מכת הדם היא המכה הראשונה שבעשר המכות, וההתבוננות בה ובפרטיה בכוחה להאיר את תפקידן ומגמתן של מכות מצרים – כולן.
בפתח מכת הדם ניצב משה לקראת פרעה היוצא אל היאור ובפיו מילים חדות ונחרצות:
"כה אמר ה': בזאת תדע כי אני ה'
הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים
אשר ביאור ונהפכו לדם" (שמות ז', יז).
אתה שבתחילה אמרת "לא ידעתי את ה' " (ה', ב) ב"זאת תדע"! וכיצד? "בהכותי על המים אשר ביאור", שהרי היאור הנותן לארץ מצרים את פוריותה נחשב – בעיניך – פרעה, ובעיני מצרים – כמין אלוהות, ועל כן תראה – אתה פרעה – כי במצוות א-לוהי השולט על כל היקום, אכה את היצור האלוהי הזה כביכול, ומימו יחדלו להיות מקור ברכה למצרים.
"למה לקו המים תחילה? מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור. אמר הקב"ה אכה אלוהו תחילה, ואחר כך עמו. משל הדיוט אומר: 'מחי אלהיא ויבעתון כמריא' (הכה באלוהיו ויבהלו כמריו)".
שמא תאמרו: מה אכפת לה' יתברך מאמונות ההבל של הגויים, ומה 'אשם' נהר הנילוס, שהינו מקור חיים לארץ מצרים, שעשוהו שוטים לעבודה זרה?
במטותא מכם, צאו וראו בכל המקרא, כי כשם ש"דיברה תורה בלשון בני אדם" כך מדברת, ההנהגה הא-לוהית עם עובדי האלילים – בשפתם הם, ומלמדת אותם בשפה שהם מבינים – מיהו בעל הבית בעולם.
לפיכך אין זה למטה מכבודו של ריבון העולמים להתעמת עם אלוהי העמים, ומקרא מלא הוא בחתימת עשר המכות: "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים – אני ה' " (י"ב, יב).
דם לעומת דם
אלא שעדין יש מקום לתהות: מדוע נהפכים מימי היאור דווקא לדם. הן כדי שילקה היאור די היה להוביש את מימיו או להבאישן כדרך שאכן נאמר: "ויבאש היאור" (ז', כ)?
לשאלה זו נדרש מדרש 'לקח טוב' בביאורו לתהילים וכה דבריו:
"לפי ששפכו דמם כמים, נהפכו לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון' (תהילים ע"ח, מג)".
והמדרש בפרקי ר' אליעזר י"ט מדייק עוד יותר ומציין:
"מפני מה הביא עליהם מכת הדם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל ליאור, שנאמר: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' ולפיכך דן את המים אשר ביאור.
הטעם הראשון נועד להבהיר את העיקרון המנחה של עשיית שפטים באלוהי מצרים, ואותו עוד נגלה גם במכות נוספות, ואילו הטעם השני מתמקד בהיבט הספציפי של הפיכת מי היאור לדם, ואין הוא דרשה בעלמא אלא עומק פשוטו של מקרא.
. . .
הבה נתבונן ונראה, עד כמה שזור בין דפי המקרא, מוטיב זה של הדם המבצבץ ועולה מתהום הנשייה – כעדות לפשע.
כבר ברצח הראשון בתולדות העולם, פונה הקב"ה אל קין הרוצח ומטיח בפניו: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה (בראשית ד', ו), וכהד לעומתם עולה זעקתו של איוב המתפתל ביסוריו וקורא:
"ארץ אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי" (איוב טז, יח).
כך גם הנביא יחזקאל, בבואו לתאר את 'תועבות ירושלים' שאינה מנסה אפילו להסתיר את הדם הנשפך בה, הריהו אומר:
"כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו.
לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר".
ולפיכך אף ענשה בא לה 'מידה כנגד מידה' כהמשך הכתוב:
"להעלות חימה לנקום נקם, נתתי את דמה
על צחיח סלע לבלתי הִכסות" (יחזקאל כ"ד, ז-ח).
ברם תאור זה שביחזקאל הינו יוצא דופן. בדרך כלל מנסים הרוצחים להסתיר את מעשיהם, אם בהטמנת ההרוגים וכיסוי דמם בעפר, ואם בהטבעתם במצולות ים וב'שלוליתו של נהר' מבלי להשאיר עקבות.
"אכלה ומחתה פיה ואמרה: לא פעלתי און" (משלי מ', כ).
אך הנה דמם של הילדים הרכים שהושלכו ליאור אינו נח ואינו שוקט, ובמכת הדם הריהו מבצבץ ועולה ממצולות ים, והופך – לעיניהם המבועתות של המצרים – לנהר של דם המפעפע ולוחש: דמנו בראשכם!
מי שאינו נכווה בפושרין…
אכן ניתן לנסות להתעלם מן המסר הברור, ולא לשים לב ל'שפת המראות', כדברי הכתוב על פרעה:
"ויפן פרעה ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת.
. . .
אך בסופו של דבר מי שאוטם אזניו מלשמוע את קול הדם הזועק מן המים, סופו שיזדקק לרמזים יותר ברורים, לא רק ב'שפת המראות' אלא ב'שפת הגוף'.
ומי שמשליך ילדים למצולות-ים סופו שיטבע בעצמו במצולות-ים:
"נשפת ברוחך כסמו ים – צללו כעופרת במים אדירים" (ט"ו, י).
על גזר דין זה – מידה כנגד מידה – עומד יתרו וקורא:
"עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-לוהים
כי בדבר אשר זדו עליהם" (י"ח, יא).
"במים דמו לאבדם – והם נאבדו במים" (רש"י שם).
והרי לכם משמעות נוספת ל"בזאת תדע" – שבדברי משה בפתח מכת הדם: 'בזאת תדע' כי אני ה' – הדן דין אמת – דם כנגד דם ומידה כנגד מידה.
נמצא אפוא שקריעת ים סוף – החותמת את מכות מצרים, רמוזה כבר במכת הדם הפותחת אותן, ומי שאינו מבין את הרמז ואינו נכווה בפושרין – סופו שיכווה ברותחין.
בימים אלה, עדים אנו – בשוודיה הרחוקה – 'הנאורה' למיצג מביש, המתאר בריכת מים אדומה מדמם של הרוגי הפיגוע הקטלני במסעדת מקסים בחיפה, ומעליה צפה כשלגיה – זכה משלג – דמותה של המחבלת הארורה ששפכה את דמם כמים.
יישר כוחו של שגריר ישראל בשוודיה – צבי מזאל – שלא התפעל מהמיצג המופלא וקרע – באורח לא דיפלומטי – את המסווה מעל ה'גיהד התרבותי', השם ללעג כל תרבות אנוש.
לעומת מיצג בזוי זה, ניצב מימים מקדם המיצג הא-לוהי של מכת הדם, ומציב תמרור אדום מדם המזהיר את כל שופכי הדמים, מפרעה ועד שיח יאסין וערפאת:
דמכם בראשכם! ונהרות הדם ששפכתם עוד יגאו לבלוע אתכם.
כך היה בעבר וכך יהיה… אם לא היום אזי מחר:
"כי דורש דמים אותם זכר!"
חנן פורת
הארמית שבעברית
שתלטן
הוא אדם בעל יצר שררה השואף להשתלט על אחרים ועושה הכל על מנת להשליט את דעותיו ואת רצונותיו על הזולת. סיומת ָן של מילה זו מעידה שהיא מביעה תכונה, כגון: חמדן, רחמן ועוד. תכונת השתלטן היא שתלטנות ושם התואר הוא שתלטני: רודן שתלטני.
נעסוק הפעם בשורש שלט אשר רוב היקרויותיו במקרא בספרים: דניאל, עזרא ונחמיה, הכתובים ארמית או חותם הארמית נמצא עליהם, ומיעוט שבהם בא בספרים: אסתר, קהלת, תהילים ויחזקאל, אשר השפעת הארמית עליהם.
שבר הפסוק: …כי אני ה' בקרב הארץ – שמות ח יח – מתורגם על ידי אונקלוס: ארי אנא ה' שליט בגו ארעא. שליט – מושל, מלך. בן יהודה קובע במילונו (שלט, עמ' 7152, הערות 2-1) ששורש זה שאול בעברית מן הארמית. ננסח זאת כך: להערכתי, שורש זה קיים היה הן בעברית והן בארמית, אולם בארמית תפוצתו היתה גדולה לאין ערוך מאשר בעברית, אשר העדיפה את השורש משל; ונראה שתפוצתו של שלט גדלה בעברית, מאז תקופת חז"ל עד לימינו, בעקבות המגע שנוצר בין לשון חז"ל לבין הארמית.
במקרא – בספרים שהוזכרו לעיל – באו צורות פועל: שלטו, ישלטו, לשלוט ועוד; וכן שמות: שליט, שלֶטת, שליטים, שלטון וכן שֶלט (שלטי הגִּבֹּרים – שיר השירים ד ד ועוד) המתורגם בתרגום השבעים בשלושה אופנים: תכשיטים, מגינים ואשפות חיצים.
עברית ימינו הרחיבה את יריעת שורש זה ויצרה שמות, שמות פעולה וצורות פועל נוספים: השלטה, השתלטות, שולט, נשלט, מושלט, משליט, משתלט, שליטה ועוד.
בתקופת מלחמת תש"ח נולד ה"משלט" (הו יה משלטי…), ובימינו השֶלט "מכריז" את שם החנות, את שם הרחוב ועוד, עיריות מקפידות על שילוט מתאים בעירן, ושתלטן כבר אמרנו? והיום כל ילד יודע לשלטט (שילטוט) בְּשַלַּט רַחַק (כך יש לבטא זאת – אולם בפי העם – שְלַט רחוק).
ד"ר אליהו נתנאל
