"ודל לא תהדר בריבו"
״דל״ נגזר משורש ״דלל״, הקרוב ל״טלל״, שממנו מתקבל ״טל״, לחות שיורדת מלמעלה. ״דלל״ קרוב גם ל״תלל״, שממנו מתקבל ״תֵל״, ערימת חורבות (השווה פירוש, לעיל טז, יג). מכאן ש״דל״ הוא אדם שירד מנכסיו, מי שנפל לתוך העוני.
״עני״, משורש ״ענה״ – ״להשיב תשובה״, מציין אדם שתלוי באחרים לפרנסתו.
״אביון״, משורש ״אבה״ – ״להסכים״, מציין אדם שרצונו תלוי ברצון אחרים.
תהדר נגזר משורש ״הדר״, שמציין גילוי חיצוני של נתינת כבוד (השווה ויקרא יט, לב).
אין קורת רוח גדולה יותר לאדם שירד מנכסיו, מאשר לחוש שעדיין נוהגים בו אותו כבוד שרחשו כלפיו בימי עושרו. אין דבר יותר מתאים לרוח המצוה הזו, מאשר להראות שהכבוד וההערכה שאנו רוחשים כלפי הזולת, אינם עולים ויורדים לפי רוב עושרו ומיעוטו. מחוץ לכתלי בית דין אין מצוה גדולה יותר מ״להדר דל״. ואף על פי כן, ״בריבו״ – כאשר הוא עומד לפניך במשפט עם בעל דינו – עליך לנהוג בשני הצדדים באופן שווה לחלוטין, אף בדברים החיצוניים. גם בהתנהגותך החיצונית, המונחית על ידי שיקולי הדרך ארץ והרחמים הגדולים ביותר, אינך רשאי להעדיף את העני יותר מבין שני בעלי הדין.
