א. מידת ההשתוות של שרה אמנו
כיצד ייתכן שכל שנותיה היו "שווים לטובה"?
התורה פותחת את פרשתנו במילים:
"וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (בראשית כג, א).
ורש"י מדייק על הכפילות בסיום הפסוק: "שני חיי שרה — כולן שווין לטובה".
לכאורה, קביעה זו מעוררת תמיהה עמוקה: כיצד ניתן לומר על חייה של שרה שכולם היו שווים לטובה? הרי שרה עברה תלאות וייסורים רבים:
היא סבלה מעקרות ממושכת עד גיל תשעים.
נאלצה לנדוד עם אברהם בארץ נכר ובגלות.
נלקחה פעמיים בניגוד לרצונה — תחילה לבית פרעה ולאחר מכן לבית אבימלך.
האם שנות סבל ומצוקה כאלו יכולות להיחשב "לטובה"?
שוויון בגישה: קבלת המציאות בהשתוות פנימית
תשובה יסודית לשאלה זו מובאת בספרו של האדמו"ר מאוז'רוב זצ"ל:
הפסוק בתהילים אומר: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד, כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט" (טז, ח). המשמעות היא שעל האדם לדעת שכל מאורע הפוקד אותו מכיל רמז ותכלית בעבודת ה', בבחינת "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי טז, ד).
פירוש המילים "שיוויתי ה' לנגדי": גם כאשר משהו מתייצב "לנגדי" — בניגוד מוחלט לרצוני ולתכניותיי — אני משווה ומזהה בו את נוכחות ה'. ברור לי שהדבר נובע מרצונו יתברך, וכי כעת זוהי הדרך שבה עליי לעבוד אותו. כשאדם חי בתודעה כזו, מתקיים בו המשך הפסוק — "כי מימיני בל אמוט": הצד החיובי והטוב שבו לעולם אינו נשבר.
מכאן מתבאר המושג "כולן שווין לטובה":
חיי האדם עוברים תהפוכות ותקופות שונות — ימי הנעורים, הבחרות והזקנה שונים זה מזה בנסיבותיהם ובאתגריהם. אצל שרה אמנו, כל המצבים והתקופות היו שווים בתכליתם: מכולם היא עבדה את ה' — לעתים מתוך יראה, לעתים מתוך אהבה, לעתים בצער ולעתים בשמחה. כפי שנאמר: "צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא, וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא" (תהילים קטז, ג-ד) — גם ברגעי צרה חיברה שרה את המציאות למקורה האלוהי, וממילא הכול התהפך עבורה לטובה.
החידוש אינו בנסיבות החיצוניות, אלא בעולמה הפנימי של שרה:
השנים עצמן לא היו נטולות כאב, אלא ששרה קיבלה את כל מאורעות חייה בהשתוות גמורה ובשמחה. היא חשה בבירור שכל מה שעובר עליה הוא רצון הבורא, ולכן לא ראתה כל פער ערכי בין הימים המאירים לימים הקשים.
ב. מהותה של מידת ההשתוות
לא רק אמירה מהשפה ולחוץ
מידת ההשתוות דורשת מן האדם לקבל כל מה שעובר עליו מתוך הכרה ברורה שהדבר נועד לטובתו האישית.
חז"ל הורו: "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה הקב"ה — לטובה הוא עושה; ברכות ס ע"ב). אין מדובר בסיסמה שטחית מן השפה ולחוץ, אלא באמונה מושרשת ועמוקה.
דוגמה הפוכה להיענות פנימית זו מצינו בהמשך הפרשה אצל לבן ובתואל, שאמרו לאליעזר: "מֵה' יָצָא הַדָּבָר, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב" (בראשית כד, נ). לכאורה הם הכירו בכך שהשידוך נקבע משמים, אך בלבם פנימה רצו לעכב ולהתנגד לרצון ה' (כפי שמפרש רש"י שבתואל ביקש למנוע את הנישואין). ההכרה השכלית הייתה קיימת אצלם, אך הלב מיאן להסכים לה.
לעתיד לבוא: גילוי החסד הצרוף
איש ישראל נדרש להאמין באמת שהעובדה שהדבר יצא מאת ה' היא-היא ההוכחה המוחלטת לטובתו.
העולם מושתת על הכלל: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהילים פט, ג). כיוון שמטבע הטוב הוא להיטיב, אין בעולמו של הבורא רע אמיתי ואכזרי, אלא שלעתים הטוב מגיע בלבוש מכוסה ונראה לעינינו כפורענות.
מסורת מבית רופשיץ וקמינקא (הובאה בספר היכל שן) מלמדת:
לעתיד לבוא יתגלה שכל הגלגולים, התלאות וקושי הגלות שעברו על עם ישראל היו חסד גמור — עד שיתברר שאפילו הסתרת פנים לא הייתה מעולם, אלא חסדים צרופים ועמוקים שלא ניתן היה לתפוס בעיניים בשר ודם.
זהו גם ביאור דברי הגמרא (פסחים נ ע"ב):
בעולם הזה מברכים על שמועות טובות "הטוב והמטיב" ועל שמועות רעות "דיין האמת", אך לעולם הבא יברכו על הכול "הטוב והמטיב", משום שאז יתגלה הטוב הפנימי שהיה גנוז בתוך המאורעות הקשים.
וכפי שביאר בעל קדושת לוי מברדיטשוב על הפסוק באיכה: "אֶפֶס בִּלְתְּךָ גּוֹאֲלֵנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ" — בימות המשיח יתברר למפרע שכל מאורעות הגלות לא היו אלא הכנה הכרחית ומדויקת לגאולה השלמה.
| מדרגה | עקרון מרכזי | אופי התפיסה | דוגמה בחז"ל |
מדרגה ראשונה: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" | התוצאה תהיה טובה | האדם חש שהמאורע הנוכחי קשה וכואב, אך מאמין שבעתיד תצמח ממנו תוצאה חיובית. | רבי עקיבא (ברכות ס ע"ב): כבו הנר, נאכל התרנגול ונטרף החמור — מקרים שנראו כרעה ברורה, אך גרמו לכך שהגייסות שפשטו על העיר לא הבחינו בו, ובזכות זה ניצל. |
מדרגה שנייה (גבוהה יותר): "גם זו לטובה" | העצם עצמו הוא טוב | האדם מאמין שהאירוע בעצמו — ברגע זה ממש — הוא הטוב המוחלט עבורו, ולא רק אמצעי לטובה עתידית. | נחום איש גמזו (תענית כא ע"א): ראה בארגז העפר עצמו מתנה טובה ושלמה, ומתוך אמונתו התהפך המצב לנס גלוי. |
דוגמה מחיי היומיום
אדם ממהר לשדה התעופה או להפלגה, מאחר ומפספס את הנסיעה. באותו רגע לבו נחמץ מרוב תסכול וצער, והאירוע נתפס בעיניו ככישלון. אולם פעמים רבות מתברר בדיעבד שאותה נסיעה הסתיימה באסון, ובזכות ה"עיכוב" ניצלו חייו.
מכאן שהאדם מוגבל בראייתו: אין לו היכולת לדעת מה באמת מיטיב עמו ומה מזיק לו. כל מה שנותר לו הוא להישען על השגחת הבורא, המנהיג את עולמו בצדק ובחסד.
השמחה בחלקך — פרי מידת ההשתוות
הסכנה הגדולה ביותר בעת צרה היא חדירת הרהורי כפירה, מרירות ותרעומת על הנהגת ה'.
רש"י מפרש על הפסוק:
"וּבְכָל לְבָבְךָ" — שלא יהיה לבך חלוק על המקום.
"וּבְכָל מְאֹדְךָ" — בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בין במידה טובה ובין במידת פורענות.
המערער על מידותיו של הקב"ה הרי הוא כמי שמתקומם נגד מלכות שמים. לעומת זאת, מי שמקבל את דין שמים בשמחה זוכה למדרגתה של שרה אמנו, שלא פיתחה שום טינה פנימית וראתה בכל מאורעות חייה מהלך ישר ומכוון.
מכאן מובנת המשנה במסכת אבות (ד, א):
"אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ".
אדם שליבו מלא תרעומת ואינו יכול לשאת את הצלחת חברו — הקנאה מכלה אותו מבפנים, והוא רחוק משמחה אמיתית. עשיר אמיתי הוא רק מי שהשריש בנפשו את מידת ההשתוות: מי שיודע בוודאות שקיבל במדויק את החלק שיועד לו משמים, ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה.
כשאנו מצהירים: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" — הכוונה היא לאמונה טהורה ללא ספקות או ערעורים בלב. אדם הזוכה לאמונה כזו משתחרר מכל דאגה וחרדה, ויודע שכל מה שקורה עמו הוא לטובתו המוחלטת. כך זוכה הוא לחיים שכולם "שווים לטובה".
I. The Midah of Hishtavus in Sarah Imeinu: How Could All Her Years Be Deemed “Equally for the Good”?
The Torah opens our parshah with the words:
“And the life of Sarah was one hundred years and twenty years and seven years; these were the years of Sarah’s life” (Bereishis 23:1).
Rashi notes the pleonasm at the close of the posuk—“shnei chayei Sarah”—and expounds: “Kulan shovin letovah” (They were all equally for the good).
At first glance, this assertion evokes profound perplexity: How can one characterize Sarah Imeinu’s lifetime as having been kulan shovin letovah? Did she not endure ceaseless tribulations, upheavals, and yissurim?
She endured protracted barrenness until the age of ninety.
She was uprooted from her homeland, forced to wander with Avraham in an alien territory and in bitter exile.
She was abducted against her will on two distinct occasions—first to the palace of Pharaoh, and subsequently to that of Avimelech.
Can years marked by such anguish and distress genuinely be deemed letovah?
Equanimity of Mind: Embracing Reality Through Internal Hishtavus
A fundamental resolution to this difficulty is advanced in the writings of the Ozharover Rebbe, zeicher tzaddik livracha:
The posuk in Tehillim declares: “Shivisi Hashem lenegdi samid, ki mimini bal emot” (I have set Hashem before me always, for He is at my right hand, I shall not falter; 16:8). The deeper import is that a person must recognize that every circumstance confronting him harbors a distinct intimation and divine purpose within avodas Hashem, in the spirit of “Kol po’al Hashem lema’anehu” (Hashem has made everything for His sake; Mishlei 16:4).
The homiletic nuance of “Shivisi Hashem lenegdi” implies: even when an occurrence arises lenegdi—standing directly contrary to my will, inclinations, and calculations—I equate (mashveh) and perceive within it the immediate presence of the Almighty. It is crystal clear to me that this emanates directly from His divine will, and that this precisely constitutes my mandated path of avodah at this very juncture. When an individual abides in such elevated consciousness, the conclusion of the posuk is realized within him: “ki mimini bal emot”—his spiritual fortitude and innate goodness remain forever unassailable.
From this perspective, the concept of “kulan shovin letovah” is illuminated:
Human life undergoes myriad transformations, shifting across varying epochs—youth, adulthood, and advanced age diverge markedly in their external conditions and spiritual trials. With Sarah Imeinu, however, all states and intervals were entirely uniform in their ultimate telos: through every circumstance she served Hashem—at times out of yirah, at times out of ahavah, at times through sorrow, and at times through sublime simchah. As the Psalmist writes: “Tzarah veyagon emtza, uv’shem Hashem ekra” (I encounter trouble and sorrow, and I call upon the Name of Hashem; Tehillim 116:3–4)—even in moments of dire straits, Sarah bound concrete reality back to its divine origin. Consequently, everything was retroactively transformed on her behalf into benevolence.
The novelty lies not in an alteration of external vicissitudes, but within Sarah’s inner sanctum:
The years themselves were not devoid of pain; rather, Sarah embraced every eventuality with utter hishtavus and unadulterated joy. She was acutely cognizant that whatever befell her was exclusively the will of the Creator; hence, she perceived no axiological disparity between the illuminated days and the dark ones.
II. The Essence of the Attribute of Hishtavus
Transcending Mere Lip Service
The attribute of hishtavus demands that a person accept whatever befalls him out of a lucid conviction that it is crafted expressly for his ultimate personal good.
Chazal exhorted: “Le’olam yehei adam ragil lomar: kol de’avid Rachmana letav avid” (A person should always accustom himself to say: whatever the Merciful One does, He does for the good; Berachos 60b). This is no superficial slogan, nor a matter of mere lip service, but a deeply rooted, unshakeable emunah.
A diametrically opposed disposition is exhibited later in the parshah by Lavan and Besuel, who conceded to Eliezer: “Me’Hashem yatza hadavar, lo nuchal daber eilecha ra o tov” (The matter has emanated from Hashem; we can speak to you neither bad nor good; Bereishis 24:50). Ostensibly, they acknowledged that the shidduch was ordained from Heaven; yet in their innermost hearts, they sought to obstruct and rebel against the Divine mandate (as Rashi elucidates regarding Besuel’s intent to sabotage the nuptials). Intellectual concession was present, yet the inner heart refused to yield.
The Era of Mashiach: The Revelation of Pure Chessed
A Yid is summoned to genuine belief that the very fact that a matter has emerged from Hashem constitutes the ultimate, definitive proof of its intrinsic goodness.
Creation is founded upon the axiom: “Olam chessed yibaneh” (The world is built on lovingkindness; Tehillim 89:3). Since the very essence of the Good is to bestow goodness, there exists in the Almighty's realm no absolute or cruel evil; it is merely that benevolent providence at times arrives clad in concealed vestments, appearing to mortal eyes as misfortune.
A sacred tradition from the dynasties of Ropshitz and Kaminka (cited in Heichal Shen) teaches:
In the World to Come, it will become manifestly revealed that all the transmigrations, travails, and bitter hardships of galus endured by Klal Yisrael were unadulterated chessed—to the point where it will become evident that an absolute hester panim (concealment of the Divine Countenance) never truly existed, but rather profound, pristine mercies beyond the grasp of flesh and blood.
This likewise elucidates the dictum in Gemara Pesachim (50b):
In this world, one recites upon auspicious tidings “HaTov VeHaMeitiv” and upon tragic tidings “Dayan HaEmes”; however, in the World to Come, one will recite over everything “HaTov VeHaMeitiv”, for at that time the primordial goodness concealed within agonizing circumstances will be laid bare.
Similarly expounded the holy Kedushas Levi of Berditchev on the verse in Eichah: “Efes biltecha goalenu limos HaMashiach”—in the messianic era it will become clear lemarpeia (in retrospect) that all the vicissitudes of galus served as the indispensable, exact crucible for the ultimate geulah.
A Contemporary Parallel
Consider an individual hurrying to an airport or harbor who arrives late and misses his departure. In that instantaneous moment, his spirit is crushed by sheer frustration and anguish, evaluating the mishap as an unmitigated catastrophe. Yet frequently it transpires in retrospect that this very voyage met with tragedy, and solely through that “delay” his life was spared.
From this we observe human cognitive limitation: mortal man possesses neither the panoramic vantage nor the capacity to discern what is truly to his benefit or detriment. All that remains is to cast his burden upon the Hashgachah Pratis of the Creator, Who governs His cosmos with impeccable justice and boundless mercy.
Same’ach BeChelko: The Offspring of Hishtavus
The gravest hazard during times of distress is the infiltration of skeptical musings, bitterness, and grievances against the hanhagah of Hashem.
Rashi elucidates upon the Shema:
“U’vechol levavcha”—that your heart harbor no division or contention against the Omnipresent.
“U’vechol me’odecha”—with every single measure (midah) that He metes out to you, whether in a measure of abundance or in a measure of retribution.
One who disputes or questions the attributes of the Holy One, blessed be He, acts as one rebelling against the Sovereignty of Heaven (Malchus Shamayim). Conversely, he who embraces the judgment of Heaven with spiritual elevation attains the stature of Sarah Imeinu, who nurtured no inner resentment, perceiving across the entirety of her days a righteous, deliberate design.
Hence we comprehend the Mishna in Pirkei Avos (4:1):
“Eizehu ashir? Hasame’ach bechelko” (Who is truly wealthy? He who rejoices in his allotted portion).
One whose heart is rife with grievance, unable to tolerate the ascendancy of his peer, will find jealousy consuming him from within—he remains estranged from authentic simchah. Truly wealthy is solely the individual who has ingrained within the recesses of his soul the attribute of hishtavus: one who is assured that he has received the precise portion designated for him from on High, and that no man can encroach upon that prepared for his fellow, even by a hairsbreadth (kemlo nima).
When we proclaim: “Ani ma’amin be’emunah sheleimah shehaBorei Yisbarach Shemo Hu Borei u’Manhig lechol habru’im, veHu levado asah ve’oseh veya’aseh lechol hama’asim”—we articulate a pristine emunah, free of ambivalence or internal reservation. An individual endowed with such conviction is liberated from debilitating anxiety and distress, recognizing that all which transpires is for his absolute good. Thus does one merit a life wherein every year is truly kulan shovin letovah.
| Level | Guiding Principle | Nature of Perception | Classical Talmudic Exemplar |
First Level “Kol de’avid Rachmana letav avid” | The eventual outcome will yield good. | The individual experiences the immediate occurrence as grievous and painful, yet maintains the steadfast conviction that a favorable consequence will burgeon from it in the future. | Rabbi Akiva (Berachos 60b): The candle was extinguished, the rooster was consumed, and the donkey was devoured—events that appeared manifestly detrimental, yet ensured that invading legions marching past did not detect him, thereby preserving his life. |
Second Level (Higher) “Gam zu letovah” | The occurrence in its very essence is good. | The individual believes that the occurrence itself—in this exact, unfolding moment—embodies absolute divine favor, rather than functioning merely as an instrumental conduit toward future utility. | Nachum Ish Gamzu (Taanis 21a): Regarded the chest filled with dust as an intrinsically wholesome and perfect gift; by virtue of his unwavering emunah, the reality itself transmuted into an open miracle. |
