תופעה מעניינת הקשורה בגאולת ישראל ממצרים היא ה"רכוש הגדול" שהעם היוצא ממצרים נוטל עמו. כל אימת שנזכרת גאולת ישראל ממצרים, מוזכר בצמוד לה הרכוש הגדול אשר יצאו עמו ממצרים. כך מוצאים אנו בברית בין הבתרים עת הקב"ה נגלה לאברהם אבינו כאשר אימה חשכה גדולה נופלת עליו או אז הקב"ה מבשר לו:
"ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" .
גם כאשר מנסה הקב"ה לשכנע את משה רבינו ללכת בשליחותו של מקום כדי לגאול את העם, ומשה רבינו עומד בסירובו, פונה אליו הקב"ה עם נימוק:
"ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון, לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים" .
ואנו עומדים ותמהים, מהי החשיבות לבשר לאבי האומה עת מבשרים לו על גלות בניו - על שעבודם בעבודת פרך, להודיע ולבשר לו על הרכוש הגדול בו יצאו בניו, האם יש בבשורה זו כדי להרגיע את אברהם על הסבל אשר יסבלו בניו?
האם בנימוק של רכוש גדול בו יצאו ישראל ממצרים יש כדי לשכנע את משה ללכת בשליחותו של מקום רק בגלל שיצאו עם שמלות מצריות וכלי כסף וזהב?
גם עצם הצורך ברכוש גדול, לדור היוצא ממצרים והולך במדבר, מעורר תמיהה, מה להם לעשות עם אותו הרכוש? זאת ועוד, בהתבוננות במצוות שנצטוו ישראל בעת יציאתם ממצרים נמצא, כי בעוד שכל המצוות אשר נצטוו בהם היה בציווי מוחלט ומחייב, הרי שעל הרכוש הגדול נצטוו כמצוה של רשות:
"דבר נא באזני העם, אמרי דבי רבי ינאי, אין נא אלא לשון בקשה אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק, 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', לא קיים בהם" .
אם אכן יש חשיבות בהוצאת הרכוש הגדול שיקחו עמם מדוע לא נצטוו בצורה מחייבת ובציווי מוחלט, ומה פשר הפשרה הזו שנצטוו אבל רק כמצוה של רשות?
הבעיה המוסרית ברכוש הגדול
חז"ל ורבים מהראשונים כבר נתחבטו בצד המוסרי בשאילת הכלים ממצרים, אחר שהמגמה הייתה שלא להחזירם כלל, וא"כ מדוע יש לעשות זאת בשאלה?
ובניסוח ה"כותב" לפירוש "עין יעקב":
"כי בודאי זאת השאלה היתה בתכלית הגנות להיות דרך עלילה וערמה כמבקש תחבולות לגזול ממון אחרים ומתחיל בדרך שאלה, ואחרי בואה לידו הוא חמסן וגזלן" .
ובגמרא בסנהדרין תירצו כי היה זה ממון שהגיע להם בדין, כשכר עבודתם שעבדו עבור המצרים:
"פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן מהיכן אתם מביאין ראיה? אמרו לו מן התורה. אמר להם אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה, שנאמר 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה', תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה , אמר להן אלכסנדרוס מוקדון החזירו לו תשובה. אמרו לו תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה" .
מגמרא זו מובן אפוא, שבדין ובצדק נטלו את שלהם על העבודה הרבה שעבדו ללא תמורה. הראשונים תירצו את הצד המוסרי בכמה אופנים אחרים.
רבינו חננאל ביאר שהמילה "שאלה" מובנה בקשה לקבל הדברים במתנה ולא בהשאלה, שכן הקב"ה יתן את חן העם בעיני המצרים כדי שיעניקו להם מתנות.
"אין זו כשאלה האמורה בכלים, שהיא שאלה על מנת להחזיר אלא צוה שישאלו מהם במתנה, והקב"ה יתן להם חן בעיני המצרים ויתנו להם, ואין זה גנבת דעת שיצוה בה הקב"ה חס ושלום" .
החזקוני פירש באופן אחר את צדקת נטילת ממון המצרים, שכן השאירו שם "נכסי דלא ניידי" ובעבור שווים של אלו נטלו את ממונם של המצרים.
"במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם שלא יכלו לשאת עמהם, שהרי היו להם לישראל נחלות במצרים כדכתיב 'ויאחזו בה'" .
הרי לנו הסברים שונים על הצד המוסרי שישראל נטלו בדין מהמצרים ומה שנטלו היה מגיע להם .
עדיין נותר לנו קושי אחר: אם עד כה תמהנו על עצם הצורך בשמלות המצריות וברכוש המצרי, אם עד כה תמהנו על הפיוס בזה לאברהם, ועל המענה לסירובו של משה ללכת, ואם עסקנו בצד המוסרי בלקיחת הרכוש. אבל לשם מה היה צורך בשאלה מהמצרים, הן הם יכלו לקחת הכל רק מביזת הים אשר הייתה גדולה הן באיכותה והן בכמותה מביזת מצרים, ושם הכל בא להם מן המוכן?
"תורי זהב נעשה לך - תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים, עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים, כשם שהפריש בין כסף לזהב, כך יש שבח ממון הים מביזת מצרים" .
וא"כ לשם מה היה צורך כלל בביזת מצרים, כאשר הכל מוכן היה בביזת הים?
עבדות הנפש
רגילים אנו לדבר ולהבין את גלות מצרים כעבדות פיסית וכשעבוד המפרך את הגוף ומייגע אותו. אך עבדות נוספת, ולא פחות קשה קיימת בשעבוד המתמשך והיא העבדות הנפשית - גלות הנפש. העבד אין לו את העצמיות שלו את כוחותיו הפרטים. מעולם לא טעם את "אם אין אני לי, מי לי", הוא לא השכיל להוציא את הכוחות הטמונים בו מן הכוח אל הפועל. תכונת העבד ונטיית נפשו לחשוב תמיד מה טוב עבור האדון - עבור השני, רק למצוא חן ושכל טוב בעיני האדם השולט עליו.
"ההבדל שבין העבד לבן החורין איננו רק הבדל מעמדי, מה שבמקרה זה הוא משועבד לאחר, וזה הוא בלתי – משועבד. אנו יכולים למצא עבד משכיל שרוחו הוא מלא חירות, ולהיפך, בן-חורין, שרוחו הוא רוח של עבד. החירות הצביונית היא אותו הרוח הנישאת שהאדם וכן העם בכלל מתרומם על ידה להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של 'צלם אלקים' אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם, מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות של עולם, אין תוכן חייו והרגשתו מאירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במה שהוא טוב ויפה אצל אחר, השולט עליו איזה שהיא שליטה, בין שהיא רשמית ובין שהיא מוסרית, במה שהאחר מוצא שהוא יפה וטוב" .
תכונת העבד, תכונה בנפש היא, היא חסרה את האמונה העצמית בכוחה, שכן אין היא כלל מכירה את עצמיותה, ואשר לכן אין בה את היכולת להתמודד עם קשיים שנערמים עליה. אין בה את יכולת ההתמודדות עם האויב אשר בא עליה, ואשר לכן, עת אשר יוצאים עם רב ממצרים ולעומתם באים שש מאות רכב בחור "ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'" .
"יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה... והשם לבדו, שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר, דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה" .
זוהי תכונת הנפש העבדותית - הנפש הנכנעת אשר אינה מכירה את כוחה אשר בקרבה ולכן חסרה היא את יכולת הלחימה, אשר לכן כתב האבן עזרא שמשום כך סבב השם שמתו כל העם היוצא ממצרים כי אין בהם כוח להלחם בכנענים, והמתבונן תמה, הן הטעם שלא נכנסו לארץ, לא היה בגלל שהשם סבב, אלא בגלל חטאם הם, בעטיו של חטא המרגלים אשר משום כך נגזר עליה: "במדבר הזה יפלו פגריכם... לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה" .
אכן, זהו בדיוק היה חטא המרגלים שבעטיו לא נכנסו לארץ. חטא שלימד על תכונת נפשם העבדותית שנשארה בקרבם, שכן כל דברי המרגלים אמת היו. אכן עז העם היושב בארץ, והערים אכן בצורות גדולות מאוד, וגם ילדי ענק ראו שם, ואם כן במה היה חטאם? אמנם מילה אחת שאמרו גילתה על תכונת נפשם - "אפס":
"והנה בכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו. והיה להם לאמר שהעם היושב עליה עז והערים בצורות, כי יש להם להשיב אמרי אמת לשולחם, כי כן צוה אותם... אבל רשעים במלת "אפס" שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם שאי אפשר בשום ענין" .
חטא המרגלים היה במה שנשארה בהם תכונת העבדות שלא יכלו להרהיב עז בנפשם להלחם נגד ילידי הענק. חטאם לא היה בתיאור עובדות לא נכונות, אלא בחוסר יכולת התנתקות מכבלי העבדות, ובחוסר היכולת לרומם את עצמם ולגלות בתוכם את הכוחות הטמורים בהם.
"ויהס כלב את העם אל משה" כלב הצליח להשתיקם, שאכן אף הוא הסכים עם דברי המרגלים , אך טענה אחת הייתה בפיו ובפי יהושע: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכל נוכל לה" . רק יהושע וכלב הם אשר השתחררו מתרבות מצרים, הם אלה שראויים ומסוגלים לנחול את הארץ.
המה דברי האבן עזרא: "והשם לבדו סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים" שכן חטא המרגלים הוא הוא הגילוי של תכונת נפשם העבדותית אשר אין בהם הכוח להלחם בארץ , ואע"פ שיצאו המה בגופם ממצרים, בנפשם עוד שקועים היו בנפש עבדותית.
מה שזורים דבריו של האבן עזרא אשר כתב כי לדור כזה של יוצאי מצרים עם נפש שפלה ורוח נמוכה סבב השם שמנהיגם משה הוא אכן יהא בעל יכולת הנהגה אשר לא טעם את טעמה של עבדות מצרים:
"ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבד נתכנו עלילות, אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה, בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים, הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין הרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו" .
על גאולתנו - ועל פדות נפשנו
העבדות הכפולה זקוקה היא לגאולה כפולה, כיוון שהעבדות היא עבדות גופנית ונפשית, כך הגאולה צריכה להיות אף היא כפולה - גאולת הגוף וגאולת הנפש. קודם לגאולת הגוף - קודם ליציאה הפיסית לחרות, זקוקים לגאולת הנפש, כי מה תתן ומה תוסיף גאולתן הפיסית של ישראל ממצרים, אם ישארו בתכונת נפשם העבדותית ולא יבינו את כוח עצמיותן, ולא יהיו בטוחים בדרכם המה. כיצד יוכלו להוביל את העולם כולו ולהיות בבחינת "אור לגויים"? כיצד יוכלו לממש את תפקידם "אתם עדי" ? כיצד יוכלו להמשיך את דרכו של אברהם העברי - "שכל העולם כולו מעבר אחד - והוא מעבר אחר" , אם לא יסירו קודם לכן את תכונת נפשם הנכנעת, אם לא יסירו מקרבם את פחד המצריות. רעיון זה נוסח ע"י "הכהן הגדול" מלובלין: "כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אח"כ להאמין בעצמו" .
אשר לכן שתי גאולות נגאלו ישראל ממצרים:
"אמר ר' אבא: הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר 'הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה', וכשיצאו, לא יצאו אלא ביום, שנאמר 'ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה'" .
את טיבן של שתי הגאולות ביאר הרב קוק. גאולה ביום, היא הגאולה אשר נגלית לעיני כל כאור היום - היא הגאולה הפיסית - גאולת עם מבית עבדים, אך קודם לגאולה זו קדמה גאולת הלילה, גאולה שאין רואה, הגאולה העצמית להכיר ולידע עצמיותן ומהותן, וזו לשונו:
"הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים. האחד, הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין אדון לעצמו. והשני, הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חופשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם בקדושת המדות בתורה ובמצוותיה, והחופש הגלוי החיצוני הוא עומד בישראל להיות לאור גויים... ע"כ נחלקו הגאולות לשני חלקים, כשנגאלו ישראל ממצרים הגאולה הפנימית, היתה מבערב, שעל זה אין העיקר הידיעה והפרסום של זולתם, כי אם ההרגשה הטובה בחופשתם הפנימית, וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ביד רמה גלוי לכל יושבי תבל להורות על פעולתם הגלויה בעולם..." .
כאן בגאולה הנפשית - העצמית בגאולת הלילה - כאן הוא מקום הרכוש הגדול, שכן על מנת לרומם את העם מתרבות של עבדים, על מנת להגביה את שיעור קומתם בעיני עצמם - צריך להרגיל אותם בבקשות גדולות מבחינה חומרית, כדי שישיגו מידה זו בנפשם לבקש גדלות גם באידיאות רוחניות.
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות, ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות" .
אך יתרה מזאת "מה שקנה עבד - קנה רבו" איננו רק כלל הלכתי בדיני עבדים, זהו מהותו וישותו של העבד - אין לו מדיליה כלום, וכל מה שיש לו הוא שייך לאדונו, הוא חש בנפשו כקניינו הגמור של האדון, וכדי להוציאו מתחושה זאת, כאן בא תפקיד הרכוש הגדול: "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" . מעתה התחלפו היוצרות, השתנו התפקידים, לא עוד העבד היהודי הוא קנין נפשו של האדון המצרי אלא להיפך האדון המצרי הוא אשר נותן את שלו לישראל, כדי להורות ולטעת בלבם את גודל מעלתם ויקרם, שיחושו את אדנותם.
מעתה, מובן אפוא, מדוע אי אפשר היה לוותר על ביזת מצרים, אע"פ ש"גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים" הן באיכותה והן בכמותה, אבל ביזת הים לא אפשרה להם לרכוש את התחלפות התפקידים. שם לא יכלו לחוש באדנותם, שכן על שפת ים סוף זכו הם ברכוש הגדול מן ההפקר - מן המוכן, לא המצרים הם שהעניקו להם, ועל כן נצרכה הייתה ביזת מצרים כדי לפעול בקרבם את הכרת ערכם וגדלות נפשם.
הן זהו הנימוק שכבר בברית בין הבתרים אמר הקב"ה לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" , שכן כל עבודתו של אברהם להלחם בדעותיו כנגד כל העולם, ע"מ להפיץ את שם ה' בין כל באי עולם.
"כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים... והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'" .
לניהול מלחמת דעות כנגד כל העולם, דרושה גדלות נפש ואמונה עצמית גדולה, שהרי לא בנמיכות קומה אפשר להודיע ולפרסם את שם ה' בעולם רק מתוך תחושת "הרכוש הגדול", מתוך תחושת אדנות אפשר לפעול על האנושות כולה. אשר לכן בעת שהקב"ה אומר לו בברית בין הבתרים: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" , וכדי שלא יחשוב אברהם היאך יוכל זרעו אחריו, אחר שקנו בנפשם את תכונת העבדות להמשיך בדרכו ולהיות אור עולם בין באי עולם, אומר לו הקב"ה 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. יציאתם ממצרים תהא לא מתוך תחושת עבדות וחולשה נפשית, אלא מתוך חוסן נפשי, והכרת ערכם, וכדי שיבין העם שהכסף והזהב והרכוש הגדול אינם מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי לקנות בנפשם עוז ורוממות רוח, ע"כ בעוד שכל המצוות ביציאתן ממצרים נצטוו בצווי מוחלט, הרי שאת הצווי על הרכוש הגדול נצטוו כציווי של רשות "דבר נא - אין נא אלא לשון בקשה" .
שירת הנפש
אכן, גם אחר כל ההכנה והסייעתא לגאולת הנפש - לגאולה העצמית, אין רצונו ית' להפוך את הנפש באופן ניסי, שכן הכל תלוי בבחירת האדם, ובאופן שהוא עצמו הופך את אישיותו . לפיכך, בעת אשר הגיעו להתמודדות עם רדיפת המצרים אחריהם, כאשר עומדים הם על שפת הים, שוב חזרה לנפשם השפלה מבלי יכולת לעמוד בהתמודדות נגד אדונם.
מה נאוו דברי הרבי ר' שמחה בונים מפשיסחא, שביאר שכיוון שזעקתם נבעה מתוך חוסר אמונם העצמי, מתוך חוסר גאולת נפשם - זו עצמה הייתה ישועת ה' כשנתן להם הקב"ה באותה עת אמונה בעצמם וביכולתם, או - אז ראו הם את המצרים כאשר עדיין רכובים היו על הסוס, אך דימו אותם כאילו כבר מתו על שפת הים.
"...וזה עצמו הוא הישועה הגדולה בלב, וזה פירושו 'ויושע ה' את ישראל', היינו שהושע להם בעצמם שיצאו בלבם מיד מצרים ואז ממילא 'ויראו את מצרים מת על שפת הים', שראו אותם כאלו כבר מתו והיו נחשבים לפגרים בעיניהם וכאפס ותהו נגדם שהם עבדי ה', וז"ש דוד המלך ע"ה 'תרהיבני בנפשי עז', כי זה הודעה, לנפש משמים שיושע במה שיגיע לו עוז ותעצומות ויגבה לבו בדרכי ה'" .
רק אחר האתערותא דלעילא זכו באותה שעה שתתרומם נפשם השפלה, ולא מכוח עצמם.
אם נתבונן בשירת הים, זו שנאמרה ע"י משה רבינו וזו שנאמרה ע"י מרים, נבחין כי שירת משה, יחיד אמרה - "אשירה לה'", ואילו שירת הנשים בלשון רבים נאמרה - "שירו לה'". ונראה עד כמה מתאימים והולמים דבריו של רבי יהונתן אייבשיץ, שכן לשיר ראוי רק מי שהאמין, רק מי שהתמודד ופעל, לא מי שנפעל, ורק הנשים במצרים הן הן שהאמינו והרי עליהן נאמר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" - הן אשר עוררו את בעליהן תחת התפוח ונסכו בהם כוח כאשר בעליהן היו יגעים נפשית ופיסית . הן אשר היו חדורי אמונה והוציאו אתן את התופים לתופף בעת הגאולה . אכן, להן היה נאה לשיר.
"יובן על פי הפסוק 'ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה', ובשירת משה כתיב 'אשירה' לשון יחיד. ונראה לתת טעם, דהענין הוא, דידוע דחזקיה המלך לא אמר שירה על מפלת סנחריב יען לא היה הנס בזכותו, כמו שאמר הכתוב 'וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי' , ומוכח דאם הפלא לא נעשה בזכותו, איננו ראוי לומר שירה. וידוע דישראל היו מקטני אמנה במצרים... אולם 'חכמת נשים בנתה ביתה' זו מרים הנביאה שהשיאה עצה לאביה שיחזיר גרושתו... ולכן להן ראוי ויאות לומר שירה, יען שהנס נעשה בזכותן. ולכן שפיר אמרה מרים 'שירו לה'', משא"כ משה, שהוצרך לומר בלשון יחיד 'אשירה', לפי שהנס לא היה בזכות ישראל לכן שפיר אמר אשירה ."
ונכפלו הדברים בשירתה של דבורה שאף היא ביחיד נאמרה "אנכי לה' אנכי אשירה" , שכן כאשר קוראת דבורה לברק בן אבינעם לצאת אל נחל קישון אל מול סיסרא וצבאו, השיב לה ברק: "אם תלכי עמי והלכתי ואם לא תלכי עמי, לא אלך". או אז אומרת לו דבורה: "ותאמר הלך אלך עמך, אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך" . שכן רק מי שיש לו את תעצומות הנפש להתמודד, רק מי אשר נפשו לא שפלה ונכנעת, היא היא הנפש המשוררת - "אנכי לה' אנכי אשירה".
מקום גאולת הנפש
המתבונן בנפתולי עם ישראל בכניסתם לארץ, עומד משתומם על סדר כניסתם לארץ, שכן המקום הראשון אליו הגיעו, בו ביום שעברו את הירדן, היה "שכם", שכן מקרא מפורש במשנה תורה, "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלקיך... והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד... ובנית שם מזבח לה' אלקיך" , וכן פירשו הראשונים על הפסוק בספר יהושע:
"אז יבנה יהושע מזבח לה' אלקי ישראל בהר עיבל"
ופירש הרד"ק:
"אז כשעברו ישראל את הירדן ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כי כן כתיב בספר תורת משה 'והיה ביום אשר תעברו את הירדן והקמות לך אבנים גדולות ושדת אותם בשיד ובנית מזבח...'. וכן אמרו רבותינו ז"ל: בו ביום עברו את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל והביאו את האבנים ושדום בשיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה ובנו מזבח והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וקלסו וקפלו את האבנים..." .
וכניסה זו לשכם כמקום ראשון בארץ הוכנה כבר מראש מקדם ע"י אברהם אבינו, שכן על הפסוק: "ויעבר אברהם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" .
פירש שם הרמב"ן את שיטתו הנודעת על "מעשי אבות סימן לבנים":
"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות בענין אברהם, יצחק ויעקב והוא ענין גדול והזכירהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. לכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים... וכלם באים ללמד על העתיד... ויעבור אברהם בארץ עד מקום שכם... ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה וקודם שנתן לו את הארץ, נרמז בזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו ."
ואנו תמהים מהי החשיבות הגדולה להכנס לארץ דווקא לשכם תחילה, מדוע אחר ארבעים שנות נדודים במדבר אחר יגיעתן שם, צריכים בו ביום כניסתן לילך מרחק כה רב עד שכם ורק לאחר מכן חזרו חזרה ע"מ לכבוש את יריחו?
אירוע נוסף שקורה באותו מקום ומעוררת אף היא תמיהה גדולה:
"וילכו אחיו לראות את צאן אביהם בשכם" .
מרחק כה רב הולכים האחים לרעות את צאן אביהם מחברון לשכם, והאם עד שכם לא היה מקום לרעות את צאנן? והלוא מחברון עד שכם כברת ארץ ארוכה היא. זאת ועוד, מדוע דווקא לשכם מועדות פניהם, מקום ששמעון ולוי הרגו את אנשי העיר האם דווקא שם יזכו בקבלת פנים לבבית?
ורש"י פירש שם: "נקוד על 'את' שלא הלכו אלא לרעות את עצמן". פשר הרעייה העצמית דורש הבנה מה טיבה של רעייה זו, ומדוע דווקא לשכם מועדות פניהם כדי לרעות את עצמן?
גם דברי חז"ל שמצאו כי המכנה המשותף למאורעות שקרו בשכם הם דברי פורענות, מעוררים תהיה גדולה:
"וילך רחבעם שכך כי שכם בא כל ישראל להמליך אותו תנא משום ר' יוסי: מקום מזומן לפורענות, בשכם עינו את דינה, בשכם מכרו אחיו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד" .
וכי בגנות מקום בארץ ישראל דברי חז"ל, והיתכן כי מקום בארץ הקודש הינו מקום מזומן לפורענות?
כשם שרגילים אנו לאפיין תכונות אנוש על פי מקום הולדתו או מקום מוצאו, כך כל מקום בארץ - ישראל מתאפיין הוא בתכונותיו ובאפיונו המיוחד, ובניסוחו של הראי"ה קוק:
"...ועל גדולי הצדיקים אין להקשות כלל מאי טעמא בחרו בשארי ערי הקודש, אפילו אם יכולים לשבת בירושלם, שבודאי כל עיר ומקום שבארץ הקודש יש לו שורש ובחי' בקדושה בפני עצמה, כמו שהאריך בזה ב"חסד לאברהם" בחלק עין - הארץ נהר י"ג... ואפילו בדרך הפשטות יש לכל מקום ומקום חבת הקודש מיוחדת בפני עצמו... מכל - מקום כל אחד שהשיג עפ"י פרטיות שורש נשמתו, שהוא שייך לקדושה המיוחדת הפרטית השייכת לאותה העיר היה קובע בה דירתו ובודאי מצד חילוק השבטים היה כן הענין" .
בביאור יחודה ואפיונה של "שכם" הרחיב ופרש את היריעה האדמו"ר השני לבית סוכוצו'ב בעל ה"שם משמואל" על פי פירושה של המילה "שכם" על הפסוק בברכתו של יעקב: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"
ובאבן עזרא שם: "והנכון בעיני שפירוש שכם אחד, חלק אחד" .
כאשר חיפש איש את חלקו המיועד לו, את עצמיותו שלו, את שורש נשמתו - היה מוצא זאת בשכם, כי טבע המקום בשכם שכל אחד מוצא הוא שם את עצמו:
"והנה נראה שגם המקום באשר שמו שכם נמי יש בו הטבע ההוא, היינו שטבע המקום גרם ביושביו התנשאות שיהיה כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל, רמז לזה חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטילה, והנה מידה זו - אי טב, לית טב מינה, ואי ביש, לית ביש מינה.
ולטוב, כאשר יאמר בשבילי נברא העולם, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לטובה... ואם אין אני לי מי לי. ויהיה עז כנמר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו וירהיב עוז בנפשו ויגבה לבו בדרכי השם... והנה האדם בראשית ימי עבודתו נצרך מאד למדה זו , להרהיב עוז בנפשו לאמור: 'עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה', ואין חוזק כחסידות בתחילתה, ואם לא תדרוך נפשו עוז כמעט מן הנמנע שיצליח בעבודתו, כי היצה"ר מרפה ידי העובדים עבודת - הקודש" .
הן זהו הטעם שאחי יוסף אשר שומעים על חלומותיו של יוסף על השמש והירח והכוכבים שמשתחווים לו ועל האלומות אשר משתחוות לאלומתו של יוסף, ורואים הם כי אביהם שומר את הדבר או - אז מחפשים הם האחים את עצמם, את תפקידם שלהם, את מהותם העצמית. וילכו לרעות - את עצמם - בשכם.
"...והנה אחיו של יוסף שקנאו בו, והיו מתייראים שלא ידחו מפניו ח"ו, ונפלו פניהם ויראו לנפשם שלא יפלו בנופלים כמתייאשים ח"ו שזה גרוע מהכל, ע"כ הלכו לשכם, היינו להחליף כח ולהגביה לבב בדרכי ה', לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי, וזה הפירוש לרעות את עצמן היינו להחליף כח" .
והנה כשנכנסים ישראל לארץ נתקלים הם בקשיים גדולים, במלחמות אכזריות ועקובות מדם, ע"כ טרם בואם בקשרי המלחמה חובה לבאר להם באר היטב את מהותם, את עצמיותם, את גאולת נפשם על מנת שיבינו את צדקת הלחימה, שכן רק מי שבטוח בדרכו, רק מי שאיתן בנפשו, יכול להלחם. על כן המקום הראשון שהלכו בטרם החלו לכבוש את הארץ הוא מקום שכם - מקום גאולת הנפש.
"והנה בתחילת כבוש הארץ שהיו צריכים להתחזקות גדולה, כי מלחמת העמים היתה קשה עליהם מתחילה ועד סוף כמ"ש הרמב"ן, ע"כ היה הציוי שראשית בואם בארץ תהיה במקום שכם למען יקנו בנפשם מדת ההתחזקות וידרכו נפשם עוז" .
אך במקום שאתה מוצא את מעלתו שם אתה מוצא את חסרונו, שכן דווקא בשכם, עיר שכל אחד מוצא את עצמיותו ויחודו, עיר שכל אחד מבין היטב את מהות נפשו, שם שכל אחד מרהיב עוז בנפשו, מקום הסכנה, משום שע"י כך לא יבין כל זאת מהווה את מהותו של השני ובכלל את הצורך בזולת, הם הם דברי חז"ל: "שכם מקום מזומן לפורענות" שכן כל המאורעות שקרו בשכם - מחלוקת שבין אדם לרעהו המה.
"ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל על שכם שהוא מקום מזומן לפורעניות בו עינו את דינה... וח"ו לומר שחכז"ל דיברו גנות עיר אחת בארץ ישראל... אך הוא הדבר שאמרו שמטבע המקום לגרום ביושביו התנשאות... אך כל דבר טוב ומועיל צריך לשמירה ביותר כנ"ל... והענין הוא לימוד גדול ותוכחת מגולה לבאים לעבודת הקודש איך לפלס כל מדה בפלס השכל שיהיה נוכח ה' דרכו, כי בכל מדה טובה יש דבר מה להיפוך" .
ויעקב אבינו בבואו לשכם וראה את מעלתה, שבה כל אחד מוצא את עצמו ואת יחודו, אבל יעקב הבין גם את זרע הפורענות הטמון בה - "סלע המחלוקת" ולכך כתוב בבואו לשכם "ויחן את פני העיר" ביטוי המופיע עת באו לפני הר סיני "ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" .
ובהשוואת הדברים כתב בעל ה"שם משמואל":
"והנה בסיני כתיב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר' ובמכילתא: 'כאיש אחד בלב אחד', ופירש הרה"ק מהר"י זצלה"ה מוורקא שלשון 'ויחן' הוא נשיאת חן, היינו אף שכל אדם דרכו לפי שורש נשמתו ישר בעיניו, מ"מ מצא גם דרך חבירו חן לפניו, וע"כ היו כאיש אחד בלב אחד, ודפח"ח, וכמו כן אף אנו נאמר 'ויחן את פני העיר..." .
בזה באה תיקונה של שכם, שכל אחד מבין היטב את שורשו ואת מהותו, אך מבין שגם דרך חבירו נצרכת היא, "ויחן" גם דרך חבירו נושאת חן היא בעיניו.
ונוסיף ונאמר שכדי לתקן את חסרונה של שכם, את זרע המחלוקת, עשה יעקב מעשה בפועל בשכם: "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל" , וכבר עמדו חז"ל שבכל המקרא כתוב או "ויבן מזבח" או "ויצב מצבה" וכאן "ויצב מזבח" - "לא אמר ויבן שם מזבח, אלא ויצב שם..." .
ובהגדרת ההבדל שבין מצבה למזבח ביארו חז"ל:
"אמר רבי יוחנן: מצבה - כל שהוא יחידית, מזבח - כל שאבניו מרובות" .
ובהבחנה הרעיונית שבין מצבה למזבח ביאר הראי"ה קוק את האיסור "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" . וברש"י שם: "אע"פ שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה" , שכן מצבה העשויה מאבן אחת מורה על שיטה אחת בעבודת ה', דרך זו הייתה אהובה בימי האבות שכל אחד מהאבות עבד בשיטתו את השי"ת, אבל עכשיו רצונו יתברך בהרבה שיטות ובהרבה דרכים בחי' מזבח המורה על אבנים רבות בעבודת ה'.
"כי הנה אמרו חז"ל אין קורין אבות אלא לשלשה, והיינו כי הם סללו לנו שלשה דרכים מפולשים לעבודת השי"ת, אברהם כפי מדתו באהבה, יצחק ביראה, יעקב אבינו ע"ה בכח התורה, אבל כשכבר נשרשה הקדושה בי"ב שבטים, נעשה מדרגות אלה הג' דרכים כמה וכמה נתיבות חלוקות, ומ"מ כולן עולות בקנה אחד. וכן הוא רצון השי"ת שכל אחד ואחד יעסוק בתורה ומצוות לפי מדתו רק שיתאחד עם הכלל וילך ע"פ דרך התורה, וא"כ כל זמן שהיה דרך אחד לרבים היתה עבודה רצויה על מצבה של אבן אחת לרמז על כח אחד ודרך אחד, אבל אח"כ רצה הקב"ה שע"י ריבוי הדרכים ושינוי הדעות... ע"כ רצונו דוקא במזבח של הרבה אבנים שכולן מתחברות יחד..." .
אכן, יעקב אבינו בבואו לשכם, בנה מזבח מאבנים רבות, שכל אחד ימצא שם את נפשו ואת דרכו שלו בעבודת ה', אך שכל אחד יבין את חשיבות השני. לכך: "ויצב שם מזבח" שכולם נצרכים זה לזה ומכולם יחדיו יתגדל ויתקדש שמיה רבא. הן כך הוא חזון העתידי של תיקון העולם:
"כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד ."
הגאולה העתידה - גאולת הנפש
תיאור הגאולה העתידה והמניעות לה מתוארות במגילת שיר השירים:
"השבעתי אתכן בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ."
"עד שתחפץ" - זוהי גאולתן של ישראל. אז יראה לעיני כל את אהבת הדוד לרעיה והרעיה לדוד, אבל עד שעת ההתגלות, הקב"ה השביע את עם ישראל בשלושת השבועות, ובביאור השבועות אמרו בגמרא:
"אמר ר' יוסי בר' חנינא שלש שבועות הללו למה, אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדאי" .
ובפירוש רש"י שם שלא יעלו בחומה "יחד ביד חזקה" וכל זה 'עד שתחפץ' אבל היאך נדע אימתי הוא הזמן של 'עד שתחפץ' - אדמו"ז בעל "מי השילוח" פירש כי מהות השבועה היא תכונה בנפש, מבנה נפשי של עבדות וכניעה, אבל בעת שהקב"ה יחפוץ לגאלנו יתן בנפשנו - מבנה נפשי של תקיפות נפש שמכירה את כוחה, ויודעת את סוד גבורתה, נפש שלא חתה מקול עלה נדף.
"ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה - היינו כל דבר שאדם מסופק היאך רצון ה' נוטה, אז העצה היעוצה לו שיגדיר את עצמו מהמעשה, וזה ויחנו בחרדה, כי על ידי החרדה שיהיה לאדם טוב לו לחנות ולהיות שב ואל תעשה כמו עתה שנשבעו שלא ידחקו את הקץ.
ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות - היינו בעת שהשי"ת יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו הלואי שתהיה בקרוב בימינו" .
