חובה עלינו להתבונן ולהשכיל במהותו של ההרגל, שהוא כוח כביר בנפש האדם, המכריחו לנהוג בתמידות כפי סורו הרגיל. שהרי כשאנו מעמיקים בדבר, נגלית לפנינו סתירה מובהקת הכמוסה בכוח זה: מחד גיסא, מתרגל האדם למעשה מסוים במידה גדושה כל כך, עד שהרגלו הופך לו לטבע שני ואינו יכול לפרוש הימנו כלל; ומאידך גיסא, פעמים רבות, דווקא לאחר ששקע בהרגלו, נהיה הדבר למאוס בעיניו, עד שהוא קץ בו ומבקש לחדול ממנו או להמירו במנהג אחר.
ראיה ברורה לכך אנו מוצאים במנהג עישון הטבק: מקורו בתשוקה עזה הנעורית בכוחות הנפש אך ורק לאחר שהורגל בה האדם (שהרי מי שאינו מורגל בכך, אין לו כל חפץ או משיכה לעשן, ואדרבה – העשן מצר לו ומסב לגופו צער). ואף על פי כן, עתים מזומנות נקעה נפש המעשן בהרגל העישון, וגם הוא אינו יכול לשאת עוד את סבל העשן; אזי תתבע נפשו להמיר נוהג זה באחר – אם לתקופה קצובה, כדי לשוב ולהתקשר בו מחדש כשתתעורר בו התשוקה הראשונית, ואם לנטוש הרגל זה לחלוטין מתוך מיאוס מוחלט ולהיצמד להרגל חדש.
מתמיהַ הדבר: מניין נובעים כוחות סותרים אלו בנפש האדם? מהו הסוד המניע את האדם לנטוש הרגל ומנהג שהוא עצמו סיגל לנפשו ואימץ אל לבבו?
הפתרון לדבר נעוץ בכוח פורק העול השולט בנפש האדם. כוח זה אינו סובל שום מורא או שלטון מן החוץ, ואדרבה – הוא מעורר באדם כיסופים עזים להתענג על החירות, לנהוג ככל אשר יחפוץ לבו ללא מפריע. כוח פורק עול זה הוא השובר באדם אף את ההרגלים התאווניים שהוא עצמו הרגיל בהם את גופו ונפשו עד שנראו כטבע שאי אפשר לפרוש ממנו; אזי יבוא כוח זה ויעורר את נפשו לקוץ בהרגלו ולפרוק מעליו את עולו. השאיפה לחירות כוחה שגב ועצום, עד שביכולתה לנתק את האדם אף מתאוות העישון ששלטה בו. שוב אין לו חפץ בנשיאת עול זה, והוא מבקש להשתחרר מן ההרגל שדבק בו ולאמץ נוהג אחר תחתיו.
עניין זה של כוח פריקת העול ניכר היטב מתוך הניסיון בחיי הישיבה – בסדרי הלימוד ובקביעות הזמנים. מן העבר האחד, רואים אנו שקדנים רבים המקבלים עליהם את העול בחפץ לב ובסבר פנים יפות, ולומדים בשקידה ובמנוחת הנפש. אך לעומתם, ישנם המרגישים עול כבד בלימודם והוא נחשב בעיניהם כעבודת פרך; אלו מלאים געגועים לנוח מעמל התורה, להפסיק הלימוד ולעסוק בעניינים אחרים, ורק לאחר מכן לשוב לתלמודם. הנהגה זו היא תולדה ישירה של כוח פריקת העול: יש המקבל ברצון עולה של תורה ומטה שכמו לסבול, ויש שקשה לו להטות שכם, וכל יצר מחשבות לבו אינו אלא השתוקקות לפרוק עול ולעשות תמיד ככל העולה על רוחו.
ומאיזו דרך ינקוט האדם כדי למנוע את השימוש הרעה בכוח פריקת העול, וכיצד יעלה בידו להתגבר על כוח זה החבוי בנפשו?
את זאת לימדנו התנא בפרקי אבות (פ"ב מ"א): "רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". וכפי שפירש הרמב"ם שם, שהדרך הישרה היא המעשים הממוצעים והמאוזנים, שעל ידם יקנה האדם לנפשו תכונה מעולה ומנהגו עם הבריות יהיה מתוקן. כבר התבאר הדבר בארוכה בדבריו (בשמונה פרקים), שיש חובה להתבונן בדרכי העבודה ולהעמיד את המעשים על הדרך הממוצעת שבין שתי הקצוות – העודף והמחסור, וזאת היא הרפואה הנאמנה לחולי הנפש.
אף בכוח פריקת העול יש לנו להבחין בשתי הקצוות: הצד האחד הוא קבלת עול ברצון טוב לכל מצווה, והצד השני הוא פריקת עול להתנהג בהפקרות לפי נטיות הלב. עלינו להכיר קצוות אלו ולבקש את הדרך הממוצעת לנהוג בה כראוי. והיינו, שאף שמוטל עלינו לקבל את העול בלב שלם וללא סייג, עלינו ליתן לב שלא תהא זו קבלה עיוורת מתוך הרגל ומצוות אנשים מלומדה – שסופה שנפש האדם קצה בה, עד כדי נטישת הטוב מתוך פריקת עול והשתוקקות לחירות. ישמע חכם ויוסיף לקח, למצוא לנפשו את הדרך הממוצעת – הדרך הישרה שיבור לו האדם.
עומדים אנו בפתח ימי ה"אלול", לאחר ששבנו זה עתה מימי הנופש והמרגוע – ימים שבהם הייתה הישיבה סגורה ואיש איש פנה לביתו. אפשר שגם שם, בביתם, שקדו רבים בתורה, מכל מקום מסדרי הישיבה הוקל מעליהם ונפנו כחפץ לבם, ויהי הדבר מכלל פריקת עול העבודה. כשיגיעו ימי הדין והסליחה, נעמוד ונבקש מחילה על חטא זה ונכה על חזה עזנו: "על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול". כי מורא גדול צריך ללפותנו ממאמר רבי נחוניא בן הקנה (אבות פ"ג מ"ה): "כל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ". על כן, בשובנו מאותם הימים, עלינו לחדש לקבל על עצמנו עול תורה וסדרי הישיבה, להיות נכונים ליום הדין ולזכות לשכרה הגדול של קבלת העול – שמבואר שם בצדה: "מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".
ועתה, בשובנו אל היכלה של תורה, מוטלת עלינו חובה מרוממת להכיר בערכו הנשגב של בן הישיבה, אשר עליו נאמר: "בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו" (דברים יד, א). ופירש רש"י: "לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא מקורחים ומגודדים". ומי הם אותם "בנים"? כפי שמצינו בדברי רש"י על קריאת שמע ("ושננתם לבניך"): "אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים". למדים אנו מכך יסוד כביר בהנהגת בני הישיבה – לנהוג כבניו של מלך מלכי המלכים.
ומדבר זה עצמו יש לנו ללמוד על האהבה העמוקה והחיבה היתירה שהקב"ה רוחש לנו בהיותנו בניו, כמאמר כנסת ישראל: "חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי" (שיר השירים ה, טז). ופירש רש"י שם: "דבריו ערבים... אל תחבלו בעצמכם ותקבלו שכר". היש חיך מתוק מזה?!
בעצם, יחסי אהבה אלו שבין הקב"ה לכנסת ישראל הם היסוד שרמזו חז"ל בתיבת אלו"ל – "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג). עלינו להתבונן רבות בזכות נפלאה זו שנפלה בחלקנו, ביכולתנו לקרוא לאבינו שבשמים בהגדרה המבטאת אהבה עליונה שאין לה אח ורע בעולם. חובה עלינו לחוש זאת בכל נימי נפשנו ולהזריק אמונה זו לעורקי לבנו – שהקב"ה אוהבנו אהבת עולם ומתיר לנו לקראו "דודי"; ומתוך הרגשה זו נבוא בהכרח לאהוב אותו יתברך, ונכריז בכל מעשינו ומחשבותינו: "אני לדודי!"
וסיום הכתוב: "הרועה בשושנים" – הוראתו שהקב"ה רועה אותנו, צאן מרעיתו, במרעה של שושנים. וכי מה לצאן ולשושנים, הרי אין השושנים מאכל לצאן? אלא שהקב"ה אינו מנהיג אותנו במקל או בשבט כדי שלא נתעה במדבר בין זאבים, אלא מוליך אותנו בנועם המראות ובריח השושנים. בשבילים שבין ערוגות השושנים הוא מוליכנו בדרך הישרה.
מכאן נלמד להכיר את ערכנו ומעלתנו כבניו אהוביו של מקום וצאן מרעיתו החביבים עליו, ונתעורר ביתר שאת לבחון את מעשינו באמת-המידה הראויה לנו, לדעת את מקור הרגלינו ואת הדרך נכונה לזככם ולתקנם.
