א. אודות יום השבת איתא: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". "ערב שבת" כאן אינו יום ששי דוקא, אלא בכל ימי השבוע העבר, החל מיום ראשון בשבוע, יש להתחיל להתכונן לשבת.
ולכן בכל יום מימי השבוע, החל מיום ראשון, אומרים "היום יום ראשון בשבת", "יום שני בשבת" וכן הלאה, דהיינו שמונים את הימים עד לשבת הבאה. ובפרט ע"פ מ"ש הרמב"ן עה"פ "זכור את יום השבת לקדשו", שבספירת הימים עד לשבת הבאה מקיימים את המצוה ד"זכור את יום השבת לקדשו".
ולכן מצינו גם שהתפלות של כל ימי השבוע עולים בשבת [תורה אור נח].
ואין זה בסתירה לדברי הגמרא שרק הימים האחרונים בשבוע, מיום רביעי ואילך, יש להם שייכות ליום השבת, אבל הימים הראשונים בשבוע יש להם שייכות לשבת שלפנ"ז – שמטעם זה אפשר לעשות הבדלה, אם שכח וכו', ולהעביר את הסדרה "שנים מקרא ואחד תרגום" עד יום שלישי בשבוע הבא – כי הם ב' ענינים נפרדים, כמבואר במ"א שישנם המשכות השבת שהם רק עד ג' ימים (קודם השבת ולאחר השבת), אבל לענין מה שצריך להיות עולה ונכלל בשבת – הרי כל ששת ימי החול שלפני השבת הם הכנה ועולים בהשבת הבאה לאחריהם.
עפ"ז, הרי בשבת זו היא העלי' וההתכללות דל"ג בעומר – יום ההילולא ויום השמחה של רבי שמעון בר יוחאי.
ב. אודות ענין ההסתלקות איתא, שביום ההסתלקות נכללים כל עבודתו ועמלו "אשר עבד כל ימי חייו", שהרי בשעת ההסתלקות הוא גמר עבודת הנשמה שהי' מוטל עלי' לפעול בהגוף.
– והיינו, שאף אם צריכה לירד שוב בגלגול, מ"מ, הרי זה גמר העבודה שהי' מוטל עלי' לפעול בגוף זה –
ומצד זה ישנה מעלה ביום ההסתלקות על העבודה ד"כל ימי חייו", כי בעת ההסתלקות מתקבצים כל העבודות יחד.
יתירה מזו: בשעה שמתקבצים כל העבודות יחד – ניתוסף אור שלמעלה מכולם יחד.
וכמו, למשל, בשעה שמתקבצים יחד כמה אותיות, שכל אות יש לה פירוש וענין בפ"ע, וכשמצרפים יחד כמה אותיות נעשית תיבה, הרי שניתוסף דבר חדש – הכח המצרף את האותיות, תוכן התיבה, האור העולה על כולנה.
וכמו"כ כשמצטרפים עשרה מישראל יחד, שבכל אחד מהם ישנה נפש אלקית, אזי ניתוסף ענין חדש – השראת השכינה שישנה על עשרה מישראל.
ג. עפ"ז יובן גם הענין דל"ג בעומר, יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי – שככל שגדלה מעלת עבודת הרשב"י בחייו, שאמר "בחד קטירא אתקטרנא בי' אחידא בי' להיטא", הרי המעלה שנפעלה ביום הסתלקותו גדולה עוד יותר, מצד המעלה דסך-הכל ואור העולה על כולנה.
וזהו ג"כ מה שמצינו בנוגע למשה רבינו: "חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד", ורק בשעת הסתלקותו זכה גם לשער הנו"ן, "הר נבו" – נו"ן בו. [תו"מ תשט"ז]
