אך שצריך כל אחד ואחד לבוא לידי נסיונות אף שמקבל אלקותו במחשבתו כנ״ל מכל מקום מנסין את כל אדם בעשר נסיונות כמו שאמרו באברהם עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם והנסיון הוא שמסלקין ממנו ההתקשרות שהיה קשור בהשם יתברך על ידי הדעת בעת שבא לידי נסיון ונשאר אצלו רק הבחירה כי לולא זה לא היה נקרא נסיון כי בודאי על ידי ההתקשרות יאחז צדיק דרכו ועל ידי זה נתמעט הדעת אצלו לא סילוק הדעת ממש ואם עומד בנסיון על ידי שנקבע בלבו מקודם כשהיה לו דעת רחב. והנה כשהיו ישראל במצרים היה הדעת בגלות כי קליפה קדמה לפירי כי הדעת היה מכוסה בקליפות כמו קליפת האגוז כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ו׳, י״א) אל גינת אגוז ירדתי שהוא על גלות מצרים ובאגוז יש קליפה חיצונה היותר קשה ומכסה את האוכל ותחתיה קליפה הקשה כדי שיוכלו לראות האוכל הגם שנשארו עדיין קליפות הדקות עד שיבא משיחנו במהרה בימינו שיתגלה הפנימיות לגמרי מכל מקום עיקר ההתכסות נתגלה כי מצרים אותיות מצר ים, כי יש ים החכמה שהוא הדעת שבא משם ומי שאין לו דעת כלל הוא גם היום במיצר ים שלא נכנס עדיין בים החכמה. על כן אמר בעל ההגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב״ה אלא אף אותנו גאל עמהם כי בכל שנה יש יציאת מצרים באופן הנ״ל והרשעים שאין להם דעת עדיין לא יצאו ממצרים על כן אמר בעל ההגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב״ה אלא אף אותנו גאל עמהם כי בכל שנה יש יציאת מצרים באופן הנ״ל והרשעים שאין להם דעת עדיין לא יצאו ממצרים על כן אמר רשע מה הוא אומר מה העבודה וכו׳ מאחר שאין לו דעת קשה לו על העבודה ואף אתה אמור לו וכו׳ לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל מאחר שגם היום הוא במצרים דהיינו דעת שלו:
על כן נאמר וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים שבא הדעת להבחין בהדעת שאף בחינת אלקים הוא קבלת אלהותו יתברך וזה וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳ כי משה רבינו ע״ה אמר למה הרעות לעם הזה והשיב לו השם יתברך מה רעה הוא זה הלא עיקר הגאולה הוא שידעו שאלקים ושם הרחמים הוא אחד ויחוד אחד כאמור לעיל ומה שנראה שהוא רעה הוא למי שאין לו דעת אבל באמת לפי חכמתו יתברך שאינה מושגת צריך בעת ההיא להתצמצם במדה ההיא דוקא וזהו שהורה הוא יתברך זה למשה ואמר אליו במדת אלקים זה שאמרת שהרעותי תדע שאני ה׳ כאמור:
וארא אל האבות באל שדי שאמר לעולמו די שהוא צמצום ודין כי נהגתי עמהם על ידי צמצומים ודינים שנסיתי אותן בסילוק הדעת הרחב מהן על ידי סילוק ההתקשרות שסילקתי מהם בכדי שיהיה נקרא נסיון והן עמדו בנסיון מחמת שעמדו על דת זה במה שנשאר אצלם מהדעת אחר סילוק ההתקשרות כי אלהותו יתברך מתצמצמת גם כן בדין והיה להם האמונה זו וזהו ושמי ה׳ לא נודעתי להם כי סלקתי מהם הדעת הרחב שהוא על ידי התקשרות כי ה׳ נקרא הדעת כנודע וזהו לא נודעתי להם בהדעת כמקודם הנסיון ומכל מקום קבלו אלהותו בכל מה שמדדתי להם וזהו חבל על דאבדין רצה לומר שאבדו בעת הנסיון בחינה שהיה להם מקודם ולא משכחין הוא מלשון שכחה שלא שכחו דעת לקבל אלהותו בכל המדות:
ונמצא מכל האמור שצריך האדם העובד לעבוד את בוראו ברוך הוא דוקא באופן הנ״ל בין בטובו בין בעקו ואם רואה שהבורא ברוך הוא מתנהג עמו זמן מה במדת החסד ואחר זה רואה שהתחיל להתמוטט יהיה כיתד תקוע במקום נאמן שלא יזוז ממדריגתו כי אולי מנסין אותו בזה כאמור:
וזהו פירוש הפסוק (ישעיה ס״ג, ט״ז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל וגו׳ ודרשו רז״ל כי אתה אבינו קאי על יצחק כי אברהם אמר ימחו על קדושת שמך ויעקב גם כן כו׳ עיין שם. לכאורה איך הוא הדבר להיפך כי אברהם שהוא מדת חסד יאמר כנ״ל ויצחק שהוא דין ילמד זכות אך האמת הוא כאמור כי מי שעובד הבורא ברוך הוא כשמתנהג עמו במדת אברהם שהוא חסד או במדת יעקב שהוא רחמים לבד ולא כשמתנהג עמו במדת יצחק בודאי אין לו דעת עדיין ואין מכיר אלהותו יתברך וזה שעובד כן נקרא ח״ו נרגן מפריד אלוף (משלי ט״ז, כ״ח) ומהפך ח״ו מדת הרחמים למדת הדין כאמור למעלה ועל כן על ידי מדת החסד בא עליו הדין לומר ימחו על קדושת שמך וכן יעקב אבל מי שמקבל אלהותו יתברך כפי מה שמודד את עצמו אליו אף במדת יצחק אזי הוא מהפך מדת הדין למדת הרחמים ועל כן אמר יצחק פלגא עלי וכו׳ מאחר שנעשה רחמים כאמור לעיל וזהו כי אברהם לא ידענו מי שמקבל אלהותו יתברך על ידי מדת אברהם לבד לא ידענו אין לו דעת עדיין וישראל מי שמקבל אלהותו על ידי מדת יעקב לבד לא יכירנו אין מכיר אלהותו יתברך עדיין אלא כי אתה אבינו ואז מייחד אלהותו יתברך ביחוד גמור והבן:
וענין העשרה מכות שהיו במצרים. הענין הוא כי נודע שהבורא ברוך הוא מנהיג עולמו על ידי עשר שכליים והן הדעת ועל כן במצרים שהיה רוצה לגלות סוד הדעת על כן על ידי כל אחת מעשר מכות נתגלה אחד מן השכליים עד שנגמר כל התגלות הדעת אך כי מה שמסלקין ההתקשרות בעת הנסיון שעל ידי זה נתמעט הדעת כאמור לעיל המיעוט הוא גם כן התגלות הדעת כי כך הוא הצורך תמיד ונמצא כי יש שתי בחינות בהתגלות הדעת אחד על ידי ריבויו ואחד על ידי מיעוטו כאמור בעת הנסיון ושניהם כאחד הם התגלות הדעת והבן כי כן הוא הצורך דוקא אף אחר שנשברה הקליפה המכסה לכן יש קצת מן המכות שלא היתה בהן התראה כגון ברד חשך וכנים לכוונה זו מאחר שכל אחת מעשר מכות היה לגלות הדעת עם שתי בחינותיו כאמור לכן נגד בחינת התגלות הדעת שהוא על ידי ריבויו היתה התראה דנודע שכל חייבי מיתות אין ממיתין אותו עד שיכניסו להם הדעת על ידי עדים המתרים אותן ומודיעים להם על ידי דבורים הדעת כנודע כי לולא ההתראה אף שעושה במזיד מכל מקום הוא בלא דעת לכן כאן שהיה צריך להכניס הדעת בעולם על ידי המכות הוצרכה ההתראה לכוונה זו לשבר הקליפה המכסה בחינת דעת שצריך שיתרבה. והמכות שלא נאמר בהן התראה הן לשבר הקליפה המכסה בחינת הדעת זה שצריך למעטו בעת הנסיון והבן:
