Wednesday, August 26, 2015

The Bliss Of Ignorance

From the New York Times:

IN the mid-1980s, a University of Arizona surgery professor, Marlys H. Witte, proposed teaching a class entitled “Introduction to Medical and Other Ignorance.” Her idea was not well received; at one foundation, an official told her he would rather resign than support a class on ignorance.
 
 
Dr. Witte was urged to alter the name of the course, but she wouldn’t budge. Far too often, she believed, teachers fail to emphasize how much about a given topic is unknown. “Textbooks spend 8 to 10 pages on pancreatic cancer,” she said some years later, “without ever telling the student that we just don’t know very much about it.” She wanted her students to recognize the limits of knowledge and to appreciate that questions often deserve as much attention as answers. Eventually, the American Medical Association funded the class, which students would fondly remember as “Ignorance 101.”

Classes like hers remain rare, but in recent years scholars have made a convincing case that focusing on uncertainty can foster latent curiosity, while emphasizing clarity can convey a warped understanding of knowledge.
 
In 2006, a Columbia University neuroscientist, Stuart J. Firestein, began teaching a course on scientific ignorance after realizing, to his horror, that many of his students might have believed that we understand nearly everything about the brain. (He suspected that a 1,414-page textbook may have been culpable.)

As he argued in his 2012 book “Ignorance: How It Drives Science,” many scientific facts simply aren’t solid and immutable, but are instead destined to be vigorously challenged and revised by successive generations. Discovery is not the neat and linear process many students imagine, but usually involves, in Dr. Firestein’s phrasing, “feeling around in dark rooms, bumping into unidentifiable things, looking for barely perceptible phantoms.” By inviting scientists of various specialties to teach his students about what truly excited them — not cold hard facts but intriguing ambiguities — Dr. Firestein sought to rebalance the scales.

Presenting ignorance as less extensive than it is, knowledge as more solid and more stable, and discovery as neater also leads students to misunderstand the interplay between answers and questions.
People tend to think of not knowing as something to be wiped out or overcome, as if ignorance were simply the absence of knowledge. But answers don’t merely resolve questions; they provoke new ones.

Michael Smithson, a social scientist at Australian National University who co-taught an online course on ignorance this summer, uses this analogy: The larger the island of knowledge grows, the longer the shoreline — where knowledge meets ignorance — extends. The more we know, the more we can ask. Questions don’t give way to answers so much as the two proliferate together. Answers breed questions. Curiosity isn’t merely a static disposition but rather a passion of the mind that is ceaselessly earned and nurtured.


The borderland between known and unknown is also where we strive against our preconceptions to acknowledge and investigate anomalous data, a struggle Thomas S. Kuhn described in his 1962 classic, “The Structure of Scientific Revolutions.” The center of the island, by contrast, is safe and comforting, which may explain why businesses struggle to stay innovative. When things go well, companies “drop out of learning mode,” Gary P. Pisano, a professor at Harvard Business School, told me. They flee uncertainty and head for the island’s interior.

The study of ignorance — or agnotology, a term popularized by Robert N. Proctor, a historian of science at Stanford — is in its infancy. This emerging field of inquiry is fragmented because of its relative novelty and cross-disciplinary nature (as illustrated by a new book, “Routledge International Handbook of Ignorance Studies”). But giving due emphasis to unknowns, highlighting case studies that illustrate the fertile interplay between questions and answers, and exploring the psychology of ambiguity are essential. Educators should also devote time to the relationship between ignorance and creativity and the strategic manufacturing of uncertainty.

The time has come to “view ignorance as ‘regular’ rather than deviant,” the sociologists Matthias Gross and Linsey McGoey have boldly argued. Our students will be more curious — and more intelligently so — if, in addition to facts, they were equipped with theories of ignorance as well as theories of knowledge.

----------------------------------

This is a very Torah-dike idea. A person must start learning with the knowledge that he is ignorant which engenders humility. The more we know and learn, the more ignorant we realize that we are and the more humble we become.

If people would have this attitude they would be much more willing to hear other opinions and less quick to react when hearing something different from what they believe at this present moment.

Hashem has create a vast physical universe and a spiritual universe many times larger. Let us open our minds and hearts to try to comprehend His infinite wisdom with the knowledge that we are not even scratching the surface.

In the words of R' Yediah Hapnini "תכלית הידיעה שלא נדע" - The purpose of knowledge is to realize that we know nothing.

On this idea I saw the following on the website of Yeshivat Har Bracha:

רב גור גלון
אי הוודאות הובילה לחטא
 
בפרשתנו אנו קוראים על אחד החטאים הנוראים ביותר שחטאו אי פעם עם ישראל- חטא העגל. על חטא העגל נאמר שבכל הפורענויות הבאות על ישראל במהלך ההיסטוריה יש חלק מפרעון חטא זה. החטא מתואר בפסוקים: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
 
המניע לחטא העגל, על פי פשט הפסוקים, הוא חוסר הידיעה. העם לא יודע מה קרה למשה ולכן הוא מבקש עגל. ישנה כאן מחשבה שהעם אמור לדעת מתי משה ירד מההר ומה קורה לו, ושאם יש חוסר ידיעה צריך לעשות אלוהים, לעשות משהו שיהיה בשליטתו וידיעתו- לעשות עגל.
 
כאשר מציינים חוסר ידיעה עורפים עגלה (כפי שאפשר לראות למשל בפרשת עגלה ערופה). לעומת זאת העגל מבטא ידיעה- "ידע שור קונהו". המקובלים מבארים שהמילה עגל היא מלשון עיגול . העיגול הוא הקו הסופי, הסגור, הברור, העולם הוא עגול. לעומת זאת, הקו הישר מבטא אינסוף, דבר בלתי נתפס, עניין שלא נגמר ולא מוגדר. כפי שכתבו עוד המקובלים שעגל הוא מלשון גילוי, שרצו העם שהכול יהיה גלוי ומובן[1].
 
הרצון להגדיר
 
עם ישראל מרגיש צורך להגדיר "אלה אלוהיך ישראל"- זה הכוח שהעלה אתכם מארץ מצרים. זה איננו כוח מעורפל, אינסופי ואלוקי, אלא כוח נתפס, חומרי ומוגבל.
 
מטבעו, קשה לאדם להתמודד עם דברים לא מוגדרים, לא נתפסים, ענקיים. יש באדם נטייה לגמד, להקטין ולהגדיר כל דבר.
חטא העגל הוא חטא הקטנת האלוקות, זהו חטא שלא מאפשר אי הבנה, שלא נותן לאדם להבין עד כמה הוא לא מבין.
משה רבנו, איש הענווה, מבושש מלבוא, וישראל שנלקחה מהם הענווה, רצים לתת הגדרות, סייגים וגבולות לאלוקות. ההבנה הגדולה שיש כוחות שאיננו מבינים, שיש דברים ומהלכים שמעבר ליכולת הקליטה שלנו היא חלק משמעותי מאוד מעבודת ה'.
 
האמונה היא חיים
 
בתפיסה הנמוכה, מה שהאדם לא מבין לא קיים, לא רלוונטי, אך אנו יודעים שהאמונה היא לא שכל ולא רגש היא חיים, כדברי הרב סולובייצ'יק זצ"ל: "אין התודעה הדתית חותכת מופתים, אין היא מקישה ולא מסיקה, מרגישה היא וחיה את האלוה בתוך תוכה של התודעה האונטולגית (הישותית)".
 
וכדברי הרב צבי יהודה:
"יש אפיקורסים החושבים שאמונה היא 'אי יכולת הבנה'. באמת אמונה היא יותר מהבנה…כל הניתוחים האם אמונה היא שכל או רגש הם פיטפוטים שטחיים, שכל ורגש אינם אלא צדדים פרטיים וחלקיים של כוח החיים שבאדם, של החיוניות הרוחנית שבו. האדם הוא שכל-רגש-רצון ועוד – גם יחד, כל אלה הם גילויים של האדם החי, של 'נשמה שנתת בי', של 'נשמת חיים' שבאדם. צלם אלוקים שבאדם מתגלה בכל הגוונים שלו…מתוך כך, אנו נפגשים בהגדרה האמיתית של אמונה: אמונה היא חיים 'צדיק באמונתו יחיה', חיים כוללים בתוכם את השכל ואת הרגש וגם את הרצון".
את כוח החיים שלנו, את הנשמה האלוקית שמחייה אותנו ואת כל היקום, איננו מבינים. אי אפשר להגדיר חיים, אי אפשר להגדיר נשמה ואי אפשר להגדיר אלוקות. אלו דברים שנמצאים וקיימים אך לא מוגדרים, וזוהי גדולתם ועוצמתם.
היכולת לחיות גם באי ידיעה, המאפשרת לנו להפתח לעולמות של גודל וחסד ושל עוצמה אלוקית.
יהי רצון שנזכה להבין עד כמה איננו מבינים, לדעת לחוש אמונה, להבין כמה אנו חסרים למול העניין האלוקי, וכך להיפתח ולהיות צינור להופעת האלוקות בעולם.

[1] וכך כותב הרב ברוך שלום אשלג זצ"ל: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'. 'מי' – אור חסדים, 'אלה' – אור חכמה בלי חסדים" (זהר, הקדסה"ז, אות ז').
השטן שואל: "מי ה' אשר אשמע בקולו". ואז צריך לקבל הכל כחוק – חסדים, השפעה, למעלה מהדעת, אמונה, בחינת משה. אבל אלה – ידיעה, "אלה אלהיך ישראל".
עגל – חכמה וידיעה, הוא ההפך מהפרה, אמונה. לכן קבלת "חוקת התורה" זה תיקון למעשה העגל".
וכפי שממשיך לבאר זאת תלמידו הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א: "נמצא, על פי חכמת הקבלה, בזה שאמרו העם: 'אלה אלהיך ישראל', בעצם הכריזו על כך שרוצים לעבוד את השי"ת דוקא בבחינת ידיעה, ולא בבחינת אמונה. שזה נבחן שרצו לעבדו רק באופן שתורגש מציאות ה' יתברך בכלי הקבלה והדעת שלהם, ולא באופן של השפעה ואמונה למעלה מהדעת. ולכן נבחן זה לעבודה זרה. וכן נרמז זה בענין של עגל, כידוע שבמרכבה העליונה יש ד' פנים: אריה שור נשר אדם, כאשר אריה הוא קו ימין, שור הוא קו שמאל, נשר הוא קו אמצעי, ואדם הוא בחי' מלכות המקבלת מג' הפנים הנ"ל. נמצא שענין של עגל הוא קו שמאל (קו השמאל הוא הדין לעומת החסד האין סופי, הדין מייצג את ההגבלה), דשייך לשור. גם 'עגל', לשון גילוי, שחפצו דוקא בגילוי ה', ולא לעבדו באמונה כנ"ל".