התנין העיוור

 בפרשת וארא נפתחת מסכת מכות מצרים.

אך כמקדמה למכות הגדולות המשנות סדרי בראשית, בא עוד 'נס קטן': נס המטה שנהפך לתנין.

"וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו

וַיְהִי לְתַנִּין" (שמות ז', י').

נס זה אינו נמנה על עשר המכות, שהרי אינו גורם כל נזק לפרעה ולעבדיו, ולפיכך יש לתהות, מה תכליתו, ומדוע בכלל הפך המטה דווקא לתנין ולא – דרך משל – לנחש, כמו במעמד הסנה?

"התנינים הגדולים"

אין ספק כי מופת התנין לא נבחר באקראי, וכדי לפענח את סודו עלינו להתחקות תחילה אחר דמותו של התנין במקרא.

לראשונה נפגשים אנו בתנין כבר במעשה בראשית:

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים..." (בראשית א', כ"א).

שתי תמיהות עולות למקרא פסוק יוצא דופן זה:

א. בכל הבריאה אין אזכור שם פרטי מסוים לצמח, עוף או חיה, מלבד האדם – נזר הבריאה, ובמה זכו התנינים להיות יוצאי דופן?

ב. כבר לימדנו הרמב"ן בפירושו לפסוק הראשון בתורה, להבחין בין בריאה שהיא "יש מאין", לבין יצירה ועשייה שהן "יש מִיֵש", ולפיכך מבהיר הרמב"ן כי לאחר בריאת שמים וארץ:

"לא ברא עוד אלוהים דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו (מהחומר ההיולי הראשון) המציא את הכל".

מדוע אפוא נוקטת התורה ביחס לתנינים בלשון "ויברא", הן גם הם נוצרו "יש מיש" ולא "יש מאין"?

הרמב"ן עצמו נדרש לשאלות אלה ומשיב:

"בעבור גודל הנבראים האלה, שיש מהם אורך פרסאות רבות... ייחס בהם הבריאה לאלהים כי הוא ממציאם מאין, וכן יעשה באדם למעלתו (כנאמר: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו...") להודיע כי הוא מוּצא מאין עם כל דעתו ושכלו" (רמב"ן, בראשית א', כ"א).

התורה מבקשת אפוא להדגיש כי גם בריות מטילות אימה – כתנינים הגדולים וכלווייתנים – נבראו יש מאין.

כיוצא בו מתייחס "המנון הבריאה" שבתהילים אל הלווייתן כאל 'חיית מחמד':

"לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (תהלים ק"ד, כ"ו).

לאמור: אל תתרברב, לווייתן! אינך אלא כלי משחק ביד בורא עולם, והוא משתעשע בך כרצונו.

מיתוס התנין

אבל התנין והלווייתן לא נותרו רק כיצורי ענק במעגל עולם הטבע. דמיונו האפל של האדם הפכן לדמויות מיתולוגיות 'גדולות מהחיים', ובכל התרבויות הקדומות, ממצרים וכנען ועד בבל ויוון, תפס התנין מקום נכבד בפנתאון האלילי, ושירי תהילה רבים חוברו לכבודו.

במקרא עצמו אנו מוצאים הד להתמודדות עם מיתוסים אלה, והבולט שבהם נמצא בנבואת ישעיהו בתיאור ניצחון ה' על כוחות הרשע באחרית הימים:

"בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה

עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן

וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו כ"ז, א').

'מבקרי המקרא' נאחזו כדרכם הנלוזה בפסוק זה, ואמרו שישעיהו הושפע ממיתוסים קדומים ושיבצם בנבואותיו כחלק מהשקפת עולמו. אבל האמת המקראית עמוקה לאין שיעור מדברי הבל אלה.

יצורים מיתולוגיים אלה אכן לא היו ולא נבראו, אבל דמיונו של האדם – אשר יצר אותן והפכן למפלצות הרובצות על חייו – חי וקיים, וכנגד הדמיון שיצר מציאות נפשית אפלה כגון זו נטוש המאבק.

נבואות ישעיהו אינן מכוונות כלפי הנחש, הלווייתן והתנין כשלעצמם, אלא כנגד המיתוס שטיפח את "הנחש", "הלוויתן" ו"התנין" שבנפש האדם: הן האדם האחוז אימה מפניהם, והן האדם המבקש להיות חיית טרף כמותם.

פרעה הרשע התמכר לכוחות הרשע והפכם לאלוהיו. ולפיכך לא באקראי נטל פרעה את התנין הטורף והפכו ל"מודל הזדהות", כמפורש בהפטרה לפרשת וארא:

"הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם

הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו

אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט, ג').

מעתה יובן היטב מופת המטה ההופך לתנין:

ריבון העולמים מעביר לפרעה מסר מוחשי ברור: אתה "התנין הגדול" המתיימר להיות שליט עליון, אינך אלא מטה בידי: "שבט אפי ומטה זעמי" (ישעיהו י', ה').

פרעה אמנם מתאמץ להוכיח כי השליטה על "כוח-תנין" מצויה עדיין בידו וביד עבדיו החרטומים, אך מטה אהרן הבולע את מטותם מבשר ואומר: גם "כוח-תנין" ומעשי הכשפים שבידכם, מקורם בריבון העולמים אשר " 'אין עוד מלבדו' – אפילו לדברי כשפים" (סנהדרין ס"ז ע"ב).

רעיון זה להארת "מופת התנין" כדימוי לפרעה עצמו מפורש בשמות רבה (ט', ב'):

"למה נס התנין? לפי שפרעה נמשל לתנין, שנאמר: 'התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו'.

כשהיה משה יוצא מאצל פרעה היה אומר: אם יבוא אלי בן עמרם, אני הורגו ואני צולבו ואני שורפו, וכשהיה משה נכנס מיד נעשה פרעה מטה!"

ומוסיף המדרש (ט', ה'):

"מהו 'ויבלע מטה אהרן את מטותם'?"

אמר ר' אלעזר: נס בתוך נס. מלמד שחזר המטה להיות מטה כברייתו ובלע אותם. וכשראה פרעה הרשע כן, תמה ואמר: ומה אם יאמר למטה: בלע לפרעה ולכסאו, עכשיו הוא בולע אותו!

הווי אומר: פרעה מגלה לפתע במופת המטה ההופך לתנין ושוב למטה שהוא עצמו – "התנין הגדול" – אינו אלא מטה ביד אהרן ומשה.

מסר זה נושא עמו פרעה מכאן ואילך – ביודעין ובלא יודעין – לאורך כל מכות מצרים, ובעת קריעת ים סוף, אכן בולע מטה האלוהים את פרעה וכל חילו, כנאמר במזמור תהילים (ע"ד, י"ג):

"אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם".

ו"ראשי תנינים" אלה אינם כמובן אלא דימוי לפרעה ולכל חילו ש"צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים".

כוחות הרשע על כל עצמתם, הינם כוחות עיוורים המונעים על ידי יצרי תאווה, קנאה ושנאה, ואותם מיטיב לתאר הראי"ה קוק באורות הקודש (עמוד תפ"ב), אגב התייחסות לפילוסופיה של הרצון העיוור שפותחה על ידי שופנהאואר ובני חוגו.

וכה דברי הראי"ה:

"ההשתקעות בעומק הרשעה, השעבוד הפנימי אל הרצון העיוור השולט בעולם, מגביר את כוחו של התנין העיוור והעולם סובל ממנו מרוב רשע וכסל מבלי הכיל.

עצם המדע המוטעה הזה, כשציוריו מתגברים, הוא בעצמו הנהו הגורם היותר גדול להחשכת העולם, על ידי התפשטותו של הרצון האכזרי והגס הזה בכל סעיפיו וחיליו. רוחו הטמא נמזג על ידי כן בעצמותה של התרבות האנושית והווה לה לכוח הפועל, בנימוסיה, תיאורי חייה, אומנותה, שיריה וכל כבודה המדומה".

ואם רצונכם לקבל דימוי מוחשי לכוחו של "התנין העיוור" בעולם הספרות אנא קראו את ספרו של ווילאם גולדינג "בעל הזבוב" שזכה בפרס נובל, ובו מתאר הסופר כיצד משתלטת מפלצת מדומה על נפשם של חבורת ילדים שנקלעו לאי בודד, ומשעבדת אותם ליצרים אפלים המביאים לשפיכות דמים ולקרבנות אדם.

ספר מצמרר זה אינו רק משל למיתוסים האליליים מני קדם, אלא גם ניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי מעמיק לתהליכים המחרידים של שעבוד ההמונים לכוחות אפלים, כפי שראה גולדינג במו עיניו בתקופת מלחמת העולם השנייה.

אבל "תנין עיוור" זה הפורץ כחיה רעה ומותיר את רישומו על דפי ההיסטוריה, מפרעה ועד היטלר, ומהמן האגגי ועד הג'יהאד האסלאמי, אינו אלא מטה זעם בידי ריבונו של עולם, וסופו שיושלך כנצר נתעב ויוּמת כשרץ!

"וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כֶּעָשָׁן תִּכְלֶה,

כִּי תַּעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ".

הרב חנן פורת