בסיום פרשת 'וארא' לאחר מכת הברד, פונה משה לפרעה ואומר:
"ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תראו מפני ה' א-לוהים.
והפשתה והשעורה נכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול.
והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה" (ט', לא-לב).
פסוקים אלה מעוררים תמיהה רבה:
מה ראה משה – 'בהזדמנות חגיגית זו' – ללמד את פרעה פרק בבוטניקה ולהבהיר לו איזה גידול בכיר ואיזה גידול אפיל?
או לחילופין, האם רואה משה עצמו ככלכלן בכיר במשרד האוצר, שתפקידו לדווח לפרעה, איזה יבול נשחת ואיזה יבול נותר, בשעה שפרעה עצמו יכול להציץ מחלונו בשוך הסערה ולאמוד את נזקי הברד?
וכך אכן מציין הרמב"ן:
"...ואין צורך להודיע לו מה שנפסד ומה שלא נפסד כי בסור הברד יראה...".
מה הותיר הברד – לארבה?
היו שפירשו שאין פסוקים אלה מדברי משה אלא דברי התורה עצמה. ובא המקרא להסיר כביכול סתירה בין שני כתובים, האחד במכת הברד והשני במכת הארבה.
וכך כותב החזקוני בעקבות הרשב"ם:
"לפי שעתיד לומר: 'ואכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד' (להלן י', ה) – במכת הארבה), ויש פתחון פה לחלוק ולומר, הרי כבר נאמר: 'ואת כל עשב השדה הכה הברד' (ט', כה)? לכך קדם ולימדך כאן, שהחיטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה, שמה שלא שיבר הברד אכל הארבה. הברד מקלקל את הקשה והארבה אוכל את הרך".
פירוש זה מאיר אמנם את הסתירה בין הכתובים, אך עדיין יש לתהות, האם ניתן להפקיע פסוקים אלה מדברי משה ולראות בהם מאמר מוסגר שאינו נוגע לפרעה, הן הכתוב פותח בדברי משה האומר לפרעה:
"כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה'..." (ט', כט) וחותם בביצוע הדברים: "ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרוש כפיו אל ה' " (ט', לג). ומדוע מוצא הכתוב לנכון לשלב בתווך את האינפורמציה הבוטנית המלומדת?
ושמא תאמר שמשה עצמו מבקש לסבר את אזנו של פרעה ולישב לו את הסתירה בין מכת הברד לארבה, וכי זה תפקידו של משה לפלפל עם פרעה הרשע ולתרץ לו קושיות בתורה?
על כרחינו עלינו לומר שבדברי משה אלה צפון מסר המכוון במישרין אל פרעה, ואותו ננסה לפענח אגב עיון בשלושה פירושים המבקשים להאיר את מגמת דברי משה.
מה שהיה - היה
הפירוש הראשון הוא פירוש הרס"ג המובא בתמציתיות בפירושו לתורה ומבואר בהרחבה בדברי האבן עזרא:
"והגאון רב סעדיה ז"ל דיבק העניין (ראה בכל דברי משה מקשה אחת) וככה פירש: אמר משה לפרעה: אני אתפלל להסיר מכת הברד, רק (אבל) מה שהשחית – השחית. וטעם 'והפשתה והשעורה נוכתה' – זה לא ישוב ולא אתפלל לרפאם...".
הרמב"ן אמנם דוחה את דברי הרס"ג וקובע, כי אין כל חידוש בדבריו. שהרי ברור שהפשתה והשעורה אין טעם להתפלל עליהן שהרי כבר הושחתו, ולעומתן החיטה והכוסמת אין צורך להתפלל עליהן "מפני שהן אפילות, ולא צמחו כלל, או מפני קטנותן לא נפסדו כי עוד תצמחנה, ואם כן אפילו ירד עליהם הברד עוד ימים לא יזיק...".
אך דומה שחרף דברי הרמב"ן יש מסר גדול בדברי משה לפרעה עפ"י פירוש הרס"ג:
משה מבקש להבהיר לפרעה שלחטא יש מחיר, ולא את הכל ניתן לתקן באמצעות תשובה ותפילה.
יש דברים שעבר זמנם והתפילה עליהן היא תפילה לשעבר שאינה ראויה. כדברי המשנה במסכת ברכות (ט', ד'):
"הצועק לשעבר הרי זו תפילת שווא. כיצד? היתה אשתו מעוברת ואמר: 'יהי רצון שתלד אשתי זכר' – הרי זו תפילת שווא"... ובמצב זה מן הראוי להתמקד רק בתפילה לעתיד, שתלד האשה בנחת – בשעה טובה ומוצלחת.
דברים אלה – הנראים מובנים מאליהם, אינם מובנים כלל לרבים מהמון העם, וגם כיום ניתן למצוא אנשים 'רציונליים' לכאורה, השופכים תפילה על חולה אנוש שיעמוד על רגליו כהרף עין וישוב לתפקד כבר מחר – כאילו לא אירע דבר (וד"ל).
בנדון זה מן הראוי לאמץ את דברי הראי"ה קוק זצ"ל שכתב באורות התשובה בפרק א' בעניין התשובה הגופנית:
"המדיצינה (חכמת הראפוה) עוסקת בזה (הרפו את הגוף) אמנם הרבה, אבל... לא נשתכללה כפי הנראה עדיין לגמרי עבודה גדולה זו, ולא נמצא עדיין הפתרון הנכון לכל שאלות התשובה הגופנית, עד כמה שיש בגבולות החיים להחזיר לאדם את כל האבוד ממנו מצד החטאים, מהרסי הגוף וכוחותיו".
ובכן ברוח זו אומר משה לפרעה: יש נזקים שהביא הברד בעקבות חטאיך, ואותם לא ניתן לתקן גם בתפילה כגון הפשתה והשעורה שכבר הושחתו, אבל יש נזקים שניתן עדיין למנוע כגון את השחתת החיטה והכוסמת, שאם יוסיף הברד לרדת וישטוף הכל עד עפר, יושחתו בסופו של דבר (שלא כרמב"ן) – ועליהן ראוי לשאת תפילה.
"...לא נעים – לא נורא..."
פירוש שני למסר שבדברי משה, מביא עמוס חכם ב'דעת מקרא', וכה דבריו:
"הדברים באים לתת טעם למה שנאמר לפניהם 'ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תראון מפני ה' א-לוהים..." וכל כך למה? משום שהפשתה והשעורה נכתה, אבל החיטה והכוסמת לא נוכו, ועל כן תחשבו שאין האסון של הברד כבד ביותר, או שאירעו הדברים כמנהגו של עולם ולא יד ה' עשתה זאת".
ובכן לפי פירוש זה מפטיר משה בקורטוב של ציניות: צר לי לומר אבל נראה שגם במכת הברד הכבדה אין כנראה די, שהרי נותרו לכם החיטה והכוסמת לרפואה, ובמקום שתאמרו תודה על מה שנותר, וודאי תאמרו בשרירות לבכם: לא נעים, לא נורא, יש עדיין מה לאכול ואפשר להוסיף להכביד את הלב ואפילו להתלוצצץ קמעא... (וד"ל).
זהו אפוא, המסר העולה מפסוקים אלה ובא הכתוב ללמדנו דבר על אופיו הירוד של האדם שאינו שת לבו לאותות המוקדמים המבשרים סערה ומתברך בלבבו לאמור: שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך... הן ככלות הכל נותרה לי עדיין חיטה וכוסמת... ועל כגון דא אמה הנביא ירמיה (י"ד, ט):
"עקב הלב מכל, ואנוש הוא – מי ידענו
אני ה' חקר לב בוחן כליות
ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו".
יש מה להפסיד...
ואחר הדברים האלה, נראה בעיני יקר מכל פירושו של הרמב"ן המראה את המסר שבדברי משה לא ב'מידת הדין' אלא ב'מידת הרחמים', וכה דבריו:
"ועל דעתי שהם דברי משה אל פרעה ועבדיו, שאמר להם: ידעתי כי טרם סור המכות תיראון, ואחר כן תשנו באיוולתכם.
אבל הפשתה והשעורה נוכתה, והחיטה והכוסמת שהן לכל חיתכן (חיותכם) לא נוכו במכה הזאת, והן ביד הא-לוהים לאבד אותה מכם אם תשובו ותחטאו לפניו. רמז להם למה שאמר (בארבה): 'ואכל את יתר הפלטה הנשארת לכם מן הברד' (י', ה)".
והנצי"ב מוולוז'ין מציין בפירושו 'העמק דבר':
"ויפה פירש הרמב"ן, שכל זה הוא דבר מדה לפרעה, כי עוד לו לירא מפחד א-לוהים ועונשיו, שעדיין מוכן להלקות גם החיטה והכוסמת" ונכאן מוכיח הנצי"ב שידע משה מראש מהן המכות העתידות לבוא על פרעה.
מכל מקום לדעת הרמב"ן אין דברי משה לפרעה דברי לגלוג והקנטה, אלא אדרבה דברי תוכחה ומוסר המכוונים להחזיר את פרעה בתשובה – ולהבהיר לו כי יש לו עדיין מה להפסיד אם לא יתקן את דרכיו – כאן ועכשיו.
קריאה זו לחזרה בתשובה, אף אם מבוססת היא על המדרגה הנמוכה של 'יראת עונש' ותו לא, כוחה יפה לא רק לפרעה הרשע, אלא לכל אדם באשר הוא שם.
על האדם להשיב אל לבו, גם בשעה שאופפים אותו כשלונות ומשברים, שמצבו יכול עוד להיות גרוע יותר, ועליו לנסות לעצור את תהליכי ההידרדרות לפני שיהיה מאוחר...
דומה שזהו עומק הפשט בפסוק שבפרק שיר המעלות ממעמקים (תהילים ק"ל): "כי עמך הסליחה למען תורא". 'למען תורא' = משמעותו – למען יראו מפניך ולכאורה יש לתהות: כיצד מביאה מידת הסליחה לידי יראת ה'? אדרבה הסליחה עלולה להחליש את היראה ולהביא את האדם לחשוב לפי תומו כי גם אם יחטא אין זה נורא ובסופו של דבר יסלח לו.
אלא שבאמת אילו לא היה הקב"ה מזכה את עולמו בתשובה וסליחה, היה האדם שנשתקע בחטאו מגיע לכלל יאוש גמור והיה אומר לעצמו: הן בין כה וכה אני אבוד, ומה אכפת לי להוסיף ולחטוא עד בלי די, כדברי המימרא העממית: 'כשאוכלים חזיר – מה אכפת שהשומן יטפטף על הזקן...'.
לפיכך מבשר הכתוב: "כי עמך הסליחה – למען תורא". ריבונו של עולם ברא את מידת התשובה והסליחה, כדי שיוכל האדם להחלץ ממצבו האומלל וממילא ישוב לשקול את מעשיו ולירוא מפניו יתברך מבלי להתייאש מעצמו כלל.
לתקן עכשיו!
נמצא אפוא שפירושם של הרס"ג והרמב"ן גם יחד מאירים את המסר שבדברי משה משני קצותיו:
מחד גיסא, יש מחיר לכשלון ויש "מעוות שלא יוכל לתקון": "והפשתה והשעורה נכתה"... אין מה לעשות... אך מאידך גיסא יכול להיות גרוע יותר, ואת התהליכים ה'אפילים' שלא הגיעו לכלל הבשלה ניתן לשנות ולתקן עדיין: "והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה".
אך למען השם יש לעשות זאת היום ולא לדחות למחר
ומה שניתן לתקן – חובה לתקן עכשיו בטרם יהיה מאוחר!
הרב חנן פורת
