כוח הדיבור שבאדם נמשל לכינור. כלום יופיו של הצליל הבוקע מן הכינור תלוי במיתריו בלבד? הלא עיקר אמנותם של בוני הכינורות היתה להתקין את ארגז התהודה במומחיות יתרה, עד שהיו מיתריו מוציאים צלילים נפלאים ומעודנים.
כוח המקשר ותהודת הרוח
הדיבור הוא הצינור והכוח המקשר בין בני האדם – ובכך הרי הוא כמיתרי הכינור (שהרי גם הדיבור הפיזי הוגה מתוך מיתרי הקול). אולם, עומק צלילו של הדיבור וערכו נובעים ממכלול הכוחות המשתקפים בו: מן השכל, מן הרגש ומעולם המידות. כשם שאגן הכינור יוצר את התהודה, כך מהדהדים בדיבורו של האדם כל מכמני רוחו ונפשו, ובהם תלוי כל יופיו והדרו.
אשר על כן, אם חפצים אנו כי הדיבור יכרות גשר אמת בין אדם לחברו ובין אדם לקונו – עד כמה נדרש ממנו להיות טהור ואמיתי, וכמה חסד צריכים אנו להקרין דרכו! סוגיות רבות בחז"ל עוסקות בהלכות דיבור, ודרכן למדים אנו על המידות הטובות והרעות. וכיוון שקוצר הזמן מונע מאיתנו לעיין בכל אותן סוגיות, נתרכז בהלכות דעות להרמב"ם, ונלמד כיצד נבנה דיבורו של האדם על טהרת המידות והלב.
"תוכו כברו": זהות מלאה בין הלב לפה
פוסק הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ב', הלכה ו'):
"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה."
מבאר הרמב"ם כי יסוד "תוכו כברו" עניינו שיהיו פיו ולבו שווים. לפי זה, הדברים המובאים במסכת יומא (עב ע"ב) – "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" – טעונים גם הם ביאור בדרך זו. וכך יש להבין את מימרת במסכת ברכות (כח ע"א), כי רבן גמליאל היה מכריז: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש", והעמיד שומר בפתחו לבדוק את הנכנסים. כשאחז רבי אלעזר בן עזריה בנשיאות, סילק את השומר ונתתווספו באותו יום מאות ספסלים, שכן העמיד את התלמידים על חזקת כשרות שתוכם כברם. ומכל מקום, אף רבי אלעזר הודה שאם התברר מעל לכל ספק על תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אסור ללמדו תורה.
הן זו כל אמנותו של תלמיד החכם: "צדק תדברון". משכך, אם אין דיבורו של האדם עולה בקנה אחד עם צפונות לבו – אינו ראוי לבוא בשערי בית המדרש.
מוסיף הרמב"ם וכותב:
"אסור לגנוב דעת הבריות, אפילו דעת הנכרי... ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסורה, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות."
הנה כי כן, הלב הטהור והרוח הנכונה – אשר עליהם התפלל דוד המלך ע"ה בתהילים (נא) – חייבים להקרין לתוך הדיבור ולהופכו ל"שפת אמת", ככינור בעל צליל אצילי וערב. שהרי אי אפשר, מן הנמנע הוא, להפריד בין המידות הקבועות בלבו של האדם לבין הדיבור הבוקע מפיו.
הדיבור שבתשובה ובוידוי
כלל זה תקף הן ביחסים שבין אדם לחברו והן ביחסים שבין אדם למקום. פוסק הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ב', הלכה ג'):
"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: 'ומודה ועוזב ירוחם'."
וידוי אמיתי משקף טבילה זכה ומזככת, המטהרת את האדם מחטאו ממש כטבילה מטומאה. אולם כדי שיעלה הווידוי למדרגה זו, חייב הוא לנבוע מתוך לב טהור. וידוי השפה בלבד אינו אלא חטא נוסף, ועליו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה". וכבר כתב הרא"ש (ארחות חיים, אות לו): "ומה טוב לבקש סליחה על 'אבינו סלח לנו' שנאמר בלא כוונה".
דיבור המנותק מן הלב – אינו כינור.
אמנות השתיקה ומעלת הדיבור המחושב
חובה מוטלת עלינו לאחוז בשני הפלכים כאחד: במידת ההודיה מזה, ובמידת השתיקה מזה.
יסוד זה מתבאר אף הוא בדברי הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ב', הלכה ד'):
"לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו... אמרו על רב, תלמידו של רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב בני אדם... ואמרו: 'ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'. וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים. והוא שציוו חכמים ואמרו: 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'... סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה: 'דברי חכמים בנחת נשמעים'."
מן הדברים עולה יסוד עמוק: הדיבור החיובי חייב לנבוע מתוך השתיקה. רק אדם השולט ברוחו, היודע לשתוק בעת הראויה, ואשר רישומה של השתיקה ניכר אף בעת דיבורו – דבריו מתקבלים ונשמעים.
אין להסיק מכך כי עלינו לקבל על עצמנו "תענית דיבור". אין זו דרכנו להורות לצעירים לנהוג כן, שכן יצא שכר צום הדיבור בהפסדו. מותר ורצוי לדבר – אך יהיו אלה דברים של טעם. כהדרכת הרמב"ם, יש לשאוף לדברים מועטים במניינם ועשירים בתכנם: זעיר בכמות ורב באיכות.
בין "שכל עיוני" ל"שכל דברי"
משנתנו שנינו: "סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב". המהר"ל מפראג בפירושו לאבות מעמיד הבחנה נפלאה בין "שכל עיוני" לבין "שכל דברי" – הפרדה מאלפת בין עולם העיון לבין כוח הדיבור, המייצגים שני דפוסים שונים של חשיבה.
"שכל דברי" פירושו דיבור המנותק מן העיון והמחשבה, כביכול עומד כוח הדיבור כרשות עצמאית בפני עצמה. ילד בלמדו לדבר מתרגל לפטפט בלא מצרים, מטבע הדברים ללא שקילת הדעת. וכך היא שיחת רוב העולם, הממשיכים בהרגל ילדותי זה עד זקנה ושיבה.
ברם, אדם בר-דעת מאלף את עצמו בפלך השתיקה, ויודע לקשור את כוח הדיבור אל השכל העיוני. לפיכך, כשהוא נשאל דבר מה, אינו ממהר לפלוט מענה, אלא מהרהר ומעיין תחילה כדי להשיב דברי טעם ודעת.
בכך מובנת מימרתו של רבן שמעון בן גמליאל: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". כשאדם מוריד את כוח הדיבור שלו לדרגת "שכל דברי", הרי הוא משפיל אותו לדרגת כוח גופני גרידא, שעליו שולטים דחפי הגוף ומידות נחותות – ואין צורך להאריך בגודל הנזק וההפסד שהאדם גורם לעצמו בכך. מכוח שימושם של חכמים למד רשב"ג לרומם את הדיבור ממדרגה גשמית למעלה רוחנית אצילית.
וכיצד עושים זאת? על ידי אימון מתמיד בפלך השתיקה. שכן: דברי חכמים בנחת – נשמעים! [הגרש"ו זצ"ל]
