מקארלין) הסבר עמוק למימרה הידועה של חז"ל: "ליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא" – אין חתונה וכתובה שלא מתעוררת בה איזו מריבה או מחלוקת. הבית אהרן מבאר זאת על פי דברי חז"ל שאדם הראשון וחווה נבראו תחילה כ"דו-פרצופין" – דבוקים זה לזה אחור באחור – ולאחר מכן ניסר אותם הקב"ה לשניים כדי שיוכלו להתחבר מחדש בחיבור שלם של פנים בפנים. מכיוון שכך, גם בכל חתונה, רגע לפני הייחוד והחיבור השלם, חייבת להתרחש מעין "נסירה" – הפרדה מסוימת המשתקפת באותה "תיגרא" שלפני החופה.
לכאורה, הדברים הללו טעונים ביאור: הרי הנסירה הגופנית כבר התרחשה בתחילת הבריאה, וכיום כל אחד מבני הזוג נולד כאדם עצמאי ונפרד! מדוע נדרשת כאן "נסירה" חדשה? ההסבר המקובל הוא שהדברים אמורים במישור הרוחני, בשורש הנשמות (נפש, רוח ונשמה), שבהן מתבצעת כעת בחינת נסירה כדי לאפשר חיבור מתוקן.
אולם לאור המהלך הלמדני שבנינו, הדברים מקבלים משמעות מדויקת ומוחשית גם במישור ההלכתי: בשלב הקידושין (וגם בעצם פעולת החופה כמעשה קנייני) נוצר בין האיש לאישה חיבור של קניין אישות – חיבור חיצוני ומשפטי שבו הם עדיין מוגדרים כשתי ישויות נפרדות. כדי להתעלות אל המדרגה של "אשתו כגופו" – חיבור פנימי ועצמי של "פנים בפנים" – חייבת להתרחש תחילה הפקעה וביטול של קניין הקידושין שקדם לה.
זוהי בדיוק ה"נסירה" שעליה מדבר הבית אהרן: שבירת המסגרת הקניינית החיצונית של האירוסין, כדי לפנות מקום לאחדות העצמית של הנישואין. וזהו גם סודה של אותה "תיגרא" המתעוררת בשעת הכתובה: המילה תיגר עולה בגימטרייה תרי"ג – כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שבאדם. הפירוד הזמני הזה מבטא את התפרקות הקשר החיצוני בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של הקניין, כדי שיוכלו להתחבר מחדש כאיש אחד, בבחינת "אשתו כגופו" ממש. [עפ"י תורת הגררמ"ל זצוק"ל]
