יעקב אבינו מגלה צורת אדם שלימה המצרפת את כל הכוחות

פרשה זו מלאה באבנים מתחילתה ועד סופה

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", בפרשה זו יעקב אבינו יוצא לבנות את

בית ישראל, זה כנראה הטעם לכך שהפרשה מלאה אבנים. היא מתחילה

באבנים ונגמרת באבנים. תחילתה, "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו",

לאחר מכן, "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אתה מצבה", אחר כך

יעקב הולך בדרך ורואה באר בשדה "והאבן גדולה על פי הבאר, והפרשה

מסתיימת ב"ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ועשו גל". זו פרשה שכמעט כל

עניניה אבנים, שוב ושוב, בכל מיני צורות, כי כמובן, מכיון שיעקב בונה

בית, הרי שבית בונים מאבנים. אבן, זה תמיד בסיס לבנות עליו, בסיס

להמשך, בסיס לבית. כך בונים את בית ישראל. וכך אנו מוצאים כי על הפסוק

"משם רעה אבן ישראל" )בראשית מ"ט כ"ד(, כותב רש"י "אבן לשון

נוטריקון אב בן, אבהן ובנין, יעקב ובניו".

האבנים שהתחברו והחלום מצטרפים לגילוי אחד

בתחילת הדברים כתוב "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח

מאבני המקום וישם מראשותיו", זאת הראשית, אומרים על כך חז"ל )חולין

צ"א ע"ב(, וכפי שמביא רש"י כאן, שכל האבנים רבו ביניהם, כל אבן ואבן

אמרה עלי יניח צדיק את ראשו, ולבסוף, מתוך כך, כל האבנים האלה

התכווצו יחד, הם התחברו ביניהם ונעשו לאבן אחת, והאבן הזאת הפכה

להיות אבן השתיה, שעליה הושתת העולם )עי' פרקי דר"א פל"ה(, היא

נהייתה אבן בסיס, שהיא יסוד לכל העולם כולו, וכלשון הגמרא ביומא )נ"ד

ע"ב( על אבן השתיה "תנא, שממנה הושתת העולם", זו האבן שעליה אמר

יעקב "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים", עליה זה בנוי.

דבר נוסף אנו מוצאים כאן, והוא, "וישכב במקום ההוא", כאשר אחר

כך היה החלום שבו ראה יעקב "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה",

ולאחר מכן נאמר, "ויקץ יעקב משנתו וגו' וירא ויאמר וגו' אין זה כי אם בית

אלקים וזה שער השמים".

אחר ששני דברים נאמרו כאן, שהצטרפו לגלות שהמקום הזה הוא בית

אלקים ושער השמים, הרי שבהכרח כתוב כאן שהחלום מצטרף לחיבור של

האבנים, ושני הדברים האלה מצטרפים יחד, זה וגם זה, שניהם מעידים על

אותו דבר, האבן שהושמה למצבה אשר תהיה בית אלקים, והחלום המעיד

"אין זה כי אם בית אלקים".

שתי עדויות יש לנו כאן, הנראות כשני דברים שונים, שני מעשים שונים,

אשר עניינם הוא אחד, ודאי חייב להיות דבר אחד שמחבר אותם, מאחד

ומצרף אותם יחד להגדת עדות אחת, כאן, נמצאת האבן הזאת שהצטרפה

יחד מכל האבנים כולן, והמקום הזה הוא בית אלקים, וכאן, היה החלום,

מראה הסולם, ושני הדברים האלה, הם אלו שמראים שזה בית אלקים.

במה נתייחד יעקב אבינו להיקרא בחיר שבאבות

יעקב אבינו היה, כלשון חז"ל )בראשית רבה ע"ו א(, הבחיר שבאבות.

יעקב אבינו היתה גם מיטתו שלמה, וכפי שאומרת הגמרא בשבת )קמ"ו

ע"א( "דאמר רבי אבא בר כהנא, עד שלושה דורות לא פסקה זוהמא

מאבותינו, אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו, יעקב הוליד

שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי", מיעקב, לא יצאה ממנו פסולת.

יעקב הוא אדם שלם, "איש תם", תמים לגמרי, בלי חסרון, בלי מום, בלי

פגם, אדם שלם.

צריך להבין היטב, מה מייחד את יעקב כאן בענין הזה, מה עושה אותו

למה שהוא, הרי לשון הגמרא היא שיש עדיפות ליעקב, וכפי הנראה,

המשמעות הפשוטה היא, שמהאי טעמא הוא הבחיר שבאבות, היכן נמצאת

אותה נקודת עדיפות של יעקב על פני אברהם ויצחק, שהם היו הוריו

מולידיו, והוא בא מכחם.

היאך ניתן לבחור בין שני צדדים שקולים

יש קושי עקרוני גדול, בהבנת כח הבחירה, ננסה לבאר, ומתוך הדברים,

נבא להבין במעלתו של יעקב אבינו. אנחנו יודעים שבורא העולם נתן לאדם

כח בחירה, היינו, יש לו אפשרות לבחור ברע או לבחור בטוב, הבורא העמיד

לפניו את הצדדים כשקולים, והאדם חייב לבחור, וכמובן, הוא נצטווה

לבחור בטוב, "ובחרת בחיים".

והנה, למי שמתבונן היטב בדברים, יש קושי גדול מאד, הלא אם הדברים

מועמדים לפנינו כשקולים, כאשר שני הצדדים חייבים להיות שווים, מנין

מגיע כוח ההכרעה, איך יתכן שאדם יוכל להכריע בין שני צדדים שהם

שקולים לגמרי, שני צדדים שקולים לא מאפשרים הכרעה.

האופן שאנו תופסים תמיד את ההכרעה, הוא, להשתדל להעמיק יותר,

ולתפוס ששני הצדדים בעצם לא שקולים, התפיסה שלנו היא שכל גילוי של

בחירה, תמיד, מגלה למפרע שמעולם לא היה פה ספק, אבל זה לא נכון, זאת

לא אמת, לא זאת הכוונה בבחירה. הבחירה היא לעולם בין שני צדדים

שקולים שווי כוח, שווי ערך בעיני כל אחד לפי דרגתו, ושני הצדדים האלה

עומדים לפניו, ובכל זאת הוא יכול להכריע ביניהם. זה הרי פירוש המילה

בחירה, שאדם בוחר בצד מסוים.

אכן, מעתה, אם יש ספק, והספק הוא ספק אמיתי, איך יתכן שיהיה דבר

כזה שנקרא כח הכרעה, בשני צדדים שקולים, כאשר הצדדים הם באמת

שקולים, ובכל זאת יכולים להכריע לצד אחד יותר מאשר לצד השני. זה מאד

לא ברור, מאד לא מובן, קשה מאד לתפוס מנין צץ כח הכרעה, בזמן

שהצדדים הם באמת שקולים, והם מושכים בצורה שווה. זה מושך לכאן וזה

מושך לכאן, והמשיכה שווה בין שניהם, ומנין הכח להכריע לצד אחד יותר

מאשר לצד השני.

אין די לבא ולומר, שאם מתבוננים בדברים יובן שהשכל מחייב לצד

אחד, כי אם כן הרי שוב זו לא בחירה, הרי פה בדיוק המחלוקת, המחלוקת

היא בכך, שהשכל מושך לצד מסוים, ונטיית הלב, הרצון הגדול, מושך לצד

השני, עם זאת שיודעים שהשכל מחייב את ההיפך, וכך, נמצאים בין כוחות

שקולים, מעתה, מנין ניתן להמציא את כח ההכרעה.

אדם קטן חי בלי מהלך – אדם גדול חי במהלך

עומק הדברים הוא, שכל אדם באשר הוא, יכול להיות נתפס כאוסף של

רצונות, כוחות, אפשרויות, וכל האוסף הזה הוא בליל גדול של כל מיני

כוחות, כוחות שמושכים לכאן וכוחות שמושכים לכאן. האדם הרגיל שאנו

מכירים אותו, בדרך כלל הוא לא אדם אחד. המעברים בין רצון אחד לרצון

שני, בין מצב רוח אחד לשני, כל מיני מעברים, יכולים לקרות תוך זמן קצר,

יכולות להיות חמש או שבע ואף עשר השתנויות בתוך שעה אחת, השתנויות

של קיצוניות ממש, מקצה לקצה. האדם יכול להיות כזה ויכול להיות כזה,

יכול להיות רוצה בדבר, ויכול להיות בוחל באותו דבר, בתוך דקות ספורות.

אכן, קיימת אפשרות, שהאדם יעשה עצמו לאדם אחד, מכף רגלו עד

קדקדו הוא יהיה צורת אדם אחת, דבר אחד, ולא בליל של כל מיני כוחות.

זה ההבדל, בלשון הקודש, בין קטן לגדול. פירוש המילה קטן בלשון

הקודש, זה דבר שהוא קטוע, היינו, קטע, אחרי קטע, אחרי קטע, בלי מהלך.

לעומת זאת, פירוש המילה גדול, זה כמו גדה של נהר, דבר שהוא נמשך,

הנהר נמשך לאורך הגדה, זה שורש המילה גדול. דבר שהוא המשך אחד

נקרא גדול, ודבר שהוא קטוע, שהוא ברגע זה כך, ברגע הבא כך, וברגע

השלישי משהו חדש, נקרא קטן.

וכך, זה ענינו של אדם שהוא יותר גדול. יותר גדול, פירושו, הוא חי את

חייו במהלך, הוא חי את חייו בהמשך, הוא לא כל רגע מישהו חדש.

אין אפשרות להתמודדות בכח מול כח

מעתה, כשהדברים מועמדים ככוחות נגד כוחות, הרי שהכוחות שקולים,

אין כאן כח שיכול לעמוד כנגד כח אחר, אבל כאשר האדם מחבר את כל

חלקיו ועושה את עצמו לאדם אחד, בדבר הזה, שהאדם הבוחר עושה את

עצמו לאדם, כאן נמצא כוח הבחירה.

כשהאדם לוקח ומצרף את כל הכוחות האלה, ועושה מכולם אדם אחד,

שם, כל הכוחות האלה כולם מצטרפים לצורת אדם אחת, וכאשר האדם

הבוחר עושה עצמו לאדם שהוא כפי צורת האדם האמיתית, כפי צורת האדם

המחויבת, צורת האדם כמו שהיא צריכה להיות, בצורת אדם הזאת, האדם

כבר בחר בטוב.

אדם לא יכול להתגבר על כח, בזמן שהכח שכנגדו לא יכול להכריע כנגד

הדבר הזה, מהיכן הוא יקח כח להתגבר על הכח ההוא, בשעה שהמדובר

הוא בכוחות סותרים, וממילא, כשישנם שני כוחות סותרים, כח שמושך לפה

וכח שמושך לפה, הוא יעשה את מה שמושך וקרוב יותר. ככח, אין לאדם

כח להתגבר על משהו שמושך אותו לעשות רע, וכשאין לו כח להתגבר,

מהיכן הוא ימצא כח, איך הוא יצור כח לעמוד כנגד כוח שמושך אותו ואין

לו כוח כנגדו, ומעתה, איך הוא יכול לבחור. אמת, כל מה שהוא יודע, כל

מה שהוא חשב והחליט, הכל נכון, אבל חוזק המשיכה של הדבר הזה הוא

מספיק חזק, כדי שהוא לא יוכל לעמוד נגדו, אם כן, מהיכן בכל זאת יש את

הכח לעמוד כנגד הדבר שמושך את האדם, בכח, שאין לו כח כנגדו.

הבחירה בטוב היא לא לסתור את צורת האדם

אכן, המדובר הוא לא בכח, אלא בצורה אחרת, בהעמדה אחרת של

עיקר צורת אדם. בזמן שאדם מעמיד ושם את עצמו, כאדם שלם, אדם ברור,

אדם שחי את חייו בהמשך ומהלך, והוא אחד, אתמול היום ומחר, הוא אחד,

הוא ממשיך, הוא גדול, בצורת האדם הזאת, הוא יכול לעמוד כנגד אותם

כוחות שמושכים ומתגברים, משום, שהדבר הזה הרי לא מתאים למהלך של

צורת האדם, ואם האדם מזדהה עם צורת אדם אמיתית ונכונה, צורת אדם

כראוי, וזאת צורת האדם שלו, הרי שבדבר הזה, הוא בחר בטוב. כאן נמצאת

הבחירה האמיתית בטוב.

מעתה, הדבר ברור, את הכח לבחור בטוב, האדם לא יוצר מתוך מערכת

הכוחות שברשותו, כאן נמצא הנסיון שלו, כאן נמצאת נקודת הבחירה שלו,

וכאן זה בדיוק המקום שהוא לא יכול להתגבר עם הכח, אם הוא יעמיד את

הכח הזה כנגד הכח הזה, זה לא יעזור, אכן, הדבר שאותו יכול להעמיד כנגד,

זו העובדה שזה כנגד עצם צורת האדם שלו, ואז הנסיון קטן מאד מאד.

אכן, בזמן שהנטיה והמשיכה שכאילו מושכת אליה, סותרת את עצם

צורת האדם, והאדם אינו מרגיש שיש בידו כוחות להתגבר על זה, זאת נקודת

הנסיון, זאת נקודת הבחירה, ופה המקום, זה התפקיד, לשם כך נברא האדם,

כפי שכותב המסילת ישרים בפרק א', "נמצינו למדים, כי עיקר מציאות

האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון", זאת

התכלית שלשמה נברא האדם.

כל כישלון מוריד את נקודת הבחירה

מעתה, אצל כל אדם שנכשל בנקודת הבחירה שלו, קורים שני דברים,

קודם כל, הוא נכשל בעיקר תפקידו כאדם, לא לכך הוא נברא, לא לכך הוא

נוצר, זה כישלון בעצם צורת האדם, והדבר השני הוא שהבחירה הבאה כבר

תהיה בדברים הרבה הרבה יותר חמורים, נקודת הבחירה ירדה, היינו, הוא

איבד חלק מהחומה, אותו כח, שהאדם יכול לעמוד כנגד כל נסיון.

במצב של נסיון, בורא העולם מצווה עלינו "ובחרת בחיים למען תחיה

וגו'" )דברים ל' י"ט(, אנחנו נצטווינו לבחור בחיים, ומנין ניקח את הכוח,

בזמן שכאמור הדברים עומדים בצורה כזאת, שזאת בחירה אמיתית, זה ספק

אמיתי, היינו, יש כאן שני כוחות סותרים, במידה שווה, כוחות שקולים, הכח

לעמוד בזה, זו צורת אדם.

צורת אדם שחרבה בחטא חזרה אצל יעקב

כאן עלינו להבין, מאז שחטא האדם הראשון, צורת אדם נחרבה, היא

התפוררה והפכה להיות רסיסים, אחרי שנכנס עוד כח בתוך האדם, מעתה,

זאת מערכת כוחות, מערכת של רצונות, שהשתלטה על צורת אדם, האדם

חדל להיות אדם.

צורת אדם, חזרה לעולם עם כלל ישראל, וכפי שנאמר ביחזקאל )ל"ד

ל"א(, "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם", והיא חזרה עם אותו בעל הצאן,

עם א שחז"ל אומרים )בראשית רבה ע"ג י"א( שהיו לו ששים ריבוא צאן.

אנחנו נקראים צאן קדשים. בהרבה מקומות בתורה שבכתב, כלל ישראל

נקרא צאן, וכגון "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן")תהלים ע"ז כ"א(, ועוד

רבות.

הגמרא ביבמות )ס"א ע"א( דורשת על הפסוק "אדם אתם", "אתם

קרויין אדם". אחרי שנחרבה והתקלקלה צורת אדם והיא איננה, היא לא

קיימת, מי שהחזיר את צורת האדם למקומה, זה יעקב אבינו, אשר עליו

אומרת הגמרא בבבא מציעא )פ"ד ע"א( "שופריה דיעקב אבינו מעין

שופריה דאדם הראשון", יעקב היה האדם שהחזיר לעולם את אותה צורה

של אדם הראשון לפני החטא, שופריה דיעקב, היינו, צורתו היפה של יעקב,

היא, מעין שופריה דאדם, היא דומה לצורתו היפה של אדם, כפי שהיא יצאה

מיד בורא העולם, אדם לפני החטא.

"והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", על אותם מלאכים שירדו ועלו,

כתוב בחז"ל, )רש"י מביא חלק מדברי המדרש,( שהם היו יורדים ורואים את

צורתו של יעקב, והיו עולים ורואים את אותה צורה חקוקה בכסא הכבוד,

וחז"ל אף אומרים ש"עולים ויורדים בו", "בו" היינו, ביעקב עצמו. יעקב

עצמו, צורתו נמצאת פה ונמצאת שם, בצורה שוה. אותה צורה שנמצאת פה,

אותה צורה נמצאת שם. מהקצה העליון ביותר עד לקצה התחתון ביותר, זה

אותו אדם. זה נקרא איש תם, שלם, אותו אדם.

מידותיהם של אברהם ויצחק לעומת יעקב

והנה, על אברהם ויצחק נאמר שמהם לא פסקה זוהמא מאבותינו,

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, אבל כך היא לשון הגמרא, ש"עד

שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו", הדבר הזה מתכוין ללמדנו,

שסיבת לידתו של ישמעאל היא באברהם, וסיבת לידתו של עשו היא ביצחק.

היתה איזו שהיא זוהמה, כפי מה שכתוב בגמרא, באבותינו עצמם, והיא

יצאה אצל אברהם בישמעאל ואצל יצחק בעשו.

פירוש הדבר לפי ערכנו. האבות, מידותיהם היו כוחות עצומות, אבל הן

היו מידות מסוימות. חסד, זו מידה אחת בין יתר המידות, זאת מידה שלא

מקיפה את כל המידות שבצורת אדם. ודאי, זאת המידה העיקרית, והיא היתה

בעוצמה שהתגברה על כל האפשרויות האחרות, זאת מידתו של אברהם

אבינו שהיה איש חסד, "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", וחסד אמיתי זה

אותו חסד, חסדו של הבורא, אבל, החסד הוא מידה מסוימת, זאת מידה

אחת, זה כח. והכח הזה יכול תמיד להתפרש גם בכך, וגם בצד ההפוך, כח

יכול להתפרש תמיד בשתי צורות, הכח הזה בעצמו יכול לפעול כך ולפעול

את ההיפך, וכך הוא אצל מידת הגבורה של יצחק.

מדת האמת - מהלך אחד שבו הכל מתאים

"תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם", המידה הזאת שנקראת אמת, זאת

המידה שהיא מהקצה הראשון, העליון, ועד הקצה האחרון, מהלך אחד. זה

פירוש המילה אמת, וכפי שאומרת הגמרא בשבת )ק"ד ע"א( "אמת מרחקא

מיליה" ומפרש רש"י כי אותיות המילה אמ"ת "זו בתחילת אל"ף בי"ת, וזו

באמצע, וזו בסוף",רישא דאתוון, מציעתא דאתוון, וסיפא דאתוון, מתחילה

ועד סוף דרך האמצע. כאשר דבר מסוים, מציאות מסוימת, נמשכת מהשורש

הראשון עד ליציאה לפועל האחרונה, והיא מתאימה, זה נקרא אמת. "שכולם

מתאימות", )שה"ש ד' ב'(, הכל מתאים, כל הענפים מתאימים עם השורש,

כל ההמשך מתאים עם מה שקדם, זה היה יעקב אבינו. ההבדל בין אבותינו

שלא פסקה מהם זוהמה, ובין אבינו יעקב שממנו פסקה הזוהמה, הוא רק

בנקודה הזאת.

כוחות האבות הם גילויי המדות של בורא העולם

הנה, אברהם אבינו ויצחק אבינו, היו מכוונים כנגד כוחות עצומים,

הכוחות האלה, כשהם היו אצל אברהם אבינו בכח החסד, או כח הגבורה

של יצחק, זה היה דבר שעוצמתו היא נוראה, עד כדי שזה משתווה למידותיו

יתברך, "אלקי אברהם אלקי יצחק".

הלא, כך אנו מוצאים, שיעקב נשבע כפי שנאמר "וישבע יעקב בפחד

אביו יצחק", והנה, אסור להישבע בפחד, יהיה איזה שיהיה, אלא אם כן

הפחד הזה הוא מידה ממידותיו של בורא העולם, ואז זו שבועה בכינוי,

באחד מכינויי השם, אבל בשום מציאות אחרת לא יתכן להשבע, וזה אסור

באיסור גמור, וכפי שכתוב ברמב"ם )ספר המצוות, מצות עשה ז'(, שכל מי

שנשבע באיזו שהיא מציאות, תהיה איזו שתהיה, "והוא סובר כי לדבר ההוא

אמיתות בעצמותו", כלשון הרמב"ם, היינו, עושה את אותה המציאות

למציאות קיימת על ידי השבועה, הוא עובר בעשה, הוא מבטל עשה של

"ובשמו תשבע" )דברים ו' י"ג, י' כ'(, מעתה, כשיעקב אבינו נשבע בפחד

אביו יצחק, פירוש הדבר, הוא נשבע באחד מגילויי ה'.

כח של מידה אחת לעומת הצירוף השלם

כך זה בחסד לאברהם וכך זה בפחד יצחק, אבל, אלו כוחות. אכן, כאשר

אנו מדברים על המעלה שמתכוונת לחבר ולצרף את כל הכוחות כולם

למהלך אחד, לצורת אדם אחת, הרי שבצורת אדם הזאת כל הכוחות חייבים

להשתתף, ועל כולם להיות ביחסיות הנכונה, לא תיתכן בליטה של כח מסוים

שיוצאת מן הכלל. ברגע שהכח הזה יוצא מן הכלל, הרי שאז אותה יציאה

מן הכלל, יכולה להביא יציאה מן הכלל בכיוון הפוך.

אותו חסד של אברהם, כשם שהוא הביא לעולם את החסד שהוא

הבריאה עצמה, "בהבראם באברהם", כך הוא הביא לעולם את החסד שהוא

לשון חרפה, לשון נבלה, וכמו שכותב רש"י על לשון הפסוק "חסד הוא"

בפרשת עריות, )ויקרא כ' י"ז(, "לשון ארמי, חרפה חסודא", זאת באמת

חרפה. אותו חסד, אותה מידה בעצמה, בזמן שהמידה הזאת אינה מצורפת

ליתר המידות, להיות מהלך אחד, ענין אחד, דבר אחד שלם.

דבר אחד שלם, חייב להביא בחשבון, להביא בשיקול, את כל המערכת

כולה. לנקודה הזאת התכוין בורא העולם כשהוא ברא את האדם, זה המכוון,

זה מה שנדרש מהאדם. האדם חייב להיות אותה צורה שבורא העולם קבע.

בורא העולם צר צורה מסוימת, זאת הצורה שאנחנו חייבים להיות.

כל הבריאה מצטרפת לגילוי של צורת אדם

בזמן שהאדם עושה עצמו לצורת אדם כזאת, כשהאדם עושה את עצמו

לאדם שהוא צורת אדם שלימה, שחיה במהלך ברור כפי אותה צורה שקבע

הבורא. אז, כל הבריאה מגיעה לתכליתה בו. זאת צורת האדם שאליה התכוין

הבורא. ואז, גם הבריאה אוספת את כל הפרטים, את כל הכוחות, והיא

מתחברת להיות אחת. זה הסוד של "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו".

יעקב אבינו הולך בדרך, והדרך היא לבנות את אותה צורת אדם, של

"אתם קרויין אדם", כל אלה שלא קיבלו את הצורה הזאת, כל אלו שהם

תולדות של צורת האדם שנחרבה בחטא אדם הראשון, אינם קרויים אדם,

אולם כל אלה שהם תולדות התיקון של אותו חורבן, הם נקראים אדם.

יעקב הוא האדם השלם, הוא האדם שדמותו חקוקה בכסא הכבוד, זאת

צורת האדם שאליה התכוין בורא העולם, כשצורת אדם כזאת מתגלה

בעולם, אז כל כוחות הבריאה כולם מתחברים ביחד ומצטרפים אליה, משום

שלשם כך היתה הבריאה בעצמה, כדי להגיע לצורת האדם הזאת. וברגע

שהיא מתגלה בעולם, אז כל הבריאה מצטרפת אליה, כל הבריאה מתחברת,

וגם היא מצטרפת להיות מהלך אחד, צורה אחת, מציאות אחת שכולה

מכוונת להצטרף לאותו אדם, ולגלות את מה שהיא צריכה לגלות. כל העולם

כולו הרי נברא בשביל האדם, וכאשר הבריאה רואה את אותו האדם שהיא

נבראה בשבילו, אז כל הבריאה כולה מצטרפת אליו.

שני האופנים מצטרפים לגילוי "בית אלקים"

בשני האופנים האלו, נתגלתה הצורה הזו, במלאכים העולים ויורדים

בסולם לראות את צורתו של יעקב, צורת אדם, ובצירוף של האבנים. כל אבן

היא כח בפני עצמו, כל אבן יכולה להיות יסוד לבנין אחר, וכל האבנים האלה

הצטרפו להיות אבן אחת, שבסופו של דבר, האבן הזאת היא יסוד העולם

כולו, זאת היא האבן השתיה, זאת באמת האבן שעליה מושתת העולם, זאת

אבן הפינה של כל מציאות העולם. כל העולם כולו נברא כדי להתחבר

ולהצטרף, ולהיות אחד, שכולו אומר את הדבר האחד שכל הבריאה צריכה

לומר."כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" )אבות ו' י"ב(,

את הדבר האחד הזה כל הבריאה אומרת, ואימתי, כשמתגלה בעולם אותה

צורת האדם, שהוא האדם המכוון, האדם שאליו התכוין בורא העולם

בבריאה. שני הגילויים האלה, מגלים שהמקום הזה הוא "בית אלקים".

כל הכוחות שבעולם שורשם בציון - בית אלקים

הנה, חז"ל אומרים, על הפסוק "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" )תהלים

נ' ב'(, שציון היא עיקר משתיתו של עולם, )תנחומא קדושים י' ועוד(, היינו,

ממנה נמשכים כוחות שפועלים בכל העולם כולו. מציון יוצאים עורקים,

גידים, לכל כדור הארץ, וכל מה שיוצא וצומח מן הארץ, כל מה שהארץ

מולידה ומצמיחה ומוציאה לפועל, כל זה יונק ולוקח את כוחו מציון.

כך אנו מוצאים, שרש"י מביא את דברי חז"ל על הפסוק בקהלת )ב' ה'(

"ונטעתי בהם עץ כל פרי" וז"ל "שהיה שלמה מכיר בחכמתו את גידי הארץ,

איזה גיד הולך אל כוש ונטע בו פלפלין, איזה הולך לארץ חרובי ונטע בו

חרובין, שכל גידי הארצות באים לציון שמשם משתיתו של עולם שנאמר

מציון מכלל יופי, לכך נאמר עץ כל פרי, במדרש תנחומא" שלמה המלך ידע

איזה עורק הולך לכל ארץ, וידע לשתול את הגידולים המיוחדים לכל מקום,

בירושלים, משום שהוא הכיר את העורק שממנו יונק אותו מקום, ושתל זאת

על העורק הזה בירושלים.

זה אחד מהגילויים של חכמתו של שלמה. פירוש המילה חכמה, זה

לדעת שורש כל דבר בבריאה, זה המושג חכמה, וכיון ששלמה היה חכם

יותר מכל בני האדם בעולם, לכן, לכל החכמות שכל בני האדם בעולם

יודעים, הוא ידע את שורש הדברים האמיתי, וכלול בזה, ששלמה המלך

צריך היה לדעת את שרש כל הכוחות שישנם בעולם, את האופן איך הם

מתגלים ואיך הם יוצאים מתוך השרש.

לכן שלמה המלך היה זה שבנה את בית המקדש, הוא בנה את המקום

שמשם יוצא שפע לכל העולם כולו. כל העולם כולו יונק את כוחו משם. הוא

היה האדם שידע את כל שורש הדברים בכל סדר הבריאה, בכל המערכת.

בית אלקים, זה המקום שממנו מתגלה השורש של כל הכוחות כולם, שם

מתגלה מה שמאסף את כל הכוחות כולם ומצרף אותם למציאות אחת.

בגילוי צורת אדם של יעקב נתגלה בית אלקים

כשנתגלתה צורת האדם של יעקב אבינו, אותה צורת אדם שהיא המכוון

בבריאה, אז נתגלה שכל הבריאה כולה מצטרפת לאותה צורת אדם, וזה

נתגלה באותה אבן שיעקב שם מראשותיו, והאבן הזאת נהייתה בית אלקים,

משום שכאן, זה הוא המקום שנושא בתוכו את כל השרשים כולם, את שרשי

כל הכוחות כולם, פה הם נמצאים, יחד, כצורה אחת, מציאות אחת. זה הוא

בית אלקים.

כל הבריאה כולה נבראה על ידי שם אלקים. וכביכול, אלקים יש לו בית,

זה המקום ששם הוא נמצא, ומשם הוא יוצא לפעול, זה פירוש המילים "בית

אלקים". "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", )תהלים ק"ד כ"ג(, יוצא

מביתו, וחוזר לביתו. בית אלקים, זה הבית, שכביכול, ממנו כל כוחות

הבריאה, כל הל"ב אלקים של מעשה בראשית, יוצאים.

כשנתגלתה אותה צורת אדם של יעקב אבינו, הדבר הזה נתגלה בבריאה,

וזה נתגלהבמקום הזה,פירושהדבר,שהמקום הזההוא בית אלקים.

יעקב שצירף את כל הכוחות יכול לגול את האבן

יעקב אבינו ממשיך בדרכו, "וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם",

"וירא והנה באר בשדה וגו' והאבן גדולה על פי הבאר", וכל העדרים צריכים

להיאסף יחד, כל הרועים צריכים להיאסף כדי לגלול את האבן מעל פי הבאר,

כמו שכתוב "ונאספו שם כל העדרים" ואז "וגללו את האבן מעל פי הבאר".

וכאן, התורה מלמדת אותנו שיעקב אבינו עשה את הפעולה הזאת לבדו,

"ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר" ורש"י כותב על כך "להודיעך

שכוחו גדול", מה הכוונה "להודיעך שכוחו גדול", מה מספרים לנו בזה,

האם באו לומר שיעקב היה גיבור פיסי, מה מתכוונים לומר בזה, מה לומדים

מזה.

פירוש הדבר, כאן באים ללמדנו שגם זה מצטרף. מה שהם כולם עושים,

בהצטרפות של כולם, כל זה נמצא אצל יעקב אבינו. יעקב אבינו אסף את כל

צורת האדם, יחד, וכשהכל נאסף יחד, אז כל הבריאה נענית לו. כאשר לא

ישנים ארבע עשרה שנה, ובמשך ארבע עשרה שנה ישנים לילה אחד וגם על

זה מתחרטים, מקבלים כל כך הרבה כח, שאפשר לגול את האבן כמו

שמוציאים פקק מבקבוק, זה מה שרוצים ללמדנו, "ללמדך שכוחו גדול".

בפיוט תפילת גשם אומרים "זכור טען מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל

אבן מעל פי באר מים", היינו, התאמצותו של יעקב אבינו כדי לגול את האבן

מעל פי הבאר, היתה צריכה להיות על ידי "יחד לב".

פירוש המילים "יחד לב", הוא, שיעקב אבינו יחד את הלב אשר ממנו

תוצאות חיים )משלי ד' כ"ג(, יעקב אבינו יחד את ליבו, היינו, את כל כוחותיו

הוא צירף יחד, הוא אסף את כל הכוחות, הוא לא נתן לשום כח לצאת ולפעול

לבד, אלא כל הכוחות כולם היו אסופים ומחוברים ביחד, מצורפים ביחד,

ואז, יעקב יכול לגלול את האבן מעל פי הבאר. אכן, לשם גלילת האבן מעל

פי הבאר צריך "ונאספו שמה כל העדרים" צריך את כל הרועים, אך יעקב

אסף את כולם בו בעצמו.

גל האבנים מעיד על ההבדל בין יעקב ללבן

וכך זה מהתחלת הפרשה ועד סופה, בסוף הפרשה כתוב "לקטו אבנים

ועשו גל" ונאמר על הגל הזה "ויעקב קרא לו גל עד", והגל הזה הוא העד,

כלשון הכתוב "עד הגל ועדה המצבה", שאין שום נקודת חיבור בין יעקב

ובין לבן, ]עד כמה שלולא הגל עדיין היתה יכולה להיות נקודת חיבור בין

יעקב ללבן[.

בהגדה של פסח אנו אומרים "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש

לעקור את הכל", היכן מצינו שלבן ביקש לעקור את הכל, והרבה יותר

מפרעה, מתי, ובמה אנו מוצאים זאת.

אומרים הראשונים, כי זה היה בדבר אחד, כאשר לבן אמר"הבנות בנותי

והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא", כאן, זאת עקירת הכל

מן השורש. כי בו ברגע שלבן הוא שורש הכל, פירוש הדבר, שהכל נעקר

משורשו, כל כלל ישראל, כל מה שיעקב אבינו בנה, אם יש איזה שהוא צד

שזה מתייחס ללבן, זה נקרא לעקור את הכל. זאת נקראת עקירת הכל, עד

הסוף, מן השורש.

אלו הן האבנים האחרונות שנמצאות בפרשה הזאת. האבנים האחרונות,

שהן בנו את המחיצה שבין צורת אדם של "אתם קרויין אדם", ובין צורת

האדם של מי שאינו קרוי אדם,"לקטו אבנים ועשו גל", ו"עד הגל הזה ועדה

המצבה".

זה הדבר, זאת הנקודה. מי ששייך לזה, שייך למידה שנקראת "אמת

ליעקב", עד שלא נתגלתה צורת האדם של יעקב אבינו, לא הָ יִינּו אמת.

עשו מול יעקב – "יש לי רב" מול "יש לי כל"

צריכים לדעת ולהבין, הגאולה, שאנו מייחלים ומצפים לה במהרה

בימינו, היא עתידה להביא ל" והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה

ה' אחד ושמו אחד" )זכריה י"ד ט'(, אנו אומרים זאת כל יום בתפילה, כמה

פעמים.

והנה, מי שבא להילחם כנגד זה, אלו גוג ומגוג, גוג ומגוג באים להילחם

על ה' ועל משיחו, וכאן עלינו לדעת, כי המחלוקת הגדולה והנוראה, כפי

שמפורש בתורה, מפורש בדברי הנביאים, היא בדווקא ולגמרי בנקודה

הזאת.

אנחנו שואפים ומייחלים להביא את העולם כולו לאחד, לחבר ולצרף

את כל העולם כולו למציאות אחת, "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד",

לעומת זאת, המכוון של גוג ומגוג, הוא, להילחם על הנקודה הזאת, רק את

זה הם רוצים, הם באים להילחם, משום שהם מעוניינים בעולם של ריבוי

ולא בעולם אחד, ]וכפי שאומר הגר"א גוג ומגוג עולים בגימטריה שבעים[,

כל עצמם, זה בדיוק להיפך, הם לא רוצים ב"אחד", הם מתנגדים לזה בכל

תוקף, הדבר הזה סותר את עצם מציאותם, וכפי שכתוב בספר יחזקאל )ל"ט

י"א( "וקראו לה גיא המון גוג", גוג מגיע כהמון, הוא לוחם כדי להיות המון,

והמלחמה שלו היא כנגד המלך המשיח, שכל ענינו הוא להביא את העולם

ל"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

המחלוקת האמיתית, הפנימית, המחלוקת שבה תלוי הכל, היא באמת,

בין צורת אדם שהיא הצורה השלימה לבין הריבוי שלהם, המחלוקת היא בין

יעקב לעשו, וכלשון רש"י )בראשית מ"ו כ"ו( "עשו שש נפשות היו לו

והכתוב קורא אותן נפשות ביתו לשון רבים כו' יעקב שבעים היו לו והכתוב

קורא אותן נפש כו".

כך אנו מוצאים בפרשה הבאה, פרשת וישלח, עשו אומר"יש לי רב אחי

יהי לך אשר לך", ויעקב עונה לו "כי חנני אלקים וכי יש לי כל", זה משתבח

ברב וזה משתבח בכל. לזה, המעלה, המבוקש, העיקר, הדבר אליו שואפים,

זה שיהיה הרבה, ועוד יותר הרבה. ואילו אצל יעקב אבינו, שזה כלל ישראל,

נאמר "לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים" )דברים ז' ז'(,

אנחנו רוצים כל, אנחנו רוצים צורה אחת, אנחנו רוצים מציאות שבה כל

הכוחות כולם מחוברים ומצורפים למציאות אחת שלימה שכוללת את הכל.

כאן נמצאת המחלוקת הגדולה. כל מי שמסתכל היום בעולם רואה את

התרבות של הריבוי, התרבות שהולכת לעוד ריבוי ועוד ריבוי, וכל ענינה

להוסיף, עוד הרבה, ועוד הרבה, ועוד הרבה, הרבה יותר, בהרבה דברים.

דברים שלא מתחברים יחד, דברים שלא מצטרפים יחד, להיפך, הם מחפשים

ענין, מחפשים טעמים חדשים. אצלם, לחבר את הכל לאחד, זה הדבר

המשעמם ביותר, הרבה יותר מעניין כאשר יש את זה, ואת זה, ואת זה, פיזור,

הם לא מתביישים להשתמש במילה בידור, שפירושה בארמית זה פיזור,

ובעצם זה הדבר המבוקש, ככל שיותר פיזור, זאת תרבות כזאת.

אם אנחנו רוצים להגיע אל ההיפך מזה, צריך להבין, שהדבר הזה, זה

הוא בדיוק הדבר שנלחם בנו, זה הדבר שבא לעקור מן השורש, זה הדבר

שנלחם על ה' ועל משיחו. כל מי שמעוניין בדבר הזה, מצטרף לאותן חילות

שיוצאים להילחם כנגד ה' וכנגד משיחו.

זה כפי הנראה עיקר ענינה של הפרשה, בשבילנו. ה' יעזור לנו, שנצרף

את עצמנו לאותה צורה, לאותה צורת אדם, שהיא זאת שתנצח, היא זאת

שתביא את כל העולם כולו לתיקונו, ונזכור, שאם אנחנו לא מצרפים את

עצמנו לצורת אדם הזאת, אם אנחנו לא לזה, אז אנחנו לצרינו, אז אנחנו

מצרפים את עצמנו למי שנלחם בנו, חלילה.

בעזרת ה' במהרה בימינו, יתקיים גם בנו, והיה ה' למלך על כל הארץ,

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

הגרמ"ש זצ"ל