נבואת משה

(ג) וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה

בדגנים, ביין ובשמן, אסור לאדם לאכול או לעשות שימוש בשיריים עד שלא תופרש תרומה לכהן. תוצרת חקלאית שלא הופרשה ממנה תרומה נקראת "טבל" והיא אסורה באכילה. ברם, בנוגע למתנת זרוע, לחיים וקיבה מן הבהמה, פוסק הרמב"ם כי מותר לאכול משאר בשר הבהמה אף אם לא הופרשו מתנות אלו תחילה (הלכות ביכורים פרק ט, הלכה יד).

נותרה השאלה: האם מושג ה"הפרשה" של החלקים המיועדים לכהן שייך בכלל במצווה זו, או שמא המצווה מורכבת אך ורק ממעשה ה"נתינה" לכהן ולא ממעשה ההפרשה? בתיאור מצווה זו כותב הרמב"ם (הלכות ביכורים פרק ט, הלכה א):

"מצוות עשה ליתן כל השוחט בהמה טהורה לכהן: הזרוע, והלחיים, והקיבה... ומתנות אלו כולן נקראות מתנות."

עצם גדרן של אלו כ"מתנות" מלמד כי המצווה כוללת את מעשה הנתינה בלבד, ולא מעשה הפרשה. לחלופין, אפשר שגם במצווה זו קיים מושג של הפרשה, אלא שאין איסור לאכול מן הבהמה בטרם הופרשו החלקים המיועדים מסיבה אחרת: בדגן, ביין ובשמן קיים איסור "טבל" משום שטרם ההפרשה חלק התרומה מעורב ומעורבב בשאר היבול; ואילו בבהמה, מתנות הכהן נבדלות וניכרות בפני עצמן, ולפיכך אין איסור לאכול משאר בשר הבהמה אף קודם הפרשתן. (מסורה, כרך 13, עמ' 40)

(טז) יְהֹוָה אֱלֹהָי

האהבה היא תחושת קניין ובעלות. באמצעות הציווי לאהוב את ה', הנפש הנלהבת אינה מסתפקת בהתבטלות והתמסרות בלבד, אלא שואפת לכבוש ולנכס לעצמה את האינסוף. במובן זה, החוויה הדתית היא פרדוקסלית ואף "עזת פנים", שהרי מימוש אהבת ה' פירושו כביכול הקדשת ה' ורכישת קניין בו דרך האהבה. מטעם זה, שם אלוהים יכול להופיע בצורות דקדוקיות של שייכות: "אֱלֹהַי", "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". צורה דקדוקית זו גובלת כמעט באבסורד, שהרי היא מרמזת על יחסי קניין ובעלות. כיצד יכול האדם — הסופי והתלוי — לטעון לבעלות על האלוהים, האינסופי והבלתי-תלוי? אף שפרדוקס זה מבוכים ומעורר תמיהה, היהדות עמדה על קיומה של שותפות זו בין האדם לאלוהיו. (מרשימות ר' רוברט בלאו)

לעומת זאת, השם הוי"ה (י-ה-ו-ה) אינו יכול להופיע כחלק מצירוף שייכות. השם המפורש מציין נבדלות מוחלטת ובדידות מוחלטת. שם אלוהי זה מהווה שלילה גמורה של כל מערכת יחסים. כשאדם מישראל מצהיר על ייחוד שמו הגדול של ה' בתפילות שחרית וערבית, הוא מעיד על ביטול מציאות העולם ועל ייחוד מציאות ה' כיישות האחת והיחידה, עד שאין עוד מלבדו כלל. ייחודו של הקב"ה שולל ומבטל את קיומו הבלתי-תלוי של כל דבר אחר. כנסת ישראל הצהירה לא רק על ייחוד ה', אלא גם על תלותו המוחלטת של היקום בו. השם המפורש הוא הסמל לאמונה זו — השם האלוהי הנעלה המעניק לאדם את מלוא שפע העולם, אם אך יענווהו ויודה בתלותו הקיומית בה'. בד בבד, הוא אלוהים מורא ופחד לעזי פנים וגאוותנים המשתבחים ומתרתרים בקיומם ה"בלתי-תלוי". (מתוך "ובקשתם משם", עמ' 180, 186)

(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרשׁ מֵעִמּוֹ

הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ט, הלכה ב) קובע כי העובר על דברי נביא חייב מיתה בידי שמים. המנחת חינוך (מצווה תרטז) מעורר קושיא גלויה: כיוון שמשה היה נביא, הלא היה צריך להתחייב מיתה בידי שמים כל העובר על איזה דין דאורייתא שנמסר על ידי משה? והרי רשימת העבירות החייבות מיתה בידי שמים המופיעה בתלמוד (סנהדרין מג ע"א) מצומצמת ביותר (ומקרה של ביטול מצוות עשה אינו נכלל בה); מי שאינו מניח תפילין, למשל, או אינו נוטל לולב בסוכות, אינו נענש במיתה בידי שמים. מדוע גרע כוח גזרותיו של משה מגזרותיהם של שאר הנביאים?

נבואת משה נבדלת מכל שאר הנבואות בכך שסווגה כ"תורה". בעוד שמצוות התורה מחייבות לדורות, ציווייהם של שאר הנביאים מוגבלים לפי שעתם ולדורם בלבד. מצוות התורה מתחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה, ולמצוות שונות צמודים עונשים שונים. נבואות אחרות אינן חולקות מאפיינים אלו — אין בהן הבחנה בין ציווי חמור לציווי קל, וכולן שוות.

גם משה רבינו הוציא ציווים לפי שעה שאינם חלק מ-תרי"ג מצוות, כגון "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו) וכדומה; אלו כפופים לכללים של ציווי נבואי רגיל, והעובר עליהם חייב מיתה בידי שמים. ברם, מצוותיו של משה המחייבות לדורות התעלו למדרגת "דברי תורה", ואינן נכללות עוד בקטגוריה של ציווי נבואי גרידא.

"אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (ויקרא כז, לד) — מלמד שאין נביא רשאי לחדש עוד דבר מעתה (שבת קד ע"א).

הרמב"ם מנה את האמונה בייחוד נבואת משה כעיקר אמונה נפרד, משום שרק נבואת משה הייתה יכולה לקבל ולהתעטף בקדושתה של תורה. (מה דודך מדוד, עמ' 66–67; הרב הרשל שכטר)