"בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי"
פרק ס"א בתהילים מצטרף אף הוא לאותם מזמורים שבהם מתחנן דוד על נפשו מפני אויביו הקמים עליו. אך כמה מהביטויים שבפרק זה ייחודיים לו ומתוכם נבקש לדלות כמה נקודות אור.
א. כבר מצאנו בשירת דוד שבספר שמואל את הביטוי "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" (שמואל ב' כ"ב, נ"א), ובתהילים את הביטוי: "מַגְדִּל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" (תהילים י"ח, נ"א), אך התחושה בפרק זה כי ריבון העולמים עצמו הוא מגדל עוז לדוד הינה עמוקה מכל, כלשון הכתוב:
"כִּי הָיִיתָ מַחְסֶה לִי, מִגְדַּל עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב" (ד').
ב. אך יסוד ביטחונו של דוד כי ה' הינו מגדל עוזו מקורו בפסוק הקודם שבו קורא דוד בעטוף לבו:
"בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי" (ג').
מה פשר הביטוי "צוּר" בהקשר זה, ולאן הוא אמור להנחות את דוד הנמלט מאויביו?
מצודות דוד פירש שהצור כאן הוא צורם של האויבים:
"שאנצח מלכים חזקים ממני".
אלא שפירוש זה קשה לקבלו כפשוטו של מקרא – שהרי לפיו הצור כאן הוא צורו של האויב שכנגדו נלחם דוד , והיה ראוי שיאמר כלפיו: 'כנגד צור ירום ממני תנחני' ולא "בְּצוּר".
לפיכך, פירש האבן עזרא ובעקבותיו עמוס חכם ב'דעת מקרא' את המילה 'צור' כמוסבת אל מקום המפלט שאליו מבקש דוד להימלט. אך צור זה גבוה ממנו ואין ביכולתו לעלות אליו בכוחו שלו, ועל כן "והוא מבקש מה' שיעזור לו לטפס על הצור" ולמצוא בו מסתור.
אלא שגם פירוש זה אינו מכוון במדויק ללשון המקרא, שהרי אם הדגש הוא בבקשת העזרה טיפוס אל הצור היה ראוי שיאמר הכתוב: 'אל צור ירום ממני תנחני' ולא "בְּצוּר".
על כן, קל יותר לקבל את פירושו של רש"י המפרש את דברי דוד לא כבקשה לטפס אל הצור אלא כהנחיה כיצד לחסות בו: "ועל מה אני קורא לך, שתנחני בצור שהוא רם וחזק ממני".
גם לפירוש רש"י לא ברור מה טיבה של הנחיה מיוחדת זו לחסות דווקא בצור שהוא רם מדוד עצמו.
ומדוע לא לכתוב בפשטות 'ובצור רם אחסה'?
על כן נראה לפי מיטב הכרתי שהמילה "צור" אינה מילת חול אלא מילת קודש, ועניינה ה' צבאות צור ישראל וגואלו שאליו פונה דוד ומבקש "בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי".
צור זה אינו רק ביטוי לעוז ועצמה שבהם מנהיג הקב"ה את עולמו, כדרך שתרגם האונקלוס בפסוק "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" שבפרשת האזינו, את המילה "צור" - "תַּקִּיפָא".
אלא טומן הוא בחובו משמעות גבוהה לאין שיעור, ועליה עומד הרמב"ם ב'מורה נבוכים', ודווקא היא מאירה את משמעות המילים "בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי".
בפרקים הראשונים של 'מורה נכונים' עורך הרמב"ם מעין מילון מושגים, שכוונתו לרומם את הדימויים המוחשיים שבהם נוקט ריבונו של עולם בבואו לגלות למשה את כבודו, וביניהם המושג "צור".
וכך כותב הרמב"ם בפרק ט"ז, תוך גיבוש מסלול מופלא המעביר אותנו מפירושם הפשוט של המילים למשמעות הפנימית הטמונה בהם:
"צור שם משותף (היינו מילה בעלת כמה משמעויות):
הוא שם ההר 'והכית בצור' (שמות י"ז, ו'). והוא שם אבן קשה כגון החלמיש 'חרבות צורים' (יהושע ה', ב'). והוא שם המחצב אשר ממנו חוצבים אבני המתכות: 'הביטו אל צור חצבתם' (ישעיהו נ"א, א'-ב').
ומן העניין הזה האחרון הושאל שם זה ליסוד כל גבר ומוצאו, ולפיכך אמר אחר אמרו 'הביטו אל צור חצבתם... הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם' (אל שרה שילדה אתכם), כאילו פירש כי הצור אשר חצבתם ממנו הוא אברהם אביכם ולכן לכו בעקבותיו ויהיה דתכם דתו והתנהגו במדותיו, כי טבע המתכת הכרחי שיהא מצוי בדבר שנחצב ממנו.
ועל פי העניין הזה האחרון נקרא ה' יתעלה צור – כי הוא המוצא והסיבה העושה לכל מה שזולתו, ונאמר: 'הצור תמים פעלו' (דברים ל"ב, ד'), 'צור ילדך תשי' (ל"ב, ח'), 'צורם מכרם' (ל"ב, ל'), 'ואין צור כא-לוהינו' (שמואל א' ב', ב'), 'צור עולמים' (ישעיהו כ"ו, ד').
(ולאור זאת אומר הכתוב) 'ונצבת על הצור' (שמות ל"ג, כ"א) – הסמך והתבסס על הבנת היותו יתעלה המקור, כי הוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו".
דבריו המופלאים של הרמב"ם נותנים למילה "צור" ממד חדש ולפיו אין הצור מבטא כוח ותוקף בלבד אלא משמעותו 'מקור', ודברים אלה מכוונים לעומק פשוטו של מקרא.
כבר בפרשת האזינו נאמר "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" וברור שהמילה "צור" כוונתה לה' – שהוא האב שילד את עמו. כך גם ברור הדימוי לאברהם שהוא המקור שממנו חוצב העם, ועליו נאמר: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם" ובמקביל למה שנאמר על שרה: "וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם".
אף בספר תהילים מופיעה המילה "צור" במשמעות 'מקור', וברוח זו אומר אסף המשורר המתבונן אל לבו: "צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם" (תהילים ע"ג, כ"ו), דהיינו: מקור לבי הוא ה' יתברך.
וחז"ל - דווקא מפני שהיו כל כך רחוקים מהגשמה ירודה, לא היססו לבטא זאת במילים נועזות ואמרו: "מניין שהקב"ה לבם של ישראל? שנאמר: 'צור לבבי וחלקי א-לוהים לעולם' ".
המקור הא-לוהי שהוא מקור החיים כולם, פועם בלבו של כל אדם ועליו מתרונן דוד ואומר:
"כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר" (תהילים ל"ו, י').
ברם זיהוי זה שבין הלב לבין מקורו הא-לוהי, עלול להביא לעתים למחשבה שגויה שאין כל פער ביניהם, והלב ומקורו - חד הם. על כן דווקא בעת מצוקה על האדם, לתלות עיניו כלפי מעלה, במקור הא-לוהי הגבוה ממנו, כדרך שגבוה המעיין מנחל הנובע ממנו, ולבקש לגמוע כביכול את מימי המעיין הנסתר ומשם ישאב כוח לעמוד בכל המבחנים שנכונו לו.
זוהי בדיוק משמעות הביטוי "בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי". לאמור: מתוך דבקות במקור הא-לוהי של לבי שהוא גבוה מעל לבי עצמו, כדרך שגבוה המעיין מהנחל היונק ממנו, כך אף ה' יתברך שהוא מקור חיי הגבוה מחיי כשלעצמם, הוא ינחני להצמית את כל צורריי.
"בְּצוּר יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי".
ובמאמר מוסגר: לסיום נקודת האור שבמזמור נוסיף ונאמר שאף הביטוי "מתוך ביטחון בצור ישראל" שבה נחתמה מגילת העצמאות היתה פרי פשרה כביכול בין אלה שביקשו להכניס את שם ה' למגילה לבין אלה שהתנגדו לכך 'מטעמים אידיאולוגיים', וכל אחד מראשי המדינה יכול היה לפרש את המילה "צור" בדרכו שלו. האחד כביטוי לה' יתברך שהוא "צור ישראל וגואלו" והשני כביטוי לכוח ולעצמה השרויים בלב האומה. אך לאמיתו של דבר שני הדברים - חד הם. ובעומק לבה של האומה פועם המקור הא-לוהי ההומה ביודעין ובלא יודעין בלב כולם.
"צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם".
