אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא, מנצפ"ך צופים אמרום. ותסברא, והכתיב (ויקרא כז, לד) "אלה המצות", שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ועוד, האמר רב חסדא מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. אין, מהוה הוו ולא הוו ידעי הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה, ואתו צופים ותקינו, פתוחין באמצע תיבה וסתומין בסוף תיבה. סוף סוף, "אלה המצות", שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה, אלא, שכחום וחזרו ויסדום (דף ב ע"ב - ג ע"א). משמעות הדברים היא, שענין שכבר נאמר בתורה מסיני, אלא שנשכח מכלל ישראל, כאשר הנביאים משיגים את הדבר בנבואתם אין הדבר נחשב בכלל האיסור של "אלה המצות - שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה", ולכן שפיר "מנצפ"ך צופים אמרום", שהרי "שכחום, וחזרו ויסדום".
מפרשים רבים הביאו סתירה לכך, ממה שאמרו במס' תמורה (טז.): "אמר רב יהודה אמר שמואל, שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע, שאל (-מן השמים), אמר להו, 'לא בשמים היא', אמרו לו לשמואל, שאל, אמר להם: 'אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה'. אמר ר' יצחק נפחא, אף חטאת שמתו בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה, אמרו לפנחס, שאל, אמר ליה, 'לא בשמים היא', א"ל לאלעזר, שאל, אמר להם: 'אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה'.... במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, אמר רבי אבהו, אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו...". נמצא מפורש, שגם בדברים שכבר נאמר לבני ישראל, אלא שברבות העתים נשכחו מהם, אסור לנביא לחדשם על פי נבואתו, ואם כן תמוה תירוץ הגמרא שלפנינו: "שכחום וחזרו ויסדום".
נביא תחילה את תירוצו של הרחיד"א ב'פתח עינים', וז"ל: "ולא קשה מידי, דהכא (-בסוגייתנו לענין מנצפ"ך) הכוונה דרוב המון ישראל שכחו, אך קצת גדולים ודאי היו יודעים, והם החזירום לישראל כמו שהיו יודעים... ולא דמי להתם אשר שכחום לגמרי...". לפי דבריו מבואר, שהנביאים החזירו את אותיות מנצפ"ך מתוך זכרונם ולא מתוך נבואתם, וכמבואר במס' תמורה, שגם דבר הנשכח אסור להחזיר על פי נביא.
גם ה'פני יהושע' (בסוגיין) נקט שהעיקר הוא כמבואר במס' תמורה, ומתרץ את סוגייתנו באופן שונה, וז"ל: "הא דאמרינן בתמורה באותן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שאמרו לכמה נביאים וזקנים שאלו והשיבו להם 'אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה', אלמא דאפילו בדבר השכוח אפ"ה שייך אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש... ובכה"ג מקשה הכא למאי דקס"ד מעיקרא דמנצפ"ך צופים אמרוה, היינו שאותן הצופים אמרו כן בנבואה מפי הגבורה, משום הכי מקשה 'והכתיב אלה המצות', ואהא משני שפיר 'שכחום וחזרו ויסדום', פירוש, מה שיסדום, היינו שהביאו ראיות לדבריהם... והעידו הצופים על דבר זה, והביאו גם כן ראיות לדבריהם, דלאו עלייהו דידהו קא סמכינן, אלא על אותן הראיות שהביאו לדבריהם, ובכה"ג אשכחן בתמורה באותן הלכות גופייהו שנשתכחו שחזר עתניאל בן קנז והחזירן בפלפולו, כן נראה לי".
העולה מדבריו, שאכן נשכחו הדברים לגמרי, והנביאים השיגום בנביאותם, ובנוסף לכך, גם הביאו הוכחות לדברי הנביאות שלהם מן התורה שכבר היתה לפנינו, וזהו: "ויסדום", היינו, שלא סמכו על רוח קדשם, אלא, שהביאו ראיות לדבריהם בפלפולה של תורה, ומעתה כבר לא נחשב כמי שחידשו דבר, ודומה הדבר לאותן ההלכות שהחזיר עתניאל בן קנז בפלפולו, כי במה שחכמי התורה מחדשים את ההלכות על פי התורה שכבר ניתנה לנו, בוודאי שאינו נכלל בכלל 'שאין הנביא רשאי לחדש דבר'.
אבל בכמה מקורות מצינו שמה שאמרו: "וחזרו ויסדום", היינו, שיסדום על פי הדיבור. בספר 'ערוך לנר' עמ"ס סוכה (מד.) ציין לכך דברי רש"י על אמרם ז"ל לענין מצות ערבה, לגבי מה שאמר רבי יוחנן: "ערבה, יסוד נביאים הוא", ועל כך אמרו: "שכחום וחזרו ויסדום", וכתב רש"י: "וחזרו נביאים אחרונים, ויסדום על פי הדבור", ומבואר מכך, שדברים הנשכחים והדברים חוזרים ונאמרים בנבואה, אינם נכללים בכלל 'שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה', וכלפי הקושיא ממס' תמורה מצינו כמה תירוצים בדבר:
בשו"ת חוות יאיר (סי' קצב) כתב ליישב: "דודאי פרטי הדין או ענין מה שנשכח, והוחזר על ידי חריפות או פלפול ומדות, שהתורה נדרשת או שנגלה מן השמים בנבואה או ברוח הקודש ודאי אפשר... משא"כ בהלכה פסוקה שנשתכחה שישאל נביא בדבר ה' אינו רשאי... ואם כן נצרך לומר במנצפ"ך, מאחר שלא שאלו הנביאים בדבר ה', רק שנגלה להם מן השמים אינו בכלל 'אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר". תורף דבריו, כי יסוד האיסור הוא שאין לנביא לשאול בשמים על דברי תורה חדשים או שנשכחו, ומשא"כ כאשר הודיעו לו מן השמים על אותו דבר שבתורה שנשכח, שפיר יש לקבלו ולנהוג על פי דברי הנביא, ובכן שפיר אמרו אחרי שכבר קבלו הנביא: "שכחום וחזרו ויסדום" (ראה ערוך לנר שם).
יש אחרונים שיישבו בזה, שלענין מנצפ"ך לא שכחו לגמרי האותיות מנצפ"ך, אלא ששכחו איזו היא בתחילת התיבה ואיזו בסוף, ובכה"ג כאשר הדבר נאמר מפי נביא, אין זה נחשב כמי שחידש הנביא דבר בתורה, ומשא"כ אחרי פטירת משה רבינו שכחו הלכות שונות לגמרי, והוצרך לחדש את כללות ההלכות, ובכה"ג אסור לשמוע מפי נביא (ראה 'עיון יעקב' כאן; 'עץ החיים' פר' ראה קט, ד; הגהות מצפה איתן סוכה שם, ועוד).
