במלחמת יום כיפור, רבים מתלמידי הישיבה היו בחזית. שיעורי הרב בביתו נמשכו, אולם מספר המשתתפים היה מצומצם כמובן. לאחר אחד השיעורים, נזקקנו ל"עשירי למנין". כצעיר שבחבורה יצאתי לחפשו, אך ברחובות לא נראו אנשים. רצתי הרחק מביתו ברחוב עובדיה עד לרחוב שרי ישראל, ושם פגשתי בחור עם שיער מגודל, בעל חזות חילונית. שאלתיו אם הוא מעוניין לבוא לתפילת ערבית בביתו של הרב, והבחור נענה בחיוב.
הבחור נכנס, ונתנו לו כיפה כדי שיוכל להתפלל. הרב קירבו, הושיבו לידו והחל לשוחח עימו, דיבר עימו זמן ממושך בנושאים שונים, ואף גילה כלפיו חיבה יתרה. אנו עמדנו ממתינים לתפילת מעריב, ואילו הרב ממשיך לדבר עימו בנחת ובסבלנות.
לפתע הבין אחד התלמידים, שהרב אינו רואה בבחור כמועמד להשלמת מנין ולחש: "צריך להביא עשירי למנין!". יצאתי שוב, והפעם מצאתי ליד ביתו אברך צעיר. נכנסנו, וכשהרב ראה את האברך, שאל את הבחור: "נו, אתה רוצה להתפלל ערבית?" והתחלנו להתפלל.
ערב לאחר מכן, כשהגעתי לרב הוא התייחס לעניינו של אותו בחור, וזעק בכאב: "כמו שמקפידים באהבת ישראל כך צריך להקפיד בשנאת חילול שבת". הרב פקד שאיני מבין לרוחו ושאל - "היודע אתה מה זה שבת?", והחל לבכות מזועזע כולו! התברר, שהרב הבחין, שאותו בחור מחלל שבת בפרהסיה, ולא הסכים לצרפו למנין.
יומיים לאחר מכן הגיש לי מאמר בנושא השבת שאביו כתב, וזאת כדי שאבין את חומרת חילול השבת בפרהסיה.
