בעת שהיה רבינו [הרב משה פיינשטיין] חולה ברגלו לכמה שבועות בנוסף למחלת הצינון שהיתה לו, ראיתי פעם אחת את רבינו מניח את ראשו על ידו לנוח לרגע. והרגיש רבינו שראיתי את זה וסיפר לי את מה שאמר לו יהודי אחד שאמנם היה קצת משוגע אבל הוא היה אומר דברים נכונים, שפעם אחת כשראה שרבינו הולך לנוח לרגע כעס עליו ואמר לו שאין אתה יודע כמה חשוב רגע שלך וכמה אתה יכול להספיק לעשות בו ולכך אסור לך לנוח אפילו לרגע וגם אמר שעייפות באה מחוסר שמחה מעצבות ומי ששמח בעבודתו אינו צריך לנוח ואמר לי רבינו שהוא צדק בזה אבל מה אפשר לעשות וכו'.