Tuesday, June 3, 2025
Monday, June 2, 2025
הדרכים להגיע לאמונה
כ. כשאדם, בין יחיד בין ציבור, חושב בדבר האמונה, מצייר לו את הדרכים שעל ידם תיוודע האמונה על פי כשרונו וציורו, כשהוא עומד במצב נמוך, שדמיונו מלא רעיונות בדים, מצטייר לו אופן הבירור גם כן על פי מידה זו. ויוכל להיות שיהיה עצם התוכן של האמונה זך ועדין, והדרכים שהמאמין מצייר שעל ידם ייוודע, חשוכים ומלאים סיגים של דמיון נתעה, ואין הציור של הדרכים פוגם כלל את גוף האמונה. כשהאדם מתעלה, גם כן בין בייחודו בין בקיבוצו, הרי הדעה המזוקקת תובעת ממנו את התפקיד של זיקוק הדרכים, שעל ידם מתבררת האמונה, ואם באמת האדם כבר ראוי לקשר את תוכן אמונתו בקישור של דרכים עדינים, ודרכי בירור מלאים אורה וזיו של אמת, אז כל החידושים שעל הדרך של אופני הבירור אשר לאמונה לא יזיקו כלל לגוף האמונה, ואדרבה עוד יבססוה ויעמיקו אותה. אבל אם באמת הוא איננו ראוי עדיין לקבל את הדרכים היותר עליונים ויותר מזוככים, אז תביא לו הביקורת של הדרכים שעל ידם האמונה מתבררת, צרה גדולה חשכה ומארה, וההרגשה הישרה תביא אותו למעמד נפשי כזה, שימצא את עצמו מאושר בהימנעו מחקור על הדרכים איך נתבררה האמונה, ויסמוך בתמימות על מורשת אבות.
כאשר התבונן הרב קוק בזמנו על המשבר הנורא שפקד את האנושות בכללה ואת עם ישראל בפרט – משבר החילון, הוא ראה באופן ברור שעיקרו של המשבר לא נסוב על עצם התוכן של האמונה. שהוא מאתגר את האדם ומרומם אותו לגבהים נשגבים מכל מסגרות הקיום שלו. אלא שהדרכים שעל ידם תיוודע האמונה, האופנים בהם האמונה באה לידי ביטוי באופן גלוי – צורת ההתארגנות, המוסדות והמנהגים השונים, הם חשוכים ומלאים סיגים של דמיון נתעה. לכן ממילא הם גורמים לרתיעה ואף סלידה, לעיתים דווקא מצד הטובים ביותר שבבני אדם והרבים שהולכים בעקבותיהם. במקום להיות חזון נשגב לפיתוח כל כוחות נפשו וכישרונותיו של האדם, הפכה האמונה להיות אבן נגף ומכשול בהתפתחותו, בשכלול החברה והתרבות. ברור שאם כך המצב, הדבר המוסרי, ההגיוני והנכון לעשות, הוא להשליך את כל כבלי האמונה והמסורת ולהשתחרר מהם.
על כן חיוני להבחין בין תוכן האמונה לבין דרכי הביטוי שלה, שאצל אדם שעומד במצב נמוך, שדמיונו מלא רעיונות בדים – לא מושגים מבוררים, אלא בדיות, כפי שעלול להיות לאדם שאינו מתאמץ לזכך את מושגי האמונה שלו, מצטייר לו אופן הבירור של האמונה, גם כן על פי מידה זו. מושגי האמונה שלו מעוּותים ומפלצתיים. אלוהות, השגחה, שכר ועונש או משמעות הקיום – כל אלה נתפסים בעיניו בצורה ילדותית, אם לא חולנית ומזוויעה. ובניגוד לדרכי הביטוי של האמונה בהכרתו, יוכל להיות שיהיה עצם התוכן של האמונה זך ועדין. ולמרות זאת, אין הציור של הדרכים פוגם כלל את גוף האמונה. שכן קיים פער בין תוכן האמונה הזך שאדם תופס באופן תת־מודע, לבין צורת התבטאותו המודעת. הדבר בא לידי ביטוי בחטא העגל: רבי יהודה הלוי[43] מסביר כי כוונתם של החוטאים בחטא העגל הייתה טובה ביסודה – הם רצו להשתמש בעגל כאמצעי לעבוד את ה' אלוהי ישראל שהוציאם מארץ מצרים, ולא כפרו בו (עי' כוזרי א, צז). הכרזתם על עגל הזהב: "אֵלֶּה אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד), היא מעין חזרה על דברי ה': "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב). רק הדרך בה נקטו למימוש כוונתם הייתה פסולה.
ומכיוון שגוף האמונה נותר בטהרתו, ולא ניזוק מדרכי הופעתה השפלים יותר, באופן טבעי כשהאדם מתעלה, גם כן בין בייחודו בין בקיבוצו, הרי הדעה המזוקקת תובעת ממנו את התפקיד של זיקוק הדרכים שעל ידם מתבררת האמונה. רמת האינטליגנציה המפותחת שלו מביאה אותו להכרה שדרכי האמונה הישנות שלו כבר אינן מתאימות לו, שהן היו נכונות וטובות רק לשעתן, לרמת התפתחותו השכלית – כשלב התחלתי שעליו לחלוף, ואם באמת האדם כבר ראוי לקשר את תוכן אמונתו בקישור של דרכים עדינים, ודרכי בירור מלאים אורה וזיו של אמת, אז כל החידושים שעל הדרך של אופני הבירור אשר לאמונה לא יזיקו כלל לגוף האמונה, ואדרבה עוד יבססוה ויעמיקו אותה. כשהאדם מפותח מספיק בהכרתו, דרכי האמונה החדשות שהוא מפתח על גבי תפיסתו הישנה, אינן מזיקות לו, אלא אדרבא – מתוך ההבחנה שבין דרכי האמונה לתוכן האמונה, הוא מתעלה ומזכך יותר ויותר את אמונתו.
אבל אם באמת הוא איננו ראוי עדיין לקבל את הדרכים היותר עליונים ויותר מזוככים, אז תביא לו הביקורת של הדרכים שעל ידם האמונה מתבררת, צרה גדולה חשכה ומארה, וההרגשה הישרה תביא אותו למעמד נפשי כזה, שימצא את עצמו מאושר בהימנעו מחקור על הדרכים איך נתבררה האמונה, ויסמוך בתמימות על מורשת אבות. דרכים נכונות וטובות יותר להופעת האמונה, עלולות גם לפגוע באדם. בדומה למי שיושב במשך שעות ארוכות בחדר סגור ובחושך מוחלט, ולפתע פותחים בפניו את דלת החדר וקרני השמש שוטפות אותו בעוצמה. האור הוא טוב וחיוני, אך מסנוור את העיניים ומחייב את האדם לחזור במהרה לחשכה, אחרת יסבול נורא. בתקופת משבר החילון, אמונתם של יהודים רבים הייתה תמימה ופשוטה, שכן טרדות הפרנסה והקיום בגלות היו בראש מעייניהם, ולא הבנת האמונה. מה שהחזיק בפועל את האמונה אצל יהודים כאלה הייתה ההתלכדות הקהילתית, והתוכן הרוחני המרכזי עבורם היה בעיקרו סיפורי מופתים על אדמו"רים וצדיקים מסוגים שונים. במקרה הטוב – סיפורים על מעשי חסד וצדקות שעשו. לוּ היה מתערב בשיחתם אדם משכיל, זר, הוא היה נרתע מרמת התוכן הרוחני או אף מבקר את המשוחחים על דלוּתו של התוכן; אך זה מה שהיה נחוץ להם במצבם כדי להחזיק באמונה. אילו היו מוותרים על שיחות מעין אלה היו נוטשים כליל את המעט שעוד נותר בהם ממסורת ישראל. ובאמת כאשר באו יהודים משכילים, הגם שהיו שומרי תורה ומצוות, ורצו להפיץ דעת בגטו היהודי הדל – היהודים הפשוטים סלדו מחוכמתם וברחו מהם, שכן ההשכלה גרמה לקריסת אושיות האמונה שלהם. הרמה האינטלקטואלית הנמוכה יצרה נטייה טבעית להימנע ממחקר, לפסול כל דבר שנודף ממנו ריח של חכמה, גם עבור אנשים מוכשרים וטובים שעל ידי ההשכלה יכלו להתעלות ולהוסיף הרבה טוב בעולם.
ודאי עדיף היה שכל אדם מאמין וכל ציבור יתעלו לרום פסגת האמונה, ודרכי הביטוי של האמונה אצלם יהיו המזוככות ביותר. אולם כל עוד הוא אינו יכול להתרומם למדרגה נשגבה יותר בדרכי הופעת האמונה, יש להיזהר מאוד באופן הזיכוך שלהן, לפעול בצורה עדינה, מדודה ומדורגת – אחרת – זיכוך האמונה עלול לגרום לביטול גמור שלה. התעלות האדם בשכלו ומצפונו, רגשותיו וערכיו, היא המפתח לזיכוך האמונה. והתעלות זו היא תהליך מורכב שדורש הרבה עדינות ומסירות, עד אשר יופיע באופן שלם יותר ויותר התוכן הנפלא והמאיר של האמונה, בנפש היחיד ובעולם בכללו.
[43] רבי יהודה הלוי, ד'תתל"ה-ד'תתק"א בקירוב (1075-1141). מחבר ספר 'הכוזרי', מגדולי ההלכה והמחשבה בדורו, רופא ומשורר. במשך חייו נדד בין ספרד המוסלמית לנוצרית. בשנת 1140 ירד באוניה למצרים תוך כוונה להגיע לארץ ישראל, כחצי שנה לאחר מכן נפטר.
Times Of Israel Report: The Overwhelming Vast Majority Of Charedim Remain Charedi Like Their Parents And Grandparents!!!
A Times of Israel article reported that most Charedim remain in the system. A very small percentage become less Charedi and yet fewer become completely secular. This is thanks to the fulfilling and meaningful Charedi lifestyle as opposed to the empty, meaningless, nihilistic [definition - Nihilism is a philosophical viewpoint that rejects generally accepted or fundamental aspects of human existence, such as knowledge, morality, or meaning. It is a belief that all values are baseless and that nothing can be known or communicated. The term was famously used by Friedrich Nietzsche to describe the disintegration of traditional morality in Western society. A true nihilist would believe in nothing, have no loyalties, and no purpose other than, perhaps, an impulse to destroy], secular lifestyle which more often than not leads those who abandoned their faith to deep depression and even suicide.
The reporter interviewed hundreds of Charedim who related how satisfying the Torah lifestyle is. The routine of daily prayers and strict halachic observance, the joy of Torah study, the pleasure of being immersed in Chesed, the close family ties combined with the stability so lacking in the secular world, the excitement of the holidays, the serenity of Shabbat and more than anything the feeling of Hashem in their lives and SO MUCH MORE all create such a wonderful life that they wouldn't give it up for anything. The knowledge that they are carrying on a true and tried tradition of 5000 years adds so much meaning to everything they do and as human beings there is nothing we crave so much as meaning. A secular person has no objective meaning in his life. It is all contrived b/c in his world view we are just a bunch of over-developed monkeys here by complete accident. I would also want to commit suicide if I believed that. One less monkey. Big deal.
Sorry. The article didn't say any of that - even though it is all true.
The article was actually about the few rebels and traitors who leave the fold [highlighting one nebuch-loser former Belzer chossid who acted with unrestrained chutzpah towards the Rebbe which led him out of the fold]. After coming up with exactly zero proofs against G-d's existence, Torah Min HaShomayim, prophecy, the uniqueness of the Jewish people etc. etc. and deep ignorance in Jewish and general philosophy and Kabbalah, they opt out hoping against hope that a life of complete הפקרות and hedonism will somehow fulfill their wretched, tortured souls. In 100 percent of cases it does not.
But the media LOVES to highlight the outliers, in this case those who left their faith, family and community behind for an existence proven time and again to lead to nowhere but eternal suffering, from this world into the next.
אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים. כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. ועל כן מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי, וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה, וכל היצורים יתנו כבוד לשם ד', ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם, כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך ד' ימלוך לעולם ועד.
אדם שמלווה לחברו סכום כסף, נותן בו אמון שהוא ישיב לו את ההלוואה, מתוך מחשבה ותחושה המבוססות על חוויות מהעבר שזהו אדם הגון וישר. האמון השורר בין המלווה ללווה מאפשר את הביטחון הנפשי בכך שסכום הכסף ישוב בעתיד לבעליו. תחושת האמון היא מרכזית בחיים האנושיים. כל מערכות היחסים שמתקיימות לטווחים ארוכים מבוססות על אמון. האמונה באלוהים, כמו אמון בין אנשים – היא זיקה אל עניין שקיים מעבר לרובד המוחשי והמיידי.
בדברים אלה מתייחס הרב קוק לתפיסה מטריאליסטית קיצונית, השוללת את קיומו של כל מה שאינו מוחשי ומוגדר. קשה לחיות בתפיסה כזו, ועל כן מעטים הם המטריאליסטים הקיצוניים, אך השקפתם משפיעה על רבים בצדדים שונים. גרסה אחת של המטריאליזם באה לידי ביטוי בעמדתו של קרל מרקס,[44] שראה את הדת כמבוססת על אמונה בלבד, שאין לה כל גורם מדעי מוחשי שיכול לאשש אותה. על כן מרקס השווה את הדת לאופיום – סם הגורם לתודעה כוזבת של אושר, אושר מדומה שאין לו טעם וסיבה אמיתית במציאות, מלבד הסם שהשפיע על מערכות הגוף והמוח.[45] גם אדם אומלל שאין לו כל סיבה לשמוח, ירגיש מאושר על ידי צריכת הסם. כך, טען מרקס, עושה הדת למאמינים: הדת יוצרת תודעה כוזבת של אופטימיות וביטחון, וכך בפועל מונעת מן האנושות להתפתח ולהתקדם לקראת אושר אמיתי, חומרי ומוחשי. ואילו תודעת אמת, לפי מרקס, משקפת את מצבו הפיזי, החברתי והגלוי של האדם – האם הוא בריא או חולה, עני או עשיר, שולט או נשלט.
אדם אובד הוא הכופר. שכן הוא איבד את זיקתו אל כל מה שמעבר לגבולות החומר. כמו אדם שטעה בדרכו והוא תועה ביער עבות, ללא אפשרות ליצור קשר עם מכריו וחבריו שהוא יכול לסמוך עליהם. לכופר אין דבר מלבד העולם החומרי. הוא תועה ביער המציאות החומרית הסבוכה, ללא זיקה אל מה שמעבר לה, ואין לו עוגן להיאחז בו כדי שיושיע אותו ממגבלות החומר ואכזבותיהן. ממילא חייו אינם חיים. בחייו חסר ממד כה מרכזי – קשר אל הרבדים הנשגבים יותר של המציאות, עד שאינם יכולים להיקרא חיים.
כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו. מכיוון שאין לו ציור של שלמות אלוהית אידאלית, דגם נשגב שאפשר לנסות ולדבוק בדרכיו, גם אין לו לאן לשאוף. אין לו מטרה עליונה שתאיר את חייו מחשכת מוגבלותם, אלא רק מטרות זמניות וחלקיות – שאינן עצמיוֹת אלא חולפות ומשתנות בנסיבות החיים. וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. חיי בהמה הם מיידיים ומוחשיים. אמנם אצל בעלי חיים עיליים, כמו קופים וכלבים למשל, קיימת יכולת מסוימת של זיכרון המבוסס על רפלקס, שנראית כמו האמון והאמונה שקיימים אצל בני אדם – אך זה ודאי איננו הדבר המרכזי בחייהם, שעיקרם מבוסס על המיידי והמוחשי, בעוד העבר והעתיד אצלם חסרי משמעות כמעט לחלוטין. מכיוון שבבהמה לא קיים חוש האמונה (עי' לעיל פסקה ו), היא איננה יכולה להיות מודעת לחסרונו. ואילו האדם הכופר מרגיש בחסרון האמונה, ומנסה לפצות על כך בתחליפים שונים ולא מספיקים, לכן חייו של הכופר גרועים מחיי בהמה.
ועל כן מי שמטהר נפשו, מנקה אותה משכבות ההסתרה החומרית, כך שאפשר לראות מבעדה את הממדים הרוחניים העמוקים יותר שבאישיות, [46] ובכך מעמיד את סכום חייו – עיקר חייו, על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, מכיוון שהוא אינו מתמקד בנתוני החושים, מעייניו נתונים לערכים ולעקרונות שעומדים בשורשי המעשים החיצוניים. אדם ישר חושק בכוונות הטובות ובמימושן הראוי, ולא רק בחוויית החושים החומריים שבמציאות הגלויה. כאשר אדם יתעלה למדרגה זו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה. יעמיד את האמונה במרכז חייו, כך שמעשיו יהיו הביטוי הממשי של אותה אמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו. העיסוק הרוחני והמעשי בהשפעה ובמעבר מממד אחד של קיום לממד אחר, מן המציאות האלוהית האידאלית אל המציאות הממשית המוחשית ולהפך, יעצים אותו ויענג אותו, כך שהוא יותר ויותר ייפתח אל מלוא העומק של ההוויה וייגאל מן השעבוד לגבולות החושים החומריים.
וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי. הוא ירצה לתת ביטוי לאמונה, שעולמו הפנימי, ערכיו ושאיפותיו יופיעו בחייו הגלויים באופן מוחשי. שכן על ידי טהרת הנפש הולך ופוחת הנתק והפער בין הכוונות הנעלות למעשים הגלויים. ומשום כך בעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי. הזיקה אל הרבדים הרוחניים בחייו, אל הערכים והאידאלים, גורמת לאדם לרצות לתת ביטוי מעשי ומוחשי לאמונה. כך הוא מסמן ומגלה תחומים בחייו שיש בהם זיקוק אלוהי, טהרה שמאפשרת זיקה וקשר אל המקור האלוהי. וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות. מאחר שאדם שטיהר את נפשו מחפש כיצד לבטא את הזיקה למקור האלוהי, הוא כמובן שמח על כל אפשרות שכבר קיימת עבור כך – על ידי מצוות ומנהגים שהתקבלו במסורת ישראל במשך הדורות, בזיקוקם העממי הכללי. הזיקה שיצר העם כנדר כללי שהציבור קיבל על עצמו, מתוך זיקוק וטהרה נפשית, לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. גם ההחלטה להתקשר אל צורת החיים המסורתית היא בחירה חופשית של היחיד כמובן. בעבר, תלותו של האדם בחברה ובקהילה בה היה חי הייתה גדולה הרבה יותר ממה שהיא כיום. מבחינות רבות כל אדם היה מוכרח לקבל על עצמו את ההסכמות הציבוריות. אחד מסימני התקופה המודרנית הוא אותה יכולת להחליט באופן חופשי – כשם שהאדם הוא בן חורין לכפור באמונה ולהתעלם מזיקותיו אל העולמות הרוחניים, כך הוא בן חורין לעצב את חייו על פיהן.
ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה. בירור הדעה שיגרום לה להיות עליונה וטהורה יביא אותה לכך שהיא תנצח, כלומר – תוביל את העולם. העולם יבין שמעשי מצוות ומנהגים שנעשים כדי לבטא בחיים את האמונה, אינם עול מעיק, אלא ביטוי לצד הפנימי והאידאלי שיש באדם. ודווקא כאשר תפיסה זו תהיה מבוררת, שהאמונה וביטוייה יהיו מזוככים מכל מיני סיגים של טעויות ודמיונות כוזבים, כך שהם ירוממו את האדם ויעשו אותו יותר מוסרי, שלם ואידאלי, ולא להפך. במצב עתידי זה, כל היצורים יתנו כבוד לשם ד'. שם הוא הגדרה להופעת הדבר במציאות – כשתנצח הדעה העליונה של זיקת האדם לאלוהים, מכל היצורים יותן כבוד להופעה מוגדרת ומוכרת של ה' הנעלה ונעלם מכל הכרה כשלעצמו. שמות רבים לה'. אף שבמסורת ישראל יש אמנם שמות מבוררים ועליונים יותר, כל אדם, קהילה או אומה, נותנים שם אחר לה', שכן לכל אחד ישנה זיקה שונה לאותו אידאל פנימי נשגב, וממילא גם ביטויים שונים לזיקתו: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). השוני בין השמות והזיקות לא יהווה גורם מפריד ומסכסך, כלשון התפילה: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. מתוך השלמה הדדית של השמות והזיקות השונים, כי המלכות שלך היא. כלל המציאות היא של ה', ובכולה ניתן לבטא את הזיקה אליו, שכן הוא מתגלה בכולה, ולעולמי עד תמלוך בכבוד. בכל אופן ורובד של המציאות יתגלה כבוד ה' – גילוי הזיקה אליו, וכך החיים יהיו מלאי כבוד, משמעות וערך. חיים ללא זיקה אל ה' הם נקלים ושפלים, שכן אין בהם קשר לנצח. עם כל כמה שאדם יפאר וישכלל את חייו בסופו של דבר הם חולפים ואובדים, על כל תענוגיהם, אכזבותיהם ואושרם. ככתוב בתורתך: "ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) – למילה וָעֶד יש משמעות של נצח, וגם של עדות וסימן. כאשר המעשה הוא עד וגילוי לתוכן רוחני אידאלי נעלה, יש לו גם קיום נצחי.
[44] קרל היינריך מרקס, ה'תקע"ח-ה'תרמ"ג (1818-1883). סוציולוג יהודי יליד גרמניה. הציג את הגורמים החומריים כמעצבים את הרוחניים, וטען שההתפתחות ההיסטורית נקבעת על ידי כוחות הייצור. לשיטתו, הרעיונות, הדת והמדיניות, נובעים מן המבנה הכלכלי של החברה.
[45] "הדת היא האופיום של המון העם. ביטולה של הדת בתור אשליית האושר של העם הוא התביעה שיהא לעם אושר ממשי […] ביקורת הדת פוקחת את עיני האדם, כדי שיחל לחשוב, להיות פעיל ולעצב את מציאותו כאדם שהתפכח מאשליות וזכה בבינתו…" ק. מרקס, 'לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל: מבוא', לשאלת היהודים: כתבים מוקדמים א, רסלינג 2016 בתרגום בר וזילברשייד, עמ' 320.
[46] בשפות השֶמיות, האותיות ט' וצ' מתחלפות, ועל כן טוהר הוא כמו צוהר, חלון שמאפשר לראות מבעד לגבולות החומר. בניגוד לטומאה, שהיא צמצום הסתרה – טומטום הוא אדם שחלקים מגופו מכוסים ומוסתרים בעור עודף.
How Parents Can Avoid the Achievement Trap
By fixating on children finding success, we can make it harder for them to cope.
Conveying to children they are valued for who they are not what they achieve reduces the pressure they feel.
Children need to be encouraged to follow their own path and interests.
----
One of my closest friends frequently talks about wishing she could have a “do-over” as a parent. Her grown children are highly accomplished—two lawyers, another is the CEO of a mega corporation. Despite their achievements, however, my friend is convinced that she made mistakes by monitoring and overemphasizing academic and athletic success. Raising my only child, I was similarly intent on getting parenting “right,” but as most of us know, it is exceedingly difficult to avoid our culture’s achievement trap.
We may mean well but still pressure our children to follow the path that we think best for them. In so doing, we exert more influence and pressure than we realize—all in the name of wanting to be a supportive, involved parent.
When Jennifer Breheny Wallace was conducting research for her book, Never Enough: When Achievement Culture Becomes Toxic — and What We Can Do About It, she asked 6,500 parents to react to this statement: “I wish today’s childhood was less stressful for my kids.” Eighty-seven percent of parents agreed or strongly agreed.
A lot of parents start to form expectations for their kids before they’re born. While the child is developing in the womb, a parent might notice they’re very active and predict that the child is going to be a serious athlete. Or, feeling movement while playing a song, an expectant mother might think that the child will one day be a concert pianist. Parents hope their kids will be able to capitalize on their talents or succeed in some area. The expectation can be so high that it spikes anxiety levels in both parents and children.
“Where achievement becomes toxic is when we tangle up our entire sense of self and value with our achievements,” Wallace explains. “When you have to achieve in order to matter.” Parents can run into trouble, and raise children who struggle with their sense of self, by pushing them in directions they don’t want to go. The drive to raise “star” children can backfire.
Youngsters can feel intense pressure early—like when they start school—to be in the fastest reading group, score soccer goals or excel in myriad other ways in the classroom, the arts, and on the playing field. The well-documented high levels of anxiety and depression in teens and elevated drug and alcohol use and abuse are a few of the many negative outcomes resulting from achievement pressure gone awry.
You might think that economic security—having a roof overhead, food to eat, and a middle class or higher income—buffers a child from the ill effects of all that pressure. But studies by Suniyar Luthar, the late Columbia University professor of psychology and a resilience researcher, show otherwise.
“What we've found is that kids in high-achieving, relatively affluent communities are reporting higher levels of substance use than inner-city kids and levels of anxiety and depressive symptoms are also commensurate—if not greater," Luthar noted.
One study she led, funded by the National Institutes of Health, reports that rates of substance abuse remain high among upper-middle-class kids as they enter early adulthood.
It’s not only parents, but also teachers and peers—especially where social media makes comparisons all too easy—who push children to strive. With a few changes in thinking and approach, however, parents can help lessen the pressure children feel to achieve while learning who they are and identifying their unique interests.
Escaping the Achievement Trap
Every child can’t attend a top-rated college, be a celebrity, or invent the next wildly successful app or must-have product. By moderating lofty notions, you can provide an environment for your children that avoids putting unnecessary pressure on them to succeed.
Whatever your child’s age, now is a good time to reassess and modify your approach. Here are a few ways to do that:
Focus your energy on supporting your child's interests and desires, not on what you wanted for yourself or fantasized about for your child.
Delight in their accomplishments even when they are different from yours, and minimize and accept shortcomings as they surface.
Emphasize their positive qualities—their enthusiasm, warmth, reliability, and concern for others. In short, celebrate their very being and nature, rather than their “wins” or individual accomplishments.
Engage in family projects or fun outings where the sole focus is on having a good time.
Share your values as a parent and family, and make living by these values a priority. If achievement and the drive to succeed supersedes or undermines these values, it’s time to take a step back and change course. (Easier said than done, of course, but how you operate—not what you say—is what kids internalize.)
Spend agenda-less time getting to know your children. For example, take walks together after the day is done or catch up over family meals—dig in to learn more about what they enjoy, where they’re challenged, and how they’re doing.
Shifting Your Focus
The challenge is to see your child as an individual separate from you who has their own ideas.
Caring for children, explains psychology professor and author Alison Gopnik in her book The Gardener and the Carpenter, “shouldn’t be directed toward the goal of sculpting a child into a particular kind of adult…Children are incontrovertibly and undeniably messy,” and they are different from their parents and other children.
They also need to feel valued, that they matter for who they are, not measured by their accomplishments. This is critical for their mental health and well-being. Wallace suggests following Luthar’s advice: “Minimize criticism. Prioritize affection.”
That’s one reliable path to escape the achievement culture we live in and get parenting “right.”
Copyright @2025 Susan Newman
References
Perfas, Samantha Laine. (2024) “How achievement pressure is crushing kids and what to do about it.” Harvard Gazette
Wallace, Jennifer Breheny. (2023). Never Enough: When Achievement Culture Becomes Toxic-and What We Can Do About It. New York: Portfolio
Aubrey, Allison & Greenhalgh, Jane. (2018). “The Perils Of Pushing Kids Too Hard, And How Parents Can Learn To Back Off.” NPR.org June 11.
Luthar SS, Small PJ, Ciciolla L. (2018). “Adolescents from upper middle class communities: Substance misuse and addiction across early adulthood.” Dev Psychopathol. Feb;30(1):315-335. doi: 10.1017/S0954579417000645. Epub 2017 May 31. Erratum in: Dev Psychopathol. 2018 May;30(2):715-716. doi: 10.1017/S0954579417001043. PMID: 28558858.
Gopnik, Alison. 2017. The Gardener and the Carpenter: What the New Science of Child Development Tells Us About the Relationship Between Parents and Children New York: Picador
