אנו מתגוררים בתוכו של עולם שוצף ורועש; המיית המכונות, המולה של תעופה, ושאון מכשירי השמע ופלאפונים האופפים אותנו מכל עבר, כמעט ואינם מותירים לנו פינה אחת של מרגוע ושלווה. והן כנסת ישראל משתבחת במידה זו, ככתוב: "אֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵיהֶנוּ" (תהלים קמד, יד).
אמרו חכמינו זכרונם לברכה:
"תנו רבנן: אלמלא גלגל חמה, נשמע קול המונה של רומי. תנו רבנן: שלשה קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו... וקול המונה של רומי" (יומא כ:).
הרעש הכביר הממלא את החלל נמשך מתוך אותו סוד של "קול המונה של רומי". וכה אמר ישעיהו הנביא: "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל" (ישעיהו נז, כ). הנה לפנינו הגדרה מחודשת למהות הרשעה: אי-היכולת להשכין שקט. חוסר המנוחה הזה מציף את עולמנו.
לא כן היא דרכה של כנסת ישראל. כל המדרגות הרוחניות הנשגבות שזכו להן ישראל, באות מתוך עטרה של שקט:
בקריעת ים סוף — כבר הורחב הדיבור בזה.
במעמד מתן תורה — אמרו חז"ל:
"כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה: ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו 'קדוש קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו; אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: 'אנכי ה' אלקיך'" (שמות רבה פכ"ט, ט).
דממה מוחלטת ועמוקה — זוהי הכרייתו הראויה של עולם, כדי שעשרת הדיברות ייקלטו בתוכו פנימה.
גילוי הנבואה — מן הסערה אל הדממה
בהגיע אליהו הנביא זכור לטוב אל הר חורב, נאמר:
"וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם, וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' — לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ — לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ — לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ..." (מלכים א, יט, ט-יג).
פרשה מופלאה וסתמימה זו מבוארת ביד רמה על ידי הרמב"ן בפירושו לספר איוב (על הכתוב: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה", לח, א). תורף דבריו: השפע הנבואי אינו נגלה מיד בצורתו הזכה, אלא מתחיל בערפול ובסערה רבה. בשלב ראשוני זה נפלו הנביאים ולא עצרו כוח להתייצב. איוב השיג רק את השלב הראשון הזה, ומתוכו קיבל מענה לשאלותיו.
ברם, נביאי ישראל זכו להעפיל אל השלבים המאוחרים והזכים יותר. הם הבחינו כי ברעש ובאש עדיין אין משרתת השכינה במדרגתה העליונה, ורק כאשר באו אל הדממה, ומתוכה בקע אליהם קול הנבואה — ידעו כי זוהי מדרגת הנבואה העליונה ביותר.
מהותה של דממה זו נשגבה מבינתנו. זאת אנו מבינים, כי במצב זה לא בלבד שמסביב לאדם משתרר שקט, אלא אף בקרבו פנימה יורדת שלווה: כל כוחות נפשו שוקטים ונרגעים, ומתוך דממה דקה זו נשמע קול דבר ה'.
ג. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא
דממה זו אינה מושג מופשט בלבד, אלא מציאות ממשית. כפי שמספרת הגמרא (ברכות נח:):
רב ששת, שהיה סומא, הלך יחד עם הכל להקביל את פני המלך. לגלג עליו צדוקי אחד, וטען: "כדים נישאים אל הנחל, אך אתה — מה לכה לשם?". אמר לו רב ששת: "בוא וראה כי יודע אני יותר ממך".
כאשר חלף גדוד החיילים הראשון והרעיש קול המולה, אמר הצדוקי: "הנה בא המלך!". אמר לו רב ששת: "עוד לא בא". חלף גדוד שני בהמולה, ושוב אמר הצדוקי: "הנה המלך!". אמר לו רב ששת: "עדיין לא". חלף גדוד שלישי והשתרר שקט מוחלט. אמר רב ששת: "עתה ודאי בא המלך". תמה הצדוקי: "מניין לך זאת?". השיב רב ששת: "שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" — שכן בנבואת אליהו נאמר: "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'... לא באש ה'... ואחר האש קול דממה דקה".
למד רב ששת, כי אף במלכות בשר ודם כך היא המידה: חילות המלך המצעדים לפניו מריעים ורועשים, אך כשהמלך עצמו מופיע, מקבלים את פניו בדממה מתוך הוד ורטט.
הנה למדנו את שלביה של חוויה רוחנית כבירה:
הרוח: שפע רוחני חזק הפוקד את האדם.
הרעש: תחושת חרדה וזעזוע פנימי.
האש: התלקחות של התלהבות יקודת.
אולם, כל אלה עדיין חיצוניים הם. רק כאשר ההתלהבות שוככת ומפנה את מקומה לדממה עמוקה, ומתוכה בוקע קול דק, צלול וזך — משיג האדם את משמעותה הפנימית והאמיתית של החוויה. זהו העמק והשיא.
"וקול דממה דקה ישמע" — באימת ימי הדין
יסוד זה משתקף היטב בפתיוח של תפילת 'ונתנה תוקף':
"וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע, וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן..."
לא סגי בתקיעת שופר עזה. השיא מושג רק בעת שזוכים לשמוע את "קול הדממה הדקה". אז אוחזת פלצות אף את צבא המרום, מאימת הדין. כשם שבנבואה השיא הוא קול דממה דקה, כך גם ביום הדין — דווקא מתוך השתיקה והדממה נחשפת חרדת הדין הטהורה.
מכאן מתבאר כי המצבים הנשגבים ביותר שאליהם יכול האדם להעפיל, מחייבים אותו לתפוס פלך של שתיקה. שתיקה זו אינה עטיפה חיצונית בלבד, אלא דומיה המשתרעת במעמקי הנפש: הרצונות הסוערים נרגעים, התשוקות משתתקות, והאדם מגיע למדרגה פנימית העליונה מכל דיבור ומלל.
תינוק מלמדים אותו לדבר; אך כשהאדם מגדיל ומתבגר, עליו להתלמד לשתוק.
החפץ להתעלות בימים הנוראים ולהרגיש רוממות בנפשו, חייב להכשיר עצמו בבחינת "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהלים סה, ב). ומתוך שהדיבור האמיתי הורתו ולידתו מן הדומיה, מן הראוי שרוח זו תחדור גם אל תפילותינו: לצד פרקים של "ויקראו אל אלקים בקול גדול", ועניית "אמן יהא שמי רבא" בכל כוחנו, עלינו לדעת להעמיק את הדומיה הפנימית בעת תפילת הלחש — רחוק משאון ההמון שברחובות.
ה. אומנות התפילה וקניית מידת הצניעות
אכן, אין זו עבודה קלה. מה מאד שכיחה היא תחושת אי-השקט והעצבנות בימים אלו. אך מהי עצבנות אם לא סערת רצונות, דמיונות ופניות אישיות? השקטתם דורשת יגיעה רבה.
אולם, אף אם בתחילה ייטלטל האדם במסלול של "רוח — רעש — אש", שואפים אנו להגיע אל ה"דממה הדקה". ואם לא עלה בידנו בפעם הראשונה, כבר הורונו חז"ל:
"מה יעשה אדם שהתפלל ולא נענה? יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה''" (ברכות לב.).
לתפילה נקראת אצל ישראל "אומנות אבותם": אומן אינו נואש אם מלאכתו לא צלחה במתרס הראשון. סנדלר שכהה המסמר תחת פטישו, אינו נבהל; הוא נוטל מסמר חדש וממשיך במלאכתו. אף אנו כך: אם לא עלתה בידנו התפילה הראשונה, תצלח התפילה השנייה, כי מזרע אבות הקודש אנחנו. נחזק ונאמץ לבנו, וסיעתא דשמיא תלוונו.
סיכום: השתיקה כפנימיות הצניעות
בירור גדרי הדיבור והשתיקה אינו עניין עיוני בלבד. לא תיתכן כל עלייה אמיתית במדרגות התורה והיראה למי שאינו מברר סוגיה זו אצלו — להלכה ולמעשה.
ידוע לכל בר-בי-רב כי מידת הצניעות היא מן המדרגות העליונות וההכרחיות לתלמיד חכם. והנה, השתיקה היא-היא הצניעות האמיתית! בגמרא (מגילה יג:) מדובר על הצניעות שהייתה ברחל אמנו, ובמדרש מכנים מעשה זה בשם "תפסה פלך השתיקה". שתיקה וצניעות — מציאות אחת הן. הרוצה להמנות עם הצנועים, מוכרח להתלמד לאחוז בפלך השתיקה, שהרי דיבור הבוקע מתוך השתיקה — יש בו עומק, משקל ואיכות.
צורת חיינו העכשווית מנוגדת בתכלית למהלך זה. אף בני תורה עמוקים, המוקפים חברים שוקקים ללא הרף, כמעט ואינם מכירים שעה קלה של שקט, התבוננות ודומיה. ואף על פי כן, גם אם רחוקים אנחנו בחיי המעשה משעות של התעלות חרישית, חובה עלינו לכל הפחות לקנות ידיעה והבנה בסוגיה מופלאה זו של "פלך השתיקה ופלך ההודייה".
אולי ייקלט בלבנו שמץ ממנה, וייזרע בנו גרעין אשר יצמיח ברבות הימים את מידת תלמידי החכמים האמיתיים: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ".
