"אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לוֹהִים"
פרק י"ד מצטרף לשורת מזמורים הקובלים כנגד שלטון הרשע בעולם, אלא שבפרק זה מתמקדת הזעקה במישור הלאומי של עם ישראל הנתון למשיסה בגויים, כדברי המשורר בפסוק ד':
"הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן
אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם – ה' לֹא קָרָאוּ".
וברוח זו חותם המזמור בישועת ישראל:
"מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל
בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ
יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל".
מנקודת מוצא זו יובנו דבריו הנחרצים של דוד המלך בפסוק ג':
"הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ
אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד".
לכאורה קצת קשה לקבל קביעה טוטאלית מעין זו, הן אפילו בימי המבול נותר נח צדיק תמים, ובסדום הרשעה נותרו לוט ובנותיו ואיך כאן קובע דוד בפסקנות: "אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד".
אך מכוונים הדברים כלפי שונאי ישראל המבקשים את נפשם ניתן להבין ללב המשורר המזהה את השנאה הקולקטיבית ההולכת ופושה בהמון המוסת בלא שיעמוד איש נגדה.
ואכן ברוח זו מפרש רש"י – בעקבות המדרש – פסוקים אלה כמכוונים כלפי נבוכדנאצר שנכנס להיכל להחריבו "ואין אחד מכל חייליו מוחה בידו".
***
המזמור פותח במילים נוקבות:
"אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לוֹהִים!"
"הנבל" – במקרא – הינו אדם רשע וגס רוח, כדוגמת שכם בן חמור, שהכתוב מעיד עליו לאחר אונס דינה "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ד, ו').
וכן נקרא נבל – אדם שלשונו מופקרת ומזוהמת, כדרך שמטיח איוב באשתו בעקבות עצתה: "בָּרֵךְ (היינו: קלל – בלשון סגי נהור) אֱ-לוֹהִים וָמֻת... כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי" (איוב ב', ט'-י').
כך אף הנבל שבפרקנו הוא אביטיפוס לכל הנבלים שעליהם אומר הכתוב: "הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה" ומעשיהם המושחתים באים לידי ביטוי בהתעללות בחסרי ישע ובאכילתם לתיאבון כלחם ערב לחך:
"אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם" (ד').
חטאי הנבל נוגעים לכאורה ליחסים שבין אדם לחברו, אך הכתוב מדגיש: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לוֹהִים" ללמדך שמי שנוהג בנבזות ביחס לאדם אחר אין א-לוהים בלבו, והוא רואה את העולם כעולם הפקר שבו "אין דין ואין דיין" והוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו.
ברם חכמים חשפו בביטוי "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ"- היבט נוסף עמוק מכל עמוק, וכה דבריהם בבראשית רבה (ס"ז, ח') על הפסוק: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כ"ז, מ"א):
"הרשעים הם ברשות לבם:
'אמר נבל בלבו אין א-לוהים' (תהילים י"ד, א'),
'ויאמר עשו בלבו... ' (בראשית כ"ז, מ"א),
'ויאמר ירבעם בלבו...' (מלכים א' י"ב, כ"ז),
'ויאמר המן בלבו' (אסתר ו', ו').
אבל צדיקים לבם ברשותם:
'חנה היא מדברת על לבה' (שמואל א' א', י"ג),
'ויאמר דוד אל לבו' (שמואל א' כ"ז, א'),
'וישם דניאל על לבו' (דניאל א', ח').
דומים לבוראם שנאמר בו:
'ויאמר ה' אל לבו' (בראשית ה', כ"א)".
דיוקם הנפלא של חז"ל, שכל התנ"ך היה פרוש לפניהם בבקיאות מדהימה (ללא קונקורדנציה וגוגל), אינו רק הברקה לשונית אלא תובנה עמוקה להארת ההבחנה שבין צדיק לרשע.
"רשעים – ברשות לבם" – משמעותו שהתשוקות והיצרים הדוחקים בהם כאן ועכשיו שולטים בהם ללא מיצרים ולפיכך הם הולכים בשרירות לבם ללא סייגים.
ואילו הצדיקים שגם להם רגשות ויצרים יודעים לשלוט בהם ולכוונם לדרך הנכונה בבחינת "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך – בשני יצריך".
ויהי רצון שנזכה גם אנו שלא ישלטו יצרי הלב בנו – אלא נזכה לדבר אל לבנו.
ומתוך כך נזכה לגלות – בניגוד לנבל – כי יש א-לוהים בלבנו והוא המאיר את דרכנו:
"צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱ-לוֹהִים לְעוֹלָם" (תהילים ע"ג, כ"ו).
פרק י"ד מצטרף לשורת מזמורים הקובלים כנגד שלטון הרשע בעולם, אלא שבפרק זה מתמקדת הזעקה במישור הלאומי של עם ישראל הנתון למשיסה בגויים, כדברי המשורר בפסוק ד':
"הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן
אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם – ה' לֹא קָרָאוּ".
וברוח זו חותם המזמור בישועת ישראל:
"מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל
בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ
יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל".
מנקודת מוצא זו יובנו דבריו הנחרצים של דוד המלך בפסוק ג':
"הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ
אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד".
לכאורה קצת קשה לקבל קביעה טוטאלית מעין זו, הן אפילו בימי המבול נותר נח צדיק תמים, ובסדום הרשעה נותרו לוט ובנותיו ואיך כאן קובע דוד בפסקנות: "אֵין עֹשֵׂה טוֹב אֵין גַּם אֶחָד".
אך מכוונים הדברים כלפי שונאי ישראל המבקשים את נפשם ניתן להבין ללב המשורר המזהה את השנאה הקולקטיבית ההולכת ופושה בהמון המוסת בלא שיעמוד איש נגדה.
ואכן ברוח זו מפרש רש"י – בעקבות המדרש – פסוקים אלה כמכוונים כלפי נבוכדנאצר שנכנס להיכל להחריבו "ואין אחד מכל חייליו מוחה בידו".
***
המזמור פותח במילים נוקבות:
"אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לוֹהִים!"
"הנבל" – במקרא – הינו אדם רשע וגס רוח, כדוגמת שכם בן חמור, שהכתוב מעיד עליו לאחר אונס דינה "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" (בראשית ל"ד, ו').
וכן נקרא נבל – אדם שלשונו מופקרת ומזוהמת, כדרך שמטיח איוב באשתו בעקבות עצתה: "בָּרֵךְ (היינו: קלל – בלשון סגי נהור) אֱ-לוֹהִים וָמֻת... כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי" (איוב ב', ט'-י').
כך אף הנבל שבפרקנו הוא אביטיפוס לכל הנבלים שעליהם אומר הכתוב: "הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה" ומעשיהם המושחתים באים לידי ביטוי בהתעללות בחסרי ישע ובאכילתם לתיאבון כלחם ערב לחך:
"אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם" (ד').
חטאי הנבל נוגעים לכאורה ליחסים שבין אדם לחברו, אך הכתוב מדגיש: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱ-לוֹהִים" ללמדך שמי שנוהג בנבזות ביחס לאדם אחר אין א-לוהים בלבו, והוא רואה את העולם כעולם הפקר שבו "אין דין ואין דיין" והוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו.
ברם חכמים חשפו בביטוי "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ"- היבט נוסף עמוק מכל עמוק, וכה דבריהם בבראשית רבה (ס"ז, ח') על הפסוק: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כ"ז, מ"א):
"הרשעים הם ברשות לבם:
'אמר נבל בלבו אין א-לוהים' (תהילים י"ד, א'),
'ויאמר עשו בלבו... ' (בראשית כ"ז, מ"א),
'ויאמר ירבעם בלבו...' (מלכים א' י"ב, כ"ז),
'ויאמר המן בלבו' (אסתר ו', ו').
אבל צדיקים לבם ברשותם:
'חנה היא מדברת על לבה' (שמואל א' א', י"ג),
'ויאמר דוד אל לבו' (שמואל א' כ"ז, א'),
'וישם דניאל על לבו' (דניאל א', ח').
דומים לבוראם שנאמר בו:
'ויאמר ה' אל לבו' (בראשית ה', כ"א)".
דיוקם הנפלא של חז"ל, שכל התנ"ך היה פרוש לפניהם בבקיאות מדהימה (ללא קונקורדנציה וגוגל), אינו רק הברקה לשונית אלא תובנה עמוקה להארת ההבחנה שבין צדיק לרשע.
"רשעים – ברשות לבם" – משמעותו שהתשוקות והיצרים הדוחקים בהם כאן ועכשיו שולטים בהם ללא מיצרים ולפיכך הם הולכים בשרירות לבם ללא סייגים.
ואילו הצדיקים שגם להם רגשות ויצרים יודעים לשלוט בהם ולכוונם לדרך הנכונה בבחינת "ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך – בשני יצריך".
ויהי רצון שנזכה גם אנו שלא ישלטו יצרי הלב בנו – אלא נזכה לדבר אל לבנו.
ומתוך כך נזכה לגלות – בניגוד לנבל – כי יש א-לוהים בלבנו והוא המאיר את דרכנו:
"צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱ-לוֹהִים לְעוֹלָם" (תהילים ע"ג, כ"ו).
הרב חנן פורת
