One must take responsibility for his actions!!
וכי יפתח איש בור או כי יכרה וגו׳ – הכתוב מדבר על שתי הפעולות, ״פתיחה״ ו״כרייה״, ואין די לו לומר ״וכי יש לאיש בור ולא יכסנו״ וגו׳.
משמע מכאן שהכתוב אינו מדבר בעיקר על ״בעל בור״ ועל ״בור שיש לו בעלים״; שאם כן, לא יהיה כל טעם לדבר על כרייה אחר פתיחה. אם האחריות לתשלום הנזק נובעת מהבעלות, הרי שהדרך שבה הפך מקור התקלה להיות שלו היא חסרת־חשיבות לחלוטין; ואין זה משנה אם הבעלים כרה את הבור בעצמו באדמתו שלו, או אם הבור היה שם כשהקרקע עברה לבעלותו. לא יהיה כל טעם לכתוב להזכיר במפורש ״כרייה״ כדי ללמדנו שהאחריות אינה גדולה יותר במקרה זה (כפי שרב יוסף באמת מפרש את דעת ר׳ עקיבא [עיין בבא קמא מט:–נ.]), או ללמדנו ״אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה, האחרון חייב״ (שם נא.), שכן כל הענינים האלה אינם מעלים ואינם מורידים כלל לגבי זכויותיו וחובותיו של הבעלים.
אלא שהזכרת שתי פעולות אלה על ידי הכתוב, מבהירה את הקשר של המזיק אל הבור: אחריות המזיק על הבור נובעת לא מ״בעלותו״ על הבור אלא מיצירתו את הבור. כפי שדן רבה: ״אמר קרא ׳כי יפתח׳ ו׳כי יכרה׳, אם על פתיחה חייב על כרייה לא כל שכן? אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה באה לו״ (שם מט:). נמצא שהכתוב מדבר בעיקר על פתיחת או כריית בור ברשות הרבים – הווי אומר, על אחריות האדם למעשיו המביאים תקלה לרבים, שעל כך הוא נקרא ״בעל הבור״ (פסוק לד) [אף שאינו הבעלים של הבור], היינו ״בעל התקלה״, ממציא התקלה (בבא קמא נ.).
הכתוב גם מלמדנו על אחריות האדם לרכושו הפרטי שיש בו תקלה לרבים – ״בור ברשות היחיד״ – כגון שנתן לרבים זכות גישה לבור הנמצא ברשותו, ״הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו״, שאז יש עליו אחריות על הבור כ״בעל הבור״ ממש.
ב״בור ברשות הרבים״, שבו האדם יוצר את התקלה, צריך הכתוב להזכיר גם ״פתיחה״ וגם ״כרייה״, ללמדנו שאף ה״פותח״ חייב לכסות את הבור; ושאף ה״כורה״ יוצא ידי חובתו על ידי כיסוי הבור כראוי, גם אם אינו חוזר וממלאו בעפר (עיין שם נ.). באופן אחר אפשר לומר שכוונת הכתוב [בהזכירו ״כרייה״] ״להביא כורה אחר כורה שסילק מעשה ראשון״ (שם נא.); ללמדנו, שאם אחד מעמיק בור שאדם אחר כרה, ובכך מגביר את מידת ההיזק שבבור, שני הכורים חייבים, כל אחד לפי מה שכרה. אך אם על ידי העמקת הבור הוא משנה את כל מהות ההיזק שבבור – כגון שמקודם היה רק ״בור לנזקין״ ועתה נעשה ״בור למיתה״, נמצא ש״סילק מעשה ראשון״, וכל האחריות, על נזק או על מיתה, מוטלת על הכורה האחרון בלבד.
לפי האופן השני הנזכר, כשם ש״וכי יפתח״ מדבר על בור שקיים כבר, כך גם ״כי יכרה״. מסתבר שמטעם זה משתמש הכתוב בלשון ״כרה״ ולא ״חפר״. בעוד ש״חפר״ מציין רק מעשה חפירה, הרי ״כרה״ מורה לא רק על מעשה חפירה אלא גם על ״הכנה״ או ״סידור״. לכן ״יכרה״ הוא הלשון המתאימה ביותר לרמז לשינוי בתכונתו של בור שכבר קיים.
החזרה על תיבת ״איש״ מלמדת את המושג ההלכתי ״סילק מעשה ראשון״: גם אם הבור נעשה על ידי כמה אנשים, הוא נקרא רק על שם האיש האחד ששינה את תכונתו, והחיוב על נזק שנעשה על ידי השינוי מוטל עליו בלבד.
לפי זה נוכל לומר ש״כי יפתח איש בור״ מדבר על ״בור לנזקין״, ו״כי יכרה איש בור״ על ״בור למיתה״. שכן שניהם יכולים לדבר על אותו הבור עצמו, ״בור תשעה״, שעומקו רק תשעה טפחים ואין בו עדיין סכנת מיתה. אם יפתח איש בור כזה ולא יכסנו, הוא חייב על כל נזקי בהמה. ואם בא אחר ״והשלימו לעשרה״, וכך הפך אותו ל״בור למיתה״, הרי שהאחרון לבדו יתחייב הן על נזקין והן על מיתה (עיין שם י.).
״וכי יפתח איש בור – ולא שור בור״ (שם יט:): אין בעל הבהמה אחראי על נזקי בור שבהמתו כרתה ברשות אחרים. הוא חייב לשלם לבעל הקרקע על הנזק לשדה או לגינה, אבל הבור הוא תחת אחריותו של בעל הקרקע.
[Rav Hirsch]
