מעוללות בין הזמנים האחרון: נסענו לכמה ימים לירושלים ובאחד הערבים החלטנו להפתיע את הילדים עם פיצה. בסיומו של טיול קטן עצרנו בחנות וביקשנו להזמין מגשים למשפחה. הסתפקנו היכן לאכול. אני חשבתי שעל מנת להעצים לילדים את החוויה [ולחסוך אטרקציות נוספות] עדיף לעשות זאת בחנות. אשתי הציעה שמאחר ובחנות די צפוף עדיף שנחזור למקום בו התארחנו, שם נוכל לשבת בחוץ ברווח וגם ליהנות מהרוח הירושלמית הצחה שנשבה באותו ערב.
עדיין הססתי אך אז שלפה אשתי טיעון מנצח: "בחצר של הבית הם יהיו שמחים, יש לנו פיצה. בחנות הם יהיו פחות שמחים. יש לנו פיצה אבל אין לנו אייס-קופי בייגלס וצ'יפם ושאר הג'אנקנק-פוד שמבקרים לך את העיניים מאחורי דוכן הזכוכית של המוכר.
אם תרצו זה יכול לשמש כמשל מדהים לכל צורת ההסתכלות על העולם הזה. כשאני רוצה להסביר לאנשים רחוקים מה רע בהתמכרות שלהם לתקשורת, אני אומר להם משפט אחד: התקשורת מראה לך יומם ולילה את מה שאין לך, אז איך יהיה לך סיכוי להיות מאושר ממה שכן יש לך.
