In honor of my beloved friend and Chavrusa R' Zecharia Sherman in honor of his upcoming wedding to Rachel Bolnick. May this VERY VERY special couple have unlimited bracha in gashmiyus and ruchniyus, ahava, achva, shalom and reus.
Chazal [Shabbos 30] teach us that at the Chanukas Beis Hamikdash, Hashem forgave the sin of Dovid Hamelech [with Bas Sheva] and the fact that the Jews ate on Yom Kippur at that time en masse [it's a French term but my Rebbi is French. Rashi].
Two questions:
What is the connection between these two sins?
Why in fact did the Jews eat on Yom Kippur?
Here is a big lesson in hashkafa. Try to understand because this is subtle and deep. Please don't misunderstand. Sins can be viewed on two levels. On one level they are evil and wrong. But on a higher, elevated plane, all sin is actually part of Hashem's greater plan and therefore positive and we are happy it happened. This latter perspective is attainable in the Beis Hamikdash which is a place of the revelation of Achdus Hashem and His greater plan for creation. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. Whatever we do ultimately leads to a fulfillment of Hashem's plan.
Dovid sinned in order to teach us the power of teshuva [see Avoda Zara 5]. Had he not sinned we would not have learned that lesson. [Why not? is a good question. Don't we have a pasuk to teach us that teshuva works??] So on an individual level he should not have done what he did. But ultimately, it was better that it happened. That explains why the sin was forgiven. Think about it - how does one "erase" the past? The answer is when we realize that it was actually better that the sin happened we are not "erasing" the past but merely [if I may wax psychological for a moment] "changing the narrative" [there is a similar idea in Tzadkas Hatzadik of Rebbe Tzadok ועוד חזון למועד!]. We are viewing the sin in a different light. Seeing the Divine Hand and Will in the sin [in this case as a vehicle to teach us the power of teshuva], transforms the sin into something positive. So he should not have done it but we are glad he did. So of course he was forgiven. This forgiveness was granted in the Beis Hamikdash because that is the place where we have this broad, sweeping perspective and are able to rise above the more narrow "sin is bad, nothing to talk about" perspective.
The Jews ate on Yom Kippur to show that in the Beis Hamikdash, this place of כלליות, of Divine Unity, where we know that EVERYTHING brings to a revelation of Hashem and His Glory, the atonement of Yom Kippur is not necessary. Practically speaking we need Yom Kippur because we sin and that is forbidden. But from a כלליות, broad, sweeping perspective, all sin is really good. Chazal say that קילוסו של הקב"ה, the praise of Hashem, emerges from the Reshaim, just like it emerges from the Tzadikim. There is another medrash where there is a הוה אמינא that Hashem might desire the deeds of the Reshaim more than those of the Tzadikim. How can we understand this? The answer is that since Hashem's glory comes out from the deeds of the Reshaim [and their ultimate punishment] maybe as far as Hashem is concerned their deeds are even better than those of the Tzadikim. So of course Hashem forgave the "sin" of feasting on Yom Kippur because it taught us the lesson that from the כלליות Beis Hamikdash perpective, we don't need Yom Kippur, But of course, practically speaking we DO need Yom Kippur. But we must not forget that Hashem LOVES us unconditionally and all of our sins will be erased.
So we have a beautiful parallelism between the sin of Dovid and the "sin" of eating on Yom Kippur. Both taught us the lesson that according to the מבט הכללי there is no sin, while according to the מבט הפרטי sin must avoided like the plague. This recognition changes the narrative and thus makes forgiveness a reality.
Wow!!
Let us see how Maran HaRav ztz"l writes:
"על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד עבדו, שמחל לו על אותו עון. ולישראל עמו, דאחיל להו עון דיוה"כ."
במבט הכללי, כשיגיע למרום האחדות להשכיל יסוד השגחת ד' העליונה הכוללת את כל המציאות וכל הזמנים, אז יראה לעיני המשכיל כי אין מציאות וחילוק בין רע וטוב, כ"א ביחש היחיד או הפרטיות, פרטיות הזמן או המצב. אבל בערך הכללי כבר אמרו חז"לי: כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים. והעובדות שהן רעות לעצמן ומסבבות רע לעושיהן, אינן כ"א מצד שהעושים הם ג"כ פרטיים וחיים באורח פרטי, אבל ביחש אל הכללהגדול והנצחי, יש אשר הפעולות הרעות יצמיחו בסוף הימים טובות כמו הטובות. ע"כ בקביעות בנין ביהמ"ק, הבית המורה על קדושת אחדות אדון כל המעשים ושליטתו העליונה, צריך הי' שלא יחסר רושם של הבנה זו. והנה הי' משל נמרץ לדבר ענינו של דוד, שבא להורות תשובה, והי' בערך בחינה שיש מקום במציאות שדבר של קלקול כשחוזר להיות מתוקן יסבב טובות כאלה, מה שלא יוכל דבר מתוקן שלא היה מעולם מקולקל למלאותן. ע"כ עת ההתנשאות הכללית הנצחית כעת חנוכת בית עולמים, היתה מוכשרת יותר להורות בגלוי שמחל הקב"ה לדוד על אותו עון, שבעיקרו היה הקלקול נדרש לתיקון של דורות שיצא ממנו. אמנם כאשר זה הרעיון של הוראת תשובה יש לו עכ"פ ערך מעשי, אבל יותר מזה תתעלה ההשקפה שאינה אפשרית כלל להקלט במעשה, אבל מ"מ האמת צריכה שתובן, שלפי הענין הכללי אין שם כלל חטא וקלקול. כי כל אשר יפעלו כל אנשי רשע להרשיע, הכל נערך בחשבון הכללי שגם זה צריך לתיקונו של עולם הכללי, אלא שמ"מ אין זה פורץ את היסוד המוסרי כלל, כי כל יחיד שבבנ"א דרכו צריכה להיות דרך ישרים, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" . ועוד תוסיף הדעה הנשאה הזאת אומץ לבטחון הצדק, שהרי לא יעומם ערך הצדק ע"י ציור זה להבין שגם הרשע טוב הוא, כ"א להורות שהרשע כלול ג"כ בהמסיבות שיצר בהן צור העולמים את המציאות הכללית לתכלית השלום והטוב. וכשם שתצא תכלית הטוב הכללי ע"י מה שיחול הטוב על עושי טוב, כן תצא תכלית נהדרת כללית בחול הרע על עושי הרע. אבל ההבנה של חטא, שהוא מובן של הפסד והורדה, זאת אי אפשר לצייר כ"א בערך הפרטי אבל לא בערך הכללי. ע"כ בשעה הרוממה, שהיתה כולה כללית ונצחית, היה צריך שלא יחסר ג"כ הרושם המדעי הרם הזה. ע"כ לא היה אז נהוג יוה"כ בצביונו המלא, להורות שאמנם כ"כ רם הוא המוסד הנצחי והקדוש הזה, מכון הר בית ד', עד שהוא מקבץ בקרבו את כל הדברים הכלליים, שאפשר להיות בעבר בהוה ובעתיד. ע"כ בסקירה העמוקה הגנוזה בו אין מקום כלל לחטאים, וממילא שא"צ לכפרה. אמנם מובן שהכונה אינה בזה הענין המעשי, שהרי באמת הכפרה צריכה וגם היא נכנסת בחשבון הדברים הפרטיים שעולים לכלל השלם, אבל מיעוט הצביון של ביטול העינוי דיוה"כ ההוא בא להורות על עומק הרעיון שיש בזה, שרק בעז אחדות השם יתברך אנו בטוחים על נצחון הטוב המוחלט, שעליו נאמר הנני "מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכר". ע"כ מה רבה הטובה שעשה ד' לישראל עמו דאחיל להו עון דיוה"כ, שבזה ג"כ נעוץ הבטחון הנצחי לבחירתן של ישראל שדבר אלהינו יקום לעולם, לבל נחרד מהמון הקלקולים המוסריים שעברו עלינו, כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" . וכשנתרומם למעלה הכללית כפי הראוי למעלתן של ישראל, יוכר האור האמיתי שאין כאן רעות מוחלטות ולא קלקולים יסודיים, כ"א בצירוף אל זמנם ומקומם, אבל מצד ימי הנצח הכל שב וחוזר לתקנת המחשבות הטובות שחושב ד' אלהי ישראל על עמו, מחשבות שלום ולא לרעה, לתת לנו אחרית ותקוה . ע"כ הוא רמז אדיר ליסוד קיום הטובה הנצחית, למלאת דבר ד' אשר דבר טוב על ישראל , ע"י מה דאחיל להו בשעה האדירה של יסוד הבית הקדוש והנצחי, עון דיוה"כ.
