טו. בשלשה מקומות בתניא מבוארת העצה ליסורים: פעם אחת – בחלק ראשון דתניא, וב' פעמים – באגרת הקודש.
בחלק ראשון דתניא איתא, שהעצה ליסורים היא "לקבולי בשמחה", שעי"ז יזכה שלעתיד לבוא יומשך בטוב הנראה והנגלה.
אבל, הרי זהו ענין שצריכים להמתין להזמן דלעתיד לבוא.
באגרת הקודש במקום אחד נותן עצה "לפשפש במעשיו", ולהתבונן בכך שהמלך הגדול רוחץ צואת בנו יחידו, כמ"ש "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון גו'", שענין זה הרי הוא בא מצד האהבה רבה שלמעלה, וע"י ההתבוננות "כמים הפנים אל פנים" יעורר את האהבה בעצמו להקב"ה, ועי"ז ימשיך למעלה, שהאהבה תהי' אהבה מגולה, ובמילא תומשך גם למטה בטוב הנראה והנגלה. עצה זו, אף שאמנם אין צורך לחכות להמתין להזמן דלעתיד, ואפשר שיהי' לו טוב הנראה והנגלה גם עתה, אבל לזה יש צורך בהתבוננות והתעוררות אהבת הוי' וכו'.
במקום אחר באגרת הקודש נותן עצה לידע שזהו ענין של נסיונות, שמנסים את האדם אם יש לו רצון בעניני עולם הזה וחיי הגוף. ועי"ז שעומד בנסיון הרי זה נמשך בטוב הנראה והנגלה.
המעלה בעצה זו היא, שאין צורך להמתין על התעוררות האהבה וכו', ועד אז לסבול יסורים חס-ושלום, אלא מיד כשעומדים בנסיון – נפטרים מהיסורים. ועוד מעלה בזה, שדי גם במעט יסורים, שהרי גם במעט יכולים לנסותו, ומיד כשרואים שאינו מתפעל מזה – נוטלים זאת ממנו.
אבל אעפ"כ, הרי כאן יש צורך לעמוד בנסיון.
אבל המעלה דרשב"י ופנימיות התורה היא – שנפטרים מכל הענינים הנ"ל; אין צורך להמתין להזמן דלעתיד, לא על התעוררות האהבה וכו', ולא העמידה בנסיון, אלא מצד פנימיות התורה מפרשים, מיד, ומגלים כל ענין, בטוב הנראה והנגלה.
טז. וכן הוא גם עתה:
בשעה שישנו ענין שמקשים עליו למה עשה ה' ככה, "תחת מה עשה הוי' אלקים לנו את כל אלה", "מה חרי האף הגדול הזה", הרי ישנם כל העצות הנ"ל, ובהסדר דמלמטה למעלה:
תחלה ישנה העצה ד"לקבולי בשמחה", שיאמין ויהי' סבור באמת שלאמיתו של דבר זהו טוב, אלא שזהו הטוב דבחי' י-ה, ומכיון שהוא נמצא עדיין בבחי' ו-ה – "והנגלות לנו ולבננו" – אינו יכול לקבלו, ועי"ז יזכה לראות לעתיד הטוב שבזה; לאחרי זה – ישנה העצה דאהבה רבה, ולאחרי זה – העצה לעמוד בנסיון.
ועד שבא למעמד ומצב שמצד הענין דפנימיות התורה רואה מיד שזהו טוב הנראה והנגלה – שהרי "התורה היא נצחית" כל זמן שישראל ילמדו אותה (שענין זה ישנו תמיד), ובכלל זה גם דברי הגמרא הנ"ל במסכת מועד קטן, שבכח פנימיות התורה רואים מיד שזהו טוב הנראה והנגלה.
בחלק ראשון דתניא איתא, שהעצה ליסורים היא "לקבולי בשמחה", שעי"ז יזכה שלעתיד לבוא יומשך בטוב הנראה והנגלה.
אבל, הרי זהו ענין שצריכים להמתין להזמן דלעתיד לבוא.
באגרת הקודש במקום אחד נותן עצה "לפשפש במעשיו", ולהתבונן בכך שהמלך הגדול רוחץ צואת בנו יחידו, כמ"ש "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון גו'", שענין זה הרי הוא בא מצד האהבה רבה שלמעלה, וע"י ההתבוננות "כמים הפנים אל פנים" יעורר את האהבה בעצמו להקב"ה, ועי"ז ימשיך למעלה, שהאהבה תהי' אהבה מגולה, ובמילא תומשך גם למטה בטוב הנראה והנגלה. עצה זו, אף שאמנם אין צורך לחכות להמתין להזמן דלעתיד, ואפשר שיהי' לו טוב הנראה והנגלה גם עתה, אבל לזה יש צורך בהתבוננות והתעוררות אהבת הוי' וכו'.
במקום אחר באגרת הקודש נותן עצה לידע שזהו ענין של נסיונות, שמנסים את האדם אם יש לו רצון בעניני עולם הזה וחיי הגוף. ועי"ז שעומד בנסיון הרי זה נמשך בטוב הנראה והנגלה.
המעלה בעצה זו היא, שאין צורך להמתין על התעוררות האהבה וכו', ועד אז לסבול יסורים חס-ושלום, אלא מיד כשעומדים בנסיון – נפטרים מהיסורים. ועוד מעלה בזה, שדי גם במעט יסורים, שהרי גם במעט יכולים לנסותו, ומיד כשרואים שאינו מתפעל מזה – נוטלים זאת ממנו.
אבל אעפ"כ, הרי כאן יש צורך לעמוד בנסיון.
אבל המעלה דרשב"י ופנימיות התורה היא – שנפטרים מכל הענינים הנ"ל; אין צורך להמתין להזמן דלעתיד, לא על התעוררות האהבה וכו', ולא העמידה בנסיון, אלא מצד פנימיות התורה מפרשים, מיד, ומגלים כל ענין, בטוב הנראה והנגלה.
טז. וכן הוא גם עתה:
בשעה שישנו ענין שמקשים עליו למה עשה ה' ככה, "תחת מה עשה הוי' אלקים לנו את כל אלה", "מה חרי האף הגדול הזה", הרי ישנם כל העצות הנ"ל, ובהסדר דמלמטה למעלה:
תחלה ישנה העצה ד"לקבולי בשמחה", שיאמין ויהי' סבור באמת שלאמיתו של דבר זהו טוב, אלא שזהו הטוב דבחי' י-ה, ומכיון שהוא נמצא עדיין בבחי' ו-ה – "והנגלות לנו ולבננו" – אינו יכול לקבלו, ועי"ז יזכה לראות לעתיד הטוב שבזה; לאחרי זה – ישנה העצה דאהבה רבה, ולאחרי זה – העצה לעמוד בנסיון.
ועד שבא למעמד ומצב שמצד הענין דפנימיות התורה רואה מיד שזהו טוב הנראה והנגלה – שהרי "התורה היא נצחית" כל זמן שישראל ילמדו אותה (שענין זה ישנו תמיד), ובכלל זה גם דברי הגמרא הנ"ל במסכת מועד קטן, שבכח פנימיות התורה רואים מיד שזהו טוב הנראה והנגלה.
[תו"מ תשט"ז]
