(11) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר – התורה מזהירה אותנו שכאשר אנו יוצאים למלחמה ומנצחים בקרב, אנו עשויים לראות משהו שקוסם לנו, המסומל על ידי אשת יפת תואר. לעיתים יפת התואר – יפיופיו של יפת (בראשית ט, כז) – ראויה לחיקוי. יחד עם זאת, ייתכן שגם תהיה השחתה ביפת התואר. תחת חזותה המושכת אורבת השחתה מוסרית.
התורה אומרת לנו שאם אתה מעוניין רק במראה החיצוני שלה, בשיערה הארוך ובציפורניה, אותן ציפורניים עצמן ישמשו כדי לשרוט אותך. עליה תחילה לגזז את שיערה הארוך ולהסיר את הציפורניים הללו (ראה רמב"ן על פסוק זה). תחת החזות המושכת של יפת התואר מסתתרים גסות ואי-מוסריות. היא עשויה בסופו של דבר להציע משהו מועיל מבחינת תרבות או חוכמה, אך תחילה עליך לדחות את אי-המוסריות שלה. יש להבדיל בין הטמא לבין הטהור (ויקרא יא, מז).
התורה מעולם לא הגבילה אותנו מלספוג את ההיבטים החיוביים של תרבויות אחרות. כאשר יעקב ובניו עזבו את כנען כדי לרדת למצרים, הם עזבו חברה חקלאית והתמודדו עם ציביליזציה טכנולוגית מתקדמת. למצרים היו אדריכלים ואומנים דגולים שממנם למד בצלאל את הכישורים לבנות את המשכן. ליהודים מעולם לא נאסר ללמוד מתמטיקה, רפואה או מדע מהעולם שאינו יהודי. הרמב"ם (בהקדמתו לאבות) כותב שקבל את האמת ממי שאמרה. ניתן להשיג ידע אפילו מהעולם החילוני.
אך בכל הנוגע לעניינים של קדושה, על היהודים להיות ערניים תמיד. לא חסרות גסות, אנוכיות או טומאה בעולם ההוא. בלמידה מהעולם שאינו יהודי, על היהודי לשאוב מהטוב ובד בבד לדחות את השחתתו. (מוריה)
(17) לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה – ההלכה מבחינה בין בכור לאב לבין בכור לאם. דין קדושת הבכור חל על בכורה של האם, ללא קשר לשאלה אם לאב כבר יש ילדים רבים. אך זכותו של הבכור לרשת פי שניים – מה שאנו מכנים דין הבכורה – הוקצתה לבכור לאב, משום שהוא "רֵאשִׁית אוֹנוֹ", לו משפט הבכורה. בנוגע לקדושה, האם היא הקובעת את הבכורה, אך בנוגע לנחלה – האב הוא הקובע.
בנוגע לנחלה, אני מאמין שהסיבה לכך שהאב קובע את הבכורה היא גלויה. הבכור לאב הוא בדרך כלל עוזרו של האב. הוא תופס את מקום האב בחקלאות ובמסחר, כמו גם בעבודת כפיים. פעמים רבות אבי לא יכול היה לעשות משהו, ואני עשיתי זאת עבורו משום שהייתי מבוגר מאחַיי ומאחיותיי. הייתי היחיד שאבי יכול היה להפקיד בידיו שליחות או לתת לו משימה. הפרש הגילאים ביני לבין אחי היה ארבע שנים וחצי בלבד, אך אני כבר הייתי אדם אחראי, בעוד אחי עדיין היה ילד. פעמים רבות, כשאבי היה נוסע למקום כלשהו, הוא היה לוקח אותי עמו משום לסייע לו במגוון דרכים. התורה הקצתה לבכור חלק כפול בנכסי האב כפיצוי על השירותים שביצע והעזרה שהושיט לאביו בחייו. הוא זכאי לחלק נוסף בירושה משום שסייע לאביו לצבור את עוצרו.
עם זאת, בחברה פטריארכלית, שבה הגבר עומד במרכז, האישה הייתה במידה מסוימת של שעבוד. הבכור לאב היה לפיכך גם עריץ, משום שסייע לאביו. סמכות האב הועברה אליו, ובחיי אביו הוא פעל בשמו. הבכור לאם ספג עלבונות והשפלות מהבכור לאב. הוא ירא מפניו, נרדף ודוכא. על כן, הקדוש ברוך הוא העניק קדושה לא לרודף אלא לנרדף; לא למי שהפעיל סמכות בשם אביו, אלא למי שסבל עם אמו. הבכור לאם אינו יכול להיות עוזרו העיקרי של האב, משום שהבכור לאב אינו מאפשר זאת. אך ישנה משימה שנייה שהוקצתה לו – הוראה. אנו יודעים כמה גדולה השפעתו של ילד בוגר על צעיר ממנו. משימה שנייה זו של הבכור היא חשובה ונעלה יותר.
(23) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא – צדקה נוגעת רק לאורגניזם חי; פשוט לא ניתן לעשות צדקה עבור הנפטר. בהתאם לכך, אם אדם נתקל במת מצווה, חובתו לקברו אינה נובעת ממצוות צדקה. מנקודת מבט חייתית-פיזית, לגופה לא חסר דבר והיא אינה זקוקה לכל סיוע. בניגוד לצדקה, גמילות החסדים הנובעת מאהבת הזולת אינה מופנית כלפי האדם כאישה או כביולוגיה אורגנית, אלא כלפי אישיותו הרוחנית. מעשי חסד נדרשים לא בשל צרכים חייתיים-כלכליים, אלא בשל הטרגדיה המטאפיזית של האדם. כאשר האדם מתוודע לבודדות המעיקה עליו ומכרסמת בלבו תמיד, כשהוא מרגיש מחנוק מחשכת הניתוק והעזובה, הוא משתוקק לפדות מכלא קיומו הצר והמבודד. הוא צמא לזיקה עם ה"אתה", לשתף אותו בשמחותיו כמו גם ביגונותיו. החובה כאן נוצרת מתוך כבוד האדם – כבודו של יצור הנושא תכונות שמעבר לטבעי ולחייתי; כבוד זה דורש גמילות חסד מאדם לרעהו. בדרך זו מפגין האדם את שונותו ונפרדותו מממלכת החי, שחבריה קיימים בבידוד ומנותקים זה מזה.
האדם חוש בבלבולו ושואף להקל מעל כובד משאו המטאפיזי, לאחד ישויות יחידות. בזיקה זו הוא מוצא פדות לנפשו המיוסרת ומידה של יציבות מול סערות החיים הסוחפות אותו, בעל כורחו, למקומות רחוקים ללא יעד או תכלית.
צרכיה של הנפש הטרגית, המושתתים על המטאפיזיקה האנושית ועל גורלו וייעודו של האדם בהקשר של ייחודו מכל שאר היצורים החיים, נכללים אף הם בחובת גמילות החסדים שנולדה מאהבת הזולת. על כן החובה היא כוללת הכול, ונוגעת הן לעניים והן לעשירים, הן למעשים הקשורים בממון והן לאלה הדורשים מאמץ גופני. היא כוללת במידה שווה הן את המתים והן את החיים, שהרי המוות הוא הסמל הנורא ביותר של הטרגדיה המשתרעת ברקע הקיום האנושי.
כישלונו ואבסורדיותו של החיים מודגשים על ידי גופת האדם. הקללה והמצוקה המעיקות על היצור בעל התודעה העצמית מופיעות במלוא אימתן על פני נוף זה, אשר מעליו מרחפת אימת המוות המלגלגת על הכול. כאן מציב כבוד האדם תביעה תקיפה ועוצמתית: גמול חסד עם המת; שמור על כבודו, שהוא גם כבודך שלך. הוכח כי האנושיות שומרת על עצמה אף לנוכח המוות, ואפילו כשהיא ניצבת מול הכליון והאפסות. לגמול חסד עם המת – זוהי גמילות חסד של אמת. (איש ההלכה / מוסר הלכתי)
(9) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם – הצמח מתואר על ידי התורה כבעל שלוש תכונות ייחודיות: צמיחה ("תַּדְשֵׁא"), רבייה ("עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע") וזהות קבוצתית המועברת באמצעות מנגנון התורשה ("עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ") (בראשית א, יב). הרמב"ן (ויקרא יט, יט) מקשר בין איסור הכלאיים לבין תכונת הששתכות לקבוצה שבה חנן ה' את הצמחים ואת בעלי החיים בראשית החיים האורגניים. אנו מוצאים כי איסור כלאיים חל הן על צמחים והן על בעלי חיים. זיווג בלתי טבעי לצורך פיתוח תרבות מכלוא אורגנית נאסר.
התורה רואה בעין רעה שינוי מלאכותי של תכונות הקבוצה. התורה רואה במעשה כזה ניסיון מצד האדם להתערב בדפוסים המבניים והתפקודיים הטבועים במערכות אורגניות ולהביא למוטציות צורניות מיותרות. התורה קוראת למעשה כזה "השחתה": "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב).
אנו מוצאים איסור דומה ביחס לאדם: רבעה והומוסקסואליות. שניהם נחשבים למעשים בלתי טבעיים. הראשון אוסר על האדם הזדווגות בשרים עם בן זוג שאינו שייך למינו. השני אוסר על כל מערכת יחסים מינית בין זכר לזכר, שהרי לפי חוקי הטבע, שהוקמו ואושרו במעשה בראשית, הזדווגות היא מערכת יחסים בין זכר לנקבה. שני המניעים הללו אינם נמצאים בתחום האנושי, אלא בחיי האורגניזם ככלל. על האדם לנהוג כמו הצמח בסביבתו הטבעית, שהפרייתו היא אוטומטית (על ידי הרוח או החרקים) ועוקבת אחר רצף אחיד וקבוע מראש. (צמיחתו של אדם אתי, עמ' 25–27)
מעולם לא הוגבלנו מלספוג את ההיבטים החיוביים של התרבות המצרית. בד בבד, התורה קובעת: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ג). אסור לנו לראות במצרים מודל לחיקוי אתי או מוסרי.
התורה אינה מונעת מאיתנו לספוג את ההיבטים החיוביים של תרבויות אחרות, אך בכל הנוגע לקדושה, שילוב רעיונות זרים דומה לאיסור כלאיים. התורה מזהירה אותנו שלא נחקה את האופן שבו העמים שייכבשו עם הכניסה לארץ ישראל עבדו את אלוהיהם (דברים יב, לא). רש"י סובר כי איסור זה קשור ספציפית לעבודת אלילים. הרמב"ן מרחיק לכת ומפרש פסוק זה כאיסור על אימוץ מנהגי פולחן שאינם יהודיים לתוך השירות שלנו. לדוגמה, אצל שאינם יהודים ישנה ישיבה מעורבת בתפילות, הכומר המוביל את התפילה פונה כלפי הציבור, ומנגנים בעוגב בליווי מקהלה מעורבת של גברים ונשים. ישנו איסור מיוחד על אימוץ מנהגים אלה, לא משנה כמה הם מפתים. שילוב מנהגי הפולחן שלהם בבית המקדש או בבתי הכנסת שלנו הוא סוג של כלאיים.
אף על פי שישנה מצוות עשה לבנות את בית המקדש, אם נבנה אותו אך לא נשמור על קדושתו – נעבור על איסור חמור יותר. ככל שרמת הקדושה גבוהה יותר, כך גדלה רגישותה להשחתה. רוב קרבנות יום הכיפורים וראש חודש כיפרו על חטאים שהיו קשורים להכנסת טומאה בשוגג למקדש, ולטימאו של מה שמקודש. (מוריה)
