א. בריחת האדם מחשבון הנפש וחסד הימים הנוראים
טבעו של האדם מטה אותו מלהתבונן ולערוך חשבון נפש נוקב על אודות חובתו בעולמו. אף שחשבונות אלו נחוצים וקיומיים במעלה עליונה לעצם הווייתו ולמעמדו הרוחני, נרתע האדם מלתת עליהם את הדעת. רתיעה זו נובעת מהכרתו בערכו הדל; הוא מודע מקטנותו ומבין כי לעומת גודל החובות האמיתיים המוטלים עליו, דל כוחו מלהשיגם.
מכיוון שהכרה זו מעיקה על הלב, מכאיבה ומעציבה – שהרי ידע כי מצד מיעוט ערכו אינו מסוגל לצאת ידי חובתו – משתמט האדם ממאזן נפשי, שכן מי זה יחפוץ לחיות בכאב וברוח נכאה? אלא מאי? בהימנעו מחשבון הנפש, מדרדר מצבו במדרון תלול: בלא חשבון אין דעת, ובלא דעת – ניטל מערכו של האדם.
על כן, חסד מופלג עשה הקדוש ברוך הוא עם עמו ישראל, בקבעו עבורם מועדים וזמנים המאלצים אותם לחדול ממרוץ חייהם ולערוך חשבון נפש. זוהי הזדמנות פז להשתחרר מן השגרה העיוורת והרגל המעשים הנעשים בלא מתום ובלא התבוננות.
ימי אלול אלו הם הזמנים שייחד הבורא לביקורת המעשים ולהתעוררות לתשובה. ואף שחובת התשובה תדירה היא ומוטלת על האדם בכל יום ויום – כדאיתא במסכת שבת (קנג, א):
"רבי אליעזר אומר: 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. שאלו אותו תלמידיו: 'וכי אדם יודע איזה יום ימות?'. אמר להם: 'וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה'. ואף שלמה אמר בחכמתו: 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר' (קהלת ט, ח)"
כלומר, הגם שקיימת חובה יומיומית של תשובה, קבע הקב"ה ברחמיו הרבים את ימי אלול ואת יום הכיפורים כזמני תשובה כוללים, שבהם יוכרח האדם להתנעֵר מתרדמתו. לכל הפחות יוקדש יום אחד בשנה כולו לעניין שגב זה, כדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער שני, אות יד):
"ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים... על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו, והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו".
ורחמיו של הבורא לא כלו: הוא ייחד לנו את ראש השנה כיום הדין, שבו נשפט האדם על כל מפעליו ונדרש ליתן דין וחשבון על ישרות מעשיו לפני דיין אמת. משום כך, מוכרח האדם לחקור ולפשפש במעשיו כדי שיוכל להשיב דבר לשופטו.
ואבותינו רבותינו הוסיפו והתקינו עבורנו חודש שלם – מראש חודש אלול – להכנה דרבה זו. כפי שהביא הרא"ש (סוף מסכת ראש השנה) בלשון פרקי דרבי אליעזר (פרק מו):
"ובראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'עלה אלי ההרה', והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר... והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר... ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה".
וביאר הרא"ש את הטעם לכך:
"כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה, שנאמר: 'אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ' (עמוס ג, ו)".
ב. תפיסת ה"זמן" ומשמעות המזמור "לדוד ה' אורי וישעי"
זהו חסד עליון מאת ה' ומאת חכמינו ז"ל, שהעמידו לנו זמנים מוגדרים להתעוררות. הטעם לכך הוא שטבעו של הזמן לחלוף במהירות הבזק, בחשאי ובלא שירגיש בו האדם. יום גורר יום ושנה רודפת שנה בלא התבוננות, וכפי שחלפה השנה שעברה – כך יכלה העתיד בתהום העבר, וחיי האדם יתפוגגו בלא חשבון ובלא דעת. הזמן כשלעצמו אינו מוחשי אלא מושכל, וקשה לאדם לאחוז בו.
על כן בא לעזרתנו הבורא וקבע מועדים וימים מיוחדים: באמצעות הסימנים והתקופות הללו, הופך ה"זמן" לדבר מוחשי ומורגש, המאפשר לאדם לזכור את קורותיו מקרוב וממרחב. זוהי חובתנו בימי אלול: להתבונן בעברנו לאור סימני הזמן, לתקן את העתיד מתוך לקחי העבר, להכיר את מכשולינו וחולשותינו, ולהתוות דרך חדשה לבל נשוב לסורנו.
כמו כן, התקינו הקדמונים לומר בחודש זה מדי יום את מזמור כ"ז בתהילים: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא". יסודו של מזמור זה הוא הביטחון המוחלט בה', הסוכך על האדם בכל ענייניו החומריים והרוחניים כאחד. כאשר בוטח האדם בה' כראוי, סר ממנו כל פחד – ואף מאימת היצר הרע וגדודיו אינו ירא, בדעתו כי ה' יעזרו להינצל הימנו.
זהו שמשורר דוד המלך: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". ובאיזו מלחמה מדובר? במלחמה הקשה מכולן – מלחמת היצר. כפי שמובא בחובות הלבבות (שער ייחוד המעשה, פרק ה) במעשה באותו חסיד פוגש לוחמים השבים מקרב:
"אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו".
ודוד המלך אינו חושש אף מיוזמה זו של היצר, שכן מתוך ביטחונו בה' הוא חושב את כל כוחות הרע כקליפת השום וכאין וכאפס. כיוצא בזה מצינו בדוד, ששיסע את הארי והדוב, ויצא ללא חת לקראת גוליית הפלשתי החמוש מכף רגל ועד ראש. דוד הכריעו באבן קטנה תוך ביטול מוחלט של גבורתו המדומה, באומרו:
"כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א' יז, כו).
וכשם שאינו ירא מכוחות חיצוניים, כך לא חת מן הכוחות הרעים הבלומים בפנימיותו – מכוחות היצר – בבוטחו בה' שיצילו.
ג. בית המדרש כמעוז יחידי ומבטח עוז
באיזה אופן מובטח דוד המלך מניצחון היצר? אך ורק בזכות "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" – מכוח התורה הקדושה שבה הוא הוגה תמיד. כדרשת חז"ל (מדרש שוחר טוב, תהילים כז):
"'בזאת אני בוטח' – ואין 'זאת' אלא תורה, שנאמר: 'וְזֹאת הַתּוֹרָה'" (דברים ד, מד).
וזהו שמוסיף דוד ומשורר:
"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ – שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי".
רק באמצעות ישיבה מתמדת בבית ה' מובטח האדם מציפורני היצר הרע, וכמאמר הגמרא בקידושין (ל, ב):
"תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ". (שהתורה נמשלה לאש המפעפעת בברזל, ולמים השוחקים אבן).
בית המדרש הוא המעוז הבטוח ביותר כנגד היצר הרע, ובכך הייתה עז מבטחו של דוד המלך ע"ה.
אף שאין ביכולתנו להשוות את עצמנו לדרגתו הנישאה של דוד המלך ביראה ובביטחון, הרי שבכל הנוגע לעצם השהייה בבית ה' – בבית המדרש – ידנו משגת. כיוון שזכינו ונמצאים אנו בין כתלי הישיבה, זכינו לשבת בבית ה'. אולם, עלינו להתבונן ולבחון במאזני צדק: עד כמה ישיבתנו היא "מבפנים", ועד כמה היא עדיין "מבחוץ"? עד כמה רפוף אחיזתנו בבית ה', כאשר כל סיבה קלה מביאה אותנו לצאת מפתחו – והרי ישיבת עראי אינה נחשבת לישיבה כלל.
עד כמה רחוקים אנו מהכרת הזכות והחובה של "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'"? החודש שחלף מעיד על כך כאלף עדים: כל מי שיצא לנופש, לדאבון הלב, לא חש כי למעשה גורש מבית ה' לתקופה קצובה. והרי כבר בראש השנה שעבר נגזר עליו בבית דין של מעלה שבשנה זו תיגרע שהותו בישיבה בחודש או חודשיים! כך הייתה צריכה להיות הרגשתנו בעת היציאה לאתרי הנופש: מה שהאדם מכנה "יציאה לנופש", אינו אלא גירוש מבית ה', כזעקת דוד לשאול:
"כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמואל א' כו, יט).
עתה, בשובנו מן הנופש אל בית ה', עלינו לחוש את האושר השגב שבזכות זו, לשוב ולהסתופף במעוז המבטח מפני היצר. מתוך הכרה זו, יש לנו לבקש מאת ה' את שביקש דוד בשעתו: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" – לבל יחסר לנו חודש, יום ואף רגע אחד משהייה זו!
ד. אחריות בני הישיבה על כתלי בית המדרש
זאת ועוד: על היושבים בבית ה' לדעת כי "בית ה'" אינו גדר חומרית גרידא המוקפת עצים ואבנים. מהו "בית ה'" האמיתי? זוהי המחיצה האנושית הרוחנית שיוצרים הלומדים, בהתקבצם יחד לעסק התורה והיראה. אלו הם "כתלי בית המדרש" האמיתיים, וזוהי מהותו של בית ה'.
ממילא, כל יציאה מבית המדרש וכל ביטול תורה סודקים מחיצה זו ומערערים את מבושי הבית. נמצא איפוא, כי על כתפיו של כל אחד ואחד מבני הישיבה רובצת אחריות כבדה לשמור ולהגן על המעוז הקדוש הזה.
לפיכך, מוטל על כל יחיד להתאמץ בשמירת הסדרים, שהם עמודי התווך של בית ה'. ובשבתו בבית המדרש, יחשוב את חשבונו של עולם במלחמתו ביצרו, מתוך ביטוח איתן בה' שיעזרנו. אז יצליח במאבקו – ואם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ.
