"לֵאָה תָּפְסָה פֶּלֶךְ הוֹדָיָה וְעָמְדוּ הֵימֶנָּה בַּעֲלֵי הוֹדָיָה... רָחֵל תָּפְסָה פֶּלֶךְ שְׁתִיקָה וְעָמְדוּ כָּל בְּנֶיהָ בַּעֲלֵי מִסְתּוֹרִין..."
(בראשית רבה, פרשה עא, ח)
הַהוֹדָיָה אינה אך תגובה מקרית, כי אם כלי עבודה יסודי – "פֶּלֶךְ" לעבודת הבורא. מיום שנברא העולם לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא, עד שלאה והודתה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (ברכות ז, ב).
ברם, לגבי השתיקה מקשה הלב: הייתכן לראות בשתיקה "פלך" ועבודה פסיבית, והלא אינה אלא היעדר הדיבור ותו לא? היכן מצינו ש"תפסה רחל פלך שתיקה"? אמרו חז"ל במגילה (יג, ב) שבשכר צניעותה של רחל יצא ממנה שאול; ומה הייתה צניעותה? שראתה את לאה ניתנת ליעקב תחתיה ולא גילתה לו, ואף מסרה ללאה את הסימנים. הרי זו גבורת נפש כבירה שאין ערוך לה!
וכיוצא בה אסתר, שלא הגידה את עמה ואת מולדתה – מפרש המהר"ל, שזכות שתיקתה זו הֵביאה את נס פורים מתוככי עולם הנסתר. למדנו איפוא, כי אף השתיקה עבודה כבירה היא לאלוקי ישראל, עד שביכולתה לחולל נסים ולבטל גזרות. נמצאנו למדים ששתי דרכים שוות בעבודת ה': דרך ההודיה ודרך השתיקה.
מַהוּ גִּדְרָם שֶׁל "פְּלָכִים" אֵלֶּה?
אמרו חז"ל: "אגרא דְּבֵי טַמְיָא – שְׁתִיקוּתָא; אגרא דְּבֵי הִלּוּלָא – מִילֵּי" (ברכות ו, ב). במימרא זו חשפו חז"ל את סודם וגדרם של הדיבור והשתיקה:
בֵּית הַהִלּוּלָה (בית החתונה): עיקר התועלת והשכר שיש לאדם מהשתתפותו בשמחת חתן וכלה הם המילים. הוא מסייע בכינון הקשר שבין השניים, ועושה זאת בדיבור – "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה", כדי לחבבה על בעלה. שהרי אין חיבוב אלא על ידי דיבור, וזוהי תכליתו ועצם יצירתו של כוח הדיבור: לקשר ולקרב.
הפילוסופים הגדירו את האדם כ"יצור חברתי", והכלי ליצירת החברה אינו אלא הדיבור. ולא רק בין אדם לחברו: אף הזיקה והקשר של האדם עם בוראו נרקמים באמצעות הדיבור – בתורה, בתפילה, בברכות ובוידוי (שהרי בתפילה "הרהור לאו כדבור דמי", ומתחייבת הוצאת דברים בפה).
בֵּית טַמְיָא (בית עלמין, ועל פי הערוך – בית האבל): בית העלמין הוא מקום הנהגת הדין, כפי שמשתקף בברכה המיוחדת הנאמרת בו: "אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין... וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין". והדין מחייב שתיקה. במידת הדין פוגשת את האדם הנהגה ששכל אנושי אינו מסוגל להשיגה.
הנהגת הרחמים והחסד נהירה לנו יפה: אדם ניעור בבוקר בריא ורענן, סועד את לבו, עמל ומתעייף, ישן ומקיץ – כל אלה חסדים גלויים הם, והאדם אינו מקשה קושיות, לפי שהוא טועם את טעם החסד כדבר המובן מאליו. אך ברגע של דין, חס וחלילה, מתעוררות התהיות: למה? ועל מה?
לתהיות אלו אין מענה אנושי, מפני שבמידת הדין מתגלה הנהגה העליונה מכל השגה. על כן, אין לנו אלא לקבלה בדממה – בשתיקה. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – וקיבל שכר על שתיקתו. זהו המקום לאחוז ב"פלך השתיקה": בכל עת שהאדם נפגע מהנהגה הנשגבת מבינתו, עליו לקבלה בדומייה. ודאי שגם זו עבודה כבירה – להחריש ולהתבטל מתוך אמונה.
וכן למנחמי אבלים: הלכה היא שהמנחמים אינם רשאים לפתוח בדברים עד שיפתח האבל עצמו. השכר והתועלת של המנחם טמונים דווקא בשתיקתו, שבה הוא משתתף עם האבל ונושא עמו את כובד יגונו בדממה.
אָמָּנוּת הַשְּׁתִיקָה
מאחר שעצם בריאתו של הדיבור נועדה לחיבור ולקירוב, מובנת חומרת מעשיו של המשתמש בדיבור כדי לרחק ולהפריד. אמרו חז"ל: "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת לצים, כת שקרנים, כת חנפים וכת מספרי לשון הרע". כוח הדיבור הוא תמצית מציאותו של האדם כמצור חברתי; מעילה בכוח זה והפיכת כלי הקשר למכשיר של פירוד מהוות פגיעה בעצם מהות האדם – ועונשה: שאינו מקבל פני שכינה!
מילדותנו מלמדים את האדם לדבר. משרכש את הדיבור, הופך הדיבור לפטפוט טבעי ושוטף ללא מעצורים. אך האם מלמדים את האדם גם לשתוק? הלא גם השתיקה "פלך" ועבודה היא!
אכן, הדיבור הוא טבעי, ואילו את השתיקה יש ללמוד. בזה יובן מאמרם:
"מַאי דִּכְתִיב: 'הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם'? מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם! יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן'. יָכוֹל יָגִיס דַּעְתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם'" (חולין פט, א).
אומנות. הדיבור בא מן הטבע, אך השתיקה מצריכה לימוד ואומנות עד שישים עצמו כאלם! ועד היכן? עד שחשבנו שאף בדברי תורה לא ידבר, עד שבא הכתוב וציווה "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" – שבתורה חובה לאחוז בפלך הדיבור. ואולם, אם תוך כדי דיבור בדברי תורה חש האדם שמץ של גאוותנות והנאה מהתנצחות עם חברו – תיכף עליו לשוב ולאחוז בפלך השתיקה! עד כדי כך צריך להתאמן באומנות השתיקה.
מֵהַלְכוֹת דִּבּוּר וּשְׁתִיקָה
הנה, אף שדיבור הוא הכוח המקשר במהותו, עלול הוא להפוך לכוח מפריד ומהרס כשהוא משמש כלי ביטוי למחלוקת. המחלוקת חותרת תחת אושיות העולם, שנברא לשם אחווה, רעות וקירוב. וכשיש מריבה – איזה זכות קיום נותרת לעולם?
על כך אמרו: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה – אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה" (שם). נפלא הדבר: כוח הדיבור – המיועד לחבר – הופך לחרב פיפיות של מריבה. אך אם ידע האדם למשול ברוחו, לבלום את פיו ולא להשיב, היינו לאחוז בפלך השתיקה – הרי שבזכות בולמות זו הופך הוא למעמיד העולם ממש! השתיקה היא שמצילה את העולם מכלייה.
"עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג, ז) – מוטל עלינו להתאמן ולאחוז בשני הפלכים כאחד.
שְׁלֵמוּת הָאָדָם
שני כלים הם: הדיבור והשתיקה, ועלינו להתרגל להשתמש בכל אחד מהם בעתו ובמקומו, שכן שניהם מייצגים יצירה עמוקה בנפש האדם.
נמצאנו למדים מכתובים: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם... וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – ופירש רש"י: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודיבור".
רש"י מייחד מדור נפרד לדעה ולדיבור. ולכאורה תמוה: הלא כוח הדיבור כבר כולל בתוכו את הדעה, שהרי בלא דעה אי אפשר לדבר?
אלא, ודאי אפשר לדבר בלא דעת – שהרי הילד מפטפט בלא דעת, ומכאן שהדיבור הוא טבעי במידה רבה. אך השאלה היא הפוכה: האם הדעה זקוקה בהכרח לדיבור?
התשובה היא שלא תמיד. משיג האדם בנפשו השגות והכרות גבוהות ועמוקות מאוד בלא שימצא להן מילים או ניסוח שפתי. כפי שבארנו, השתיקה היא התגובה המדויקת למצבים ולמושגים הנשגבים מבינתנו ומנסוחנו.
לפיכך נקט רש"י בשניהם כאחד – "דעת ודיבור":
הַדַּעַת – להשיג את הנשגב מניסוח וממילים (פלך השתיקה).
הַדִּבּוּר – להיות כוח המקשר ומקרב (פלך הדיבור).
ועל ידי שניהם יחדיו נהיה האדם ל"נפש חיה" – כי דווקא השילוב והאחיזה המאוזנת בפלך השתיקה ובפלך הדיבור הם הם המביאים את האדם לידי שלמותו העליונה!
[הגרש"ו זצ"ל]
