הנה מובא בספר הכוזרי, כי הנמצאים בעולם מתחלקים לחמישה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, וישראל. לכל אחד מסוגים אלו קיים כוח מעמיד המקיים אותו לפי מהותו – כגון כוח הצמיחה בצומח, כוח ההרגש בחי, וכוח הדיבור במין האנושי. כיוון שהציב הכוזרי את ישראל כסוג בפני עצמו, על כורחנו יש להם כוח מעמיד המיוחד להם בלבד. מהו כוח זה?
שנים רבות שוררה במחשבתי הסברה, כי הכוח המעמיד של כלל ישראל איננו כוח הדיבור – שהרי אינם נכללים בסוג "המדבר". אולם קשה לסמוך על סברה זו, שהרי כל תורתו ועבודתו של הכלל-ישראל סובבות על הדיבור: הוא קיבל את עשרת הדיברות ואת התורה כולה, הוגה בדברי תורה, ונושא תפילה בפיו. אם כן, מהו הכוח המעמיד המייחד את כלל ישראל?
על כך אנו משיחים בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממנו מכל הלשונות" — זהו הכוח המעמיד! זכה כלל ישראל לרוממות של לשון ודיבור שאינה קיימת בשום אומה ולשון. ומאיזו בחינה נבנית רוממות זו?
שנינו במסכת אבות (פרק ג, משנה ג):
"רבי חנינא בן תרדיון אומר: שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים... אבל שניים שהיו יושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. אין לי אלא שניים; מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר? שנאמר: 'יישב בדד וידום כי נטל עליו'."
המהר"ל מדייק בלשון המשנה: לגבי שניים נאמר "ועוסקין בדברי תורה", ואילו לגבי יחיד נאמר "ועוסק בתורה" — לפי שאין אצל היחיד דיבור של משא ומתן עם הזולת. ועוד זאת: בשניים — "שכינה שרויה ביניהם", ואילו ביחיד — הקב"ה קובע לו שכר מרובה, אך אין השכינה שרויה עליו. עולה מכאן יסוד נורא: סוד השראת השכינה תלוי דווקא בדיבור. הדיבור הוא הכוח המקשר, ובכך הוא נעשה מרכבה ראויה לשכינה — שהיא היא נקודת החיבור בין אדם למקום, והתקשרות ההשגחה העליונה עם האדם.
למדנו זה מכבר כי ארבע הכתות אינן מקבלות פני שכינה, לפי שפוגמות הן בעצם כוח הדיבור ומשתמשות בו להרחקה ולפירוד תחת הקשר והקירוב. פרשה שלמה נכפלה בתורה: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" — ופירשו בספרי: "כשהוא אומר 'דבר רע' — אף לשון הרע". וסמיך ליה: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", ובלשון התרגום: "ולא יחזי בך עבירת פתגם". הרי שהשכינה שורה בתוך המחנה, וכאשר רואה היא עבירה של דיבור — מיד היא מסתלקת!
ובמדרש רבה (דברים, פ"ה):
"כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה. תדע לך מה דוד אומר: 'נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים, בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה'. מה כתיב אחריו? 'רומה על השמים אלהים!'. אמר דוד: ריבונו של עולם, מה אתה עושה למטה? סלק את השכינה לרקיע!"
כאשר כוח הדיבור אינו מופנה לקירוב ולאחדות, אין מקום לשכינה לשכון בתחתונים.
ועוד אמרו שם:
"דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאים למלחמה ומנצחים. תדע לך, כשהייתה איזבל מבקשת להרוג את כל נביאי ה', מה עשה עובדיה? הטמינם במערות, ולא היה אדם שאמר לאחאב 'כך וכך עשה עובדיה'. אבל דורו של שאול, כולם דילטורין (מספרי לשון הרע) היו. תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו כולם אומרים עליו לשון הרע לשאול, לפיכך היו נופלים במלחמה."
הניצחון במלחמה אינו אלא סיעתא דשמיא, ולא נמנעה השכינה מלהעניק סיעתא דשמיא אף לעובדי כוכבים כל עוד לא פגמו בדיבורם; אולם בדורו של שאול, אף שהיו גדולי תורה, כיון שפגמו בכוח הדיבור – נפלו במלחמה ולא זכו לסיוע סייעתא דשמיא.
הדברים מחוורים וברורים: המרכבה לשכינה בארץ היא כוח הדיבור, וכל עוד אינו פגום, אין השכינה מסתלקת. כלל ישראל זכה להשראת השכינה, ועל כן כוחו המעמיד הוא "ורוממנו מכל הלשונות". את גודל רוממותו של הדיבור מכיר ויודע רק כלל ישראל. "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז — היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו" — לא די היה בעצם היציאה ממצרים, אלא שנצרכה גם היציאה מ"עם לועז", ובזאת זכו לדרגה שבה "ישראל ממשלותיו" של הקב"ה.
רוממות זו שבלשון מחייבת הקפדה יתרה על לשון נקיות, כפי שנשנה בסוגיה רחבה בריש מסכת פסחים (ג, ב):
"הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל... חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר: מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל."
החכמים הבחינו בתלמיד שדקדק בלשונו ונמנע מלהוציא מפיו את המילה "טומאה", והיו בטוחים שיגדל לאיש מעלה – הן מצד קדושתו הפנימית והן מצד הסיעתא דשמיא שיזכה לה.
ועוד הובא שם מעשה בשלושה כהנים:
"חד אמר: הגיעני כפול [מלחם הפנים]. וחד אמר: הגיעני כזית. וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול... שחץ פסול."
ופירש רש"י: "הוא עצמו היה גס רוח ומבזה קדשי שמים, ואינו ראוי לשמש". זוהי דקירות ההרגש של הלשון הנקייה המצויה בכלל ישראל: כיוון שביטא הכהן את חלקו בדימוי לאחד משרצי הטומאה, מיד בדקו אחריו, מתוך ידיעה ברורה כי ביטוי כזה מעיד על פגם פנימי בנפשו.
ומאידך אמרו במסכת עבודה זרה (יט, ב): "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, שנאמר: 'ועלהו לא יבול'" — תלמוד הוא, כדי להתלמד לדבר בלשונם, שהיא לשון נקיות, עשירות ומרפא. מלבד טהרת הלשון של תלמידי חכמים מכל נדנוד איסור, מקופלת בדיבורם עשירות של תוכן בתיבות מועטות, שיש בה כדי לרפא את תחלואי הנפש. אלו הן ההכנות למעלת "ורוממנו מכל הלשונות", והרוממות עצמה אינה אלא השראת השכינה בתוך דיבורו של יהודי – מעלה שלא זכתה לה שום אומה ולשון.
בארנו לעיל כי היסוד המעמיד את מעלת "ישראל" הוא "ורוממנו מכל הלשונות". בטרם שנפתח בביאור העניין, נבקש להקדים יסוד חשוב: אין מגמתנו בהרצאת הדברים להוסיף ידיעות בעלמא במה שקרוי כיום "מחשבת ישראל". התכלית אינה הרחבת הידיעות, אלא הרמת ההשגה במהות האדם, וללמדנו אורחות "רוממות"!
"רוממות" איננה מילת שבח מופשטת, אלא מושג מוגדר היטב כמנהגם של כל ענייני תורתנו הקדושה. בתפילת שחרית אנו מצהירים: "רם ונשא, גדול ונורא". הקב"ה נקרא "רם ונשא" מצד שאיננו משיגים אותו, בהיותו נעלה מכל תפיסה אנושית; ואילו "גדול ונורא" נקרא מצד מעשיו הגלויים, שבאמצעותם אנו מכירים את גדלותו. "רם ונשא" סובב על עלמא דאתכסייא (העולם הנסתר); "גדול ונורא" סובב על עלמא דאתגלייא (העולם הנגלה).
לפי זה יתבאר הכתוב "ורוממנו מכל הלשונות" — שהקב"ה הניף ורומם את לשוננו עד לבחינת עלמא דאתכסייא, הצעת הדברים היא ששורשי לשוננו ינוקו מקדושה עליונה הנעלית מהשגתנו.
נודעת דעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, ח) כי "לשון הקודש" נקראה כך מפני שאין בה שמות עצמיים לענייני הזיווג ולאיברי ההולדה; אולם הרמב"ן (פירוש לתורה, שמות ל, יג) חלק עליו וכתב, כי קדושת הלשון נובעת מכך שבלשון זו דיבר הקב"ה עם אדם הראשון, עם משה רבנו ועם כל הנביאים. אם זוהי הלשון שבה מתקשר הבורא עם נביאיו, מבינים אנו כי טמונה בה רוממות ללא מצרים. טעמו של הרמב"ן מעוגן בבחינת עלמא דאתכסייא, בעוד שטעם הרמב"ם מעוגן בבחינת עלמא דאתגלייא.
בזאת עמדנו על פלך ההודיה והדיבור. מכאן נפנה לברר מהו מקורו של פלך השתיקה.
שנינו במסכת מגילה (יג, ב): "בשכר צניעות שהייתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול; ובשכר צניעות שהייתה בו בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר". הרי מה שקראו חז"ל במדרש "פלך השתיקה", קרוי כאן "צניעות" — ומכאן ששתיקה וצניעות חד הן.
בעניין הצניעות הרחבנו בסייעתא דשמיא על הא דאמרינן בסוף מסכת מכות:
"בא מיכה והעמידן [את תרי"ג המצוות] על שלוש: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'."
התורה מתחלקת לשלושה עמודים:
"עשות משפט" — אלו הדינים והמשפטים שחייבים אנו בעשייתם.
"אהבת חסד" — זו גמילות חסדים, כלומר מעשים הנובעים מאהבת החסד, המחייבים את האדם לתקן את מידותיו ולבבו לטובה.
"הצנע לכת" — זהו טיפוח עולם פנימי שבלב באמצעות המצוות התלויות בלב. כשאדם זוכה לפנימיות, יכול הוא להגיע לדביקות בבורא.
ועל זה אמרו בתנא דבי אליהו רבא (פרק כח): "אל תקרי 'והצנע לכת עם אלהיך', אלא 'והצנע לכת עמך אלהיך' — כל זמן שאתה הולך עמו בצניעות, אף הוא הולך עמך בצנעה". זוהי העליונה שבמדרגות: דביקות בתכלית, ואין שום דרך להשיגה אלא על ידי הצניעות. כעת למדנו, כי בתוככי עולם פנימי זה שוכן מקומו של פלך השתיקה. ודעת לנבון נקל, כי הפנימיות הזו באדם היא היא קשר הנפש עם העלמא דאתכסייא.
התברר איפוא, כי הן פלך הדיבור והן פלך השתיקה מגיעים ממקור עליון בעלמא דאתכסייא. רוממות הלשון ופנימיות השתיקה הן מן הדברים העומדים ברומו של עולם. מכאן נבין עד כמה מוטלת עלינו החובה למשול בשני הפלכים כאחד! כבר ראינו בהלכות דעות לרמב"ם כיצד הוא משלב הלכות דיבור עם הלכות שתיקה – שהרי שפת אמת צומחת דווקא מתוך "סייג לחכמה שתיקה", ונענית לכלל "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". כמו כן, "תוכו כברו" – שהוא סימנו המובהק של תלמיד חכמים – אינו אלא ההתאמה המלאה בין הרהור הלב לדיבור הפה. וכך יאה לתלמידי חכמים שעסקם בתורה הוא "צדק תדברון", כשההקדמה לכך היא "אומנותו של אדם — יעשה עצמו כאילם".
דוגמה מובהקת לכך שהדיבור והשתיקה צריכים להיות אחוזים ומשולבים בעבודה היא עבודת התפילה.
ההכנה לתפילה: רבינו יונה כותב בספר היראה:
"וייכנס לבית הכנסת... ויישב במקומו... ויישב ולא יפתח פיו עד שישהה מעט, וישיב אל לבו לפני מי הוא עומד ומי השומע דבריו, ואז ילבש חרדה ואימה וזיע ורתת — ויפתח תפילתו על הסדר."
רגעים אלו של התבוננות ושתיקה קודם התפילה משנים מן הקצה אל הקצה את דמותה של התפילה. נופלת על האדם חרדה ואימה, והוא משיג לפני מי הוא עומד. כאשר מדלגים על רגעי השתיקה הללו וניגשים מיד לתפילה, הרי זו תפילה נטולת חרדה וללא ההכרה הנוכחת לפני מי הוא עומד. השהייה קודם התפילה ולאחריה היא הלכה פסוקה (רמב"ם הלכות תפילה פרק ד, הלכה טז), ושם מבואר כי מה שהיו החסידים הראשונים שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת לאחריה — שיעור השעה הוא ממידת חסידות, אך עצם השהייה היא חובה מהדין על כל אדם!
וכך כותב המסילת ישרים (פרק יז):
"ומן המעשים המדריכים את האדם... הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו שלא יכנס לקיים המצוה בפתח פתאום שאין דעתו מיושבת עליו... אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות, ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהכנסו בעיון זה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצוניות ויקבע בלבו הכונה האמיתית והרצויה."
הרי לך שקיום מצווה ותפילה צריך לבוא מתוך שקט ושתיקה!
אמירת התפילה מתוך דומיה: נרשה לעצמנו להביא את דברי ה'נפש החיים', אף שהם רמים ונישאים למעלה ממדרגתנו, בביאור התקנה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר קודם התפילה את הפסוק "אדני שפתי תפתח":
"כי מי שזוכה למדרגה זו בעת התפילה, הרי מהתקשרות המחשבה זו יוכל להיות גופו כאבן דומם וכאילו לא יפתח פיו, רק שהוא יתברך יפתח שפתיו לדבר לפניו תיבות התפילה" (שער ב, פרק יח).
כשפוגש האדם התעלות מרוממת לקראת התפילה, מרוב התקרבות והכרה עשוי גופו להישאר כמשותק מלהוציא הגה, וזקוק הוא לתפילה שהשי"ת יפתח את פיו. משום כך הוצרכו אנשי כנסת הגדולה לתקן פסוק זה, לפי שזוהי גישת האמת לתפילה: אמירת התפילה מתוך דומייה!
הצמצום בשבחים בתוך התפילה: שנינו במסכת ברכות (לג, ב):
"ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד'. המתין לו עד דסיים. כי סיים אמר ליה: סיימתיהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי! אנן, הני תלת דאמרינן — אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה, לא היינו יכולין למימר להו; ואת אמרת כולי האי? משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף — והלא גנאי הוא לו!"
פלא עצום הוא: לולא משה רבנו ואנשי כנסת הגדולה, היה נבצר מחכמינו לומר אף שבח אחד על הבורא. וכי לא הכירו את גדולתו? אלא הכלל הוא — "לך דומיה תהילה" (תהילים סה, ב). משה רבנו לא ביטא אלא שלושה תוארים בלבד, ומאת שקבעום אנשי כנסת הגדולה בתפילה, גנוזים בהם עניינים נשגבים (כאיתא במסכת יומא), ובשל כך זכו להיקרא "כנסת הגדולה". ודאי שבשלוש מילים אלו מקופלים עומקים עצומים, שאילו כל אדם מישראל מיומא דכנסת הגדולה ועד ימות המשיח היה מכוון בהם כוונה חדשה בכל תפילה — לכל הכוונות כולן כיוונו אנשי כנסת הגדולה. מי שמרבה בשבחים בשר ודם, ממעיט ממשקל הדברים, כמי שמקלס מלך באוצרות כסף תחת זהב. הרי שבמעט השבחים גדולה השתיקה מן הדיבור, והשבחים הנאמרים מתוך השתיקה — הם הם שבחי אמת.
הרי לנו שלוש תמונות נשגבות מעבודת התפילה, המלמדות כיצד עלינו להתלמד באומנות השתיקה בצוותא עם אומנות הדיבור – שזוהי שלמותו של איש ישראל.
הרמב"ן על התורה (דברים כב, ו - פרשת קן ציפור), לאחר שציטט את דעת הרמב"ם בטעמי המצוות, כותב:
"אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחד להם: שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקב"ה בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו — למנוע ממנו נזק או אמונה רעה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את ה'. וזהו 'לצרף בהן' — שיהיו ככסף צרוף... וכן המצוות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד.
ולשון זו האגדה הוזכרה בילמדנו בפרשת זאת החיה: וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? ...אם חכמת - חכמת לך. הא לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות. הנה מפורש כאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת לו יתברך שיצטרך לאורה כמשוער מן המנורה, ושיצטרך לאכול הקורבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהם."
בהמשך דבריו מביא הרמב"ן מן הירושלמי, שאפילו מצוות לולב, סוכה ותפילין אינן לכבודו של השי"ת, אלא לרחם על נפשותינו — שכל תכליתן אינה אלא לטוב לנו ולא לו יתברך.
נחשף כאן יסוד אדיר בכלל המצוות ובעבודתנו: הכל מכוון לשלמותו של האדם. לאור יסוד זה, יש להתבונן בשתי המצוות המופיעות בפרשת כי תבוא – קריאת פרשת ביכורים ווידוי מעשר. על שתי מצוות אלו מובאים דברים נפלאים בספר החינוך, המיוסדים על דברי הרמב"ן דלעיל.
כך כותב החינוך על קריאת פרשת ביכורים (מצווה תרז):
"לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו ואת פירותיו וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם."
ועל וידוי מעשר כותב שם (מצווה תרח):
"לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, ואילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו; ועל כן יש הרבה בני אדם שיראים מלפסול דיבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחיית משרתי ה', היה מחסדיו עלינו, כדי שלא נחטא בהם — להזהירנו עליהם להפריש אותם..."
דברים כבירים למדנו מכאן, הן על סגולתו של כוח הדיבור והן על מידת השפעתו על האדם! התעוררות המחשבה וציור האמת בלב פנימה נוצרים על ידי כוח הדיבור! כל דיבור של מצווה מוסיף לאדם קורטוב של שלמות, וזהו עניינה של מצוות קריאת פרשת ביכורים.
עד כה עמדנו על כך שסגולת הדיבור היא גורם המקשר והמחבר להשראת השכינה; כעת רואים אנו כי הדיבור פועל על נפש האדם עצמו ומביאו לידי שלמות. בדרך זו יתבאר מה שנפסק להלכה לגבי קריאת שמע, תפילה וברכות – ש"הרהור לאו כדבור דמי", ואם הרהר אדם קריאת שמע או ברכה בלבו, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולבטא בספתיו. בספרים הקדושים מבואר על כך, כי הנשמה מצד עצמה קדושה היא ואינה צריכה תיקון ע"י המצוות; אולם הגוף הוא הצריך תיקון, ועליו יש להמשיך קדושה באמצעות הדיבור והמצוות המעשיות. הרהור בלב אינו מטביע רושם בבשריות הגוף, ולפיכך אינו נחשב כדיבור לגבי תפילות וברכות, ומוכרח האדם לחתום את הדברים בביטוי שפתיים.
בזאת יוארו לנו דברי הגמרא במסכת סנהדרין (קו, ב): "אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ". השאלה נוקבת: הרי דואג האדומי היה גדול בתורה וראש הסנהדרין, וכיצד נותר ברשעתו עד שנאמר עליו הכתוב "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך"? על כך תירצו שתורתו הייתה "משפה ולחוץ" — שהדברים לא הותירו חותם ורושם על לבו. זהו ממש כפי שלמדנו מדברי החינוך: מתוך הדיבור בדברי תורה צריכים להיווצר ציורים של אמת בלב, ולכך יש לכוון במאמץ מודע – שתהא תורתו "משפה ולפנים"! הדבר אינו נעשה מאליו; שאילו היה נוצר ממילא, בוודאי היו דברי התורה משפיעים גם על דואג. אלא שבלעדי הכוונה, אין הרושם נחרת בלב.
מכאן אנו עומדים על חידושו הכביר של רבינו הגאון רבי ישראל סלנטר זצוקַ"ל בלימוד המוסר. על עצם החיוב ללמוד מוסר אין חולק, וגדולי כל הדורות הפליגו בחובתו (כפי שנתבאר ב'אור ישראל' בשערי אור). כל חידושו של ר' ישראל נעוץ היה באופן הלימוד — דווקא בקול רם, "בשפתיים דולקות", "ברגשת הנפש וסערת הרוח", ולא בקריאה דוממת בעלמא. קריאה בעלמא בספרי מוסר אינה פועלת רושם על הלב; הרושם נוצר דווקא מתוך הלימוד בקול רם. ותכלית הלימוד אינה אלא יצירת רשמים בלב פנימה, כפי שכתב ר' ישראל באיגרת י' ב'אור ישראל':
"אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואינו מתפעל ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו — ידע נאמנה: אף כי לא נגלה לעיני בשר הרושם, עיני השכל רואות כי ברבות העתים, בריבוי הלימוד, מהתקבצות הרשומות הנעלמות — לאיש אחר יהפך; ותאוותו נאסרה לבל תפרוץ הרבה ויש אשר תבטל. והניסיון יעיד בהשקפה קלה על לומד מוסר, אם מעט וכו', ביתר שאת יחול על בני גרעינו וכל הנהגתו."
אם כוח הדיבור הוא המשלים את האדם ופועל על גופו לקלוט רשמים של אמת — מה תימה הוא שגם כוח השתיקה נחשב בחז"ל מצד פעלולו בשלמות הגוף! וכך אמר רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות (פרק א): "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" — כל מה ששימש רשב"ג את חכמי דורו לימד אותו יסוד זה: כל העבודה אינה אלא להשלים את הגוף, ועיקר שלמותו של הגוף מושגת דווקא על ידי השתיקה!
עד כה למדנו עניינים נישאים בפלך ההודיה ובפלך השתיקה, על שורשיהם בעולמות עליונים ובפנימיות, ועל היות הדיבור מרכבה לשכינה. היום נתווסף לנו נדבך חדש: עצם שלמותו של האדם וגופו מושגים על ידי דיבור של תורה ותפילה — ועל ידי שתיקה בזמן כושר. וברור לכל מבין כי שני המהלכים אמת ויציב הם: הן השראת השכינה והן שלמות האדם תלויות כהוגן בדיבור ובשתיקה.
