Sports as a mashal: In the world of the intellect, it is just a silly irrelevant game. Yet people take this game AWWWWFULLLLY seriously and often devote thousands of hours to following it - even at great expense, financial, personal, familial etc.
Ball games are analyzed with the same seriousness as one would talk about the projections for the recovery of a cancer patient or war with North Korea.
Try it for one minute. "Pretend" that pro and college sports don't matter even one tiny bit. There you go - now you are in the world of the intellect which dictates that they really don't matter. It is only the imagination that creates meaning where there is none.
Our society is built on imagination [דמיון]. Hence the popularity of TV, movies, music videos etc. etc. All pure imagination.
"כל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה. זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכח המדמה, שממנו באה התפתחות היופי הגופני בפועל ובציור מעשי. הולך ומשתכלל כח המדמה, ועמו משתכללים המדעים המעשיים והנסיוניים, ועל פי עליתו של כח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפתוחו של כח המדמה.
וכה הולכים הענינים בהדרגה, עד ששרירי השכל שברוח החכמה החולונית גם הם הולכים ונעתקים אל כח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק. כפי סלוקו של השכל ורוח החכמה כן חוצפא יסגי וחכמת סופרים תסרח, יראי חטא ימאסו והאמת תהא נעדרת ופני הדור כפני הכלב, אותה העדינות הפנימית, הבאה מרוח החכמה, הולכת ונמוגה, השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות אלהית, לעולם העליון, לזוך המוסר, ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר, וכפי אותה המדה, הנוהגת בעולם בכללו, נוהג הדבר בישראל כלפי רוח הקודש ואהבת התורה ברוח פנימי ורעננות עצמית של היהדות הנאמנה, ובעולם שולט רוח מגושם. כל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה."
(הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחיתו, י"ז.)
התרבות בה אנו חיים אינה יכולה להיות שכלית וזאת בשל העובדה המצערת כי היא אינה מאמינה כי ישנה אמת או ודאות כלשהי- וממילא חבל לבזבז זמן על מאמץ שכלי שלא יפיק דבר. אף כאן, החיסרון הנובע מאי האמון ביכולתו של השכל גורם לא רק לנזק פסיבי אלא גם לנזק אקטיבי, היות והאדם הוא יצור שכלי, הוא אינו יכול להתעלם משכלו לגמרי. האדם מחפש אפיק כלשהו דרכו יפעל שכלו, ומוצא אותו רק בעבודה טכנית- דהיינו רק עבודה שכלית הנוגעת למציאות הפיזית ממשית. בתחומים כאלו, בוודאי תצמח תועלת משימוש בכלים שכליים, וזאת בניגוד לתחומים אידיאולוגיים או מחשבתיים. כך השכל משמש רק לתחומים להם יש נפקא מינא מעשית, מיידית ובולטת, בעוד בתחומים החשובים יותר השכל אינו מופעל כלל. במקרים אחרים, כפי שראינו בעניין הנזק הנפשי, התוצאה היא הורדתו של הכוח השכלי למכנה המשותף . הדמיון, כמו הרגש, אינו תחום הדורש הוכחות, ולפיכך הנמוך ביותר, שהוא הדמיון במקום לעבוד בכלים שכליים, בני אדם עוברים להשתמש ברגשות ובדמיונות.
בעוד בעבר ויכוחים אידיאולוגיים או פוליטיים נערכו מעל גבי מאמרים ארוכים ורציניים- כגון מאמריו של אחד העם בהם פרש את משנתו, או להבדיל, הראי"ה קוק שפרסם מעל גבי עיתוני תקופתו את רעיונותיו ודרכו- כיום הכל עובד בשיטות שיווקיות. בתעמולת בחירות, לדוגמא, אף מפלגה אינה ממנה פרופסור למדעי המדינה שיפנה ויסביר לציבור את מצע המפלגה ואת מטרותיה, אלא משמיעה שירים ומראה ילדים מקפצים בשדות פרחים. במקום להתרכז בנימוקים רציונליים ושכליים, עיקר ניסיונות . כיוון שאין השכנוע והתעמולה נסוב סביב תמונות מרגשות וסיסמאות קליטות עבודה שכלית- אין שום צורך לפנות לרובד הזה, וניתן להתרכז אך ורק בדמיון וברגש.
[ספקנות וודאות עמ' י"ט-כ']
