דעת תורה בעניינים שאינם הלכתיים מובהקים
השאלה, האם
יש סמכות לחכמי התורה להורות בעניינים שאינם הלכתיים מובהקים, מעסיקה את ציבור
שומרי התורה בכל פעם שעולה לדיון בעיה מדינית-ציבורית וחכמי התורה מתבקשים לחוות דעת תורה. נתפרסמו כמה
מאמרים העוסקים בבירור סוגיה זו[1] ונראה כי
השאירו בקעה להתגדר בה.
השאלה
העומדת לדיון היא, האם יש לתלמיד חכם מובהק, פוסק מוכר ומקובל סמכות להורות גם
בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים[2]. הצגת
השאלה מניחה כי יש סמכות לחכמי ישראל בכל דור ודור להורות בתחומי ההלכה השונים,
כלומר, חובה להישמע להוראתם ואסור לסור ממנה. כך כתב בספר "החינוך" מצוה
תצו : "ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים" וכו' והרחיב במצוה
תרה : "ובכלל המצווה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר
החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו וכמו שדרשו זיכרונם לברכה ואל השופט אשר יהיה
בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר, ש"צווה עלינו לשמוע בקול יפתח
בדורו כמו לשמואל בדורו. ועובר על זה ואינו שומע לעצת2א הגדולים שבדורו
בחכמת התורה מבטל עשה זו ועונשו גדול מאוד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע
הדבר לכל מי שיש בו דעת". בעל ספר "החינוך" קובע כי הסמכות אשר
נתנה הורה לבית הדין בירושלים "המקום אשר יבחר ה'", אשר חובה להישמע
להוראותיו "ועשות על פ' הדבר אשר יגידו לך" וכו' (מצות עשה) ואסור
להמרות הוראותיו (ע"פ דברים י"ז) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך
ימין ושמאל" (מצות לא תעשה), חלה גם ביחס לחכמי ישראל הגדולים שבכל דור ודור.
יש חוגים
רחבים של בני תורה הסבורים, כי הסמכות להורות ע"י חכמי התורה הגדולים שבכל
דור ודור קיימת גם בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים, כלומר, אף ביחס להוראתם בתחומים
אלה חלה החובה להישמע להוראתם והאיסור לסור מהוראתם. השאלה היא מהו המקור לעמדה
זו. לאחר בירור המקור אנסה במאמר זה להסבירה.
נגדיר את
תחום השאלה ביתר בהירות. תפקידי בית הדין בירושלים היו :
א) לבאר את
תורת ה' ולהורות לעם ה' על פי התורה "כ' יפלא ממך דבר וכו' וקמת ועלית אל
המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו" (דברים י"ז, ח).
ב) תפקיד
שיפוטי. לבית הדין הגדול בהרכב שבעים ואחד הסמכות הבלעדית לשפוט במקרים מסוימים
"אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של
שבעים ואחד" (מש' סנהדרין פ"א).
ג) לבית
הדין יש תפקידים הנוגעים לענייני כלל ישראל. "אין מוציאים למלחמת הרשות...
אין מוסיפין על העיר ועל העזרות... אין עושים סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין
של שבעים ואחד" (שם)[3].
בעניינים אלה תפקידו של ביה"ד לייצג את כלל ישראל.
ד) בית הדין הוא הרשות המחוקקת העליונה של עם ישראל.
בית הדין קובע מצוות דרבנן, מתקין תקנות, גוזר גזירות ומנהיג הנהגות.
השאלה הנדונה במאמר זה מתייחסת לתפקידו של בית הדין
כ"עמוד ההוראה"[4] - תפקיד
א', אשר עבר לפי בעל ספר "החינוך" לחכמי ישראל שבכל דור ודור.
אין מאמר זה דן בתפקידי בית הדין האחרים ואינו בא
לברר האם יש סמכות ומה מידת סמכותם של חכמי ישראל בכל דור ודור[5] בתחומים
האחרים.
תפקיד א' עבר לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויש להם
סמכות להורות בעניינים הלכתיים. סמכות זו נתונה לכל תלמיד חכם מובהק אשר נתקבל
כפוסק אף אם קבלה זו לא הייתה על ידי מינוי או בחירה פורמאליים[6] האם יש
סמכות פסיקה לת"ח זה אף בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים. האם חובה להישמע
לפסיקתו, האם יש איסור לסור מהוראתו[7].
להעמקת הבנתנו את שאלת הסמכות נאפיין את התחומים
שאינם הלכתיים מובהקים על פי דברי הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל. בתחומים אלה
הוראת החכם המורה "אינה ככל הוראות איסור והיתר וגם שאלות עגונות היותר
חמורות אשר שורשם פתוח בש"ס ופוסקים, הראשונים והאחרונים, ועל המשיב לשים עין
עיוני בביאור שיטות הראשונים והאחרונים ולהכריע על פי כללי ההוראה וימצא פיתרון
השאלה הסבוכה"[8].
הגרח"ע זצ"ל מבחין, בתחומים הלכתיים
מובהקים הפסיקה מתבססת על הסקת מסקנות בדרך העיון השכלי מתוך ידיעה מקיפה ומעמיקה
של ההלכה, בירור מדויק של המציאות עליה דנים והחלת הכלל ההלכתי הנכון על השאלה
הנדונה. בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים, כגון, שאלות של הנהגת הציבור אין ההוראה
נפסקת ע"פ מקורות מהתלמודים ומהפוסקים ורק (=אלא) על פי סברה ישרה והשקפה
נכונה ומאירה. בהוראת החכם בתחומים אלו יש אלמנט נוסף מעבר להתבססות על ידע
ופעילות שכלית על בסיס אותו ידע[9]. הבחנתו
של הגרח"ע זצ"ל מאירה את בעיית סמכות הפסיקה בתחומים אלה בעוצמה רבה.
סמכות הפוסק נובעת מידיעתו, מהו, אפוא, מקור סמכותו בתחומים שהוראתו אינה מתבססת
על ידע. האם אכן יש סמכות[10]?
אנסה עתה להציל את העמדה של מקצת גדולי ישראל
בדורותינו האומרת : יש סמכות לת"ח מובהק, המקובל כפוסק בתחומי ההלכה, להורות
אף בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים. יש סמכות פירושו, יש חובה על השואל להישמע
בחינת "ועשית" וכו', וחל איסור, בחינת "לא תסור", להתעלם
מהוראתו. לאחר הצגת המקורות אנסר לתת הסבר לעמדה זו.
הנצי"ב מוולוז'ין מייעד ל"חכם בחכמת
התורה", אשר התורה מכשירתו להיות צדיק ישר ונאמן", את התפקיד הנכבד
להורות ענייני הלכה.
יש לו תפקיד נוסף "אמנם עוד תלמיד חכם מועיל
לידיעה בהליכות עולם כדתנן נהנים ממנו עצה ותושייה"[11].
הקב"ה מסייע לעמל בחכמת התורה להשיג עניינים שלא יוכל להשיגם על ידי עמל
ויגיעה שכליים "והוא כעניין שדרשו חז"ל בסנהדרין צ"ט על הפסוק 'נפש
עמל עמלה לו', כל העמל בדברי תורה עומלת לו ממקום אחר", פי' היא מסייעתו לדבר
שלא יוכל להגיע על ידי עומק עיוני, עומלת לו להגיעו ממקום אחר"[12]. עסק
התורה מועיל לתלמידי חכמים "להיות חיים... שהוא הדבקות בה'" למעלה מהטבע
האנושי[13].
לדעת הנצי"ב יש לתלמידי חכמים סייעתא דשמיא
להורות בענייני הליכות עולם (=תחומים שאינם הלכתיים מובהקים). אמנם נכון, אין
בדברי הנצי"ב קביעת סמכות. אין אפשרות להסיק מדבריו כי הוראתו בתחום
"הליכות עולם" מחייבת באותה מידה כבתחומי ההלכה.
את הקביעה בדבר הסמכות נמצא בדברי "החזון
אי"ש", "ועיקרו של מנהג שאנו לוקחים למשקל מכריע להיות הנהגת
הציבור מבטחת את האמת והנכוחה, אשר זכות הרבים וזכות אבותם מסייעתם לבלי לתלות
ולהיכשל... הוא הנהגת הציבור על פי הוראה של חכם הממונה על הציבור שזו חובתם לשמוע
אל הרב שהמחוהו עליהם" וכו'[14].
וכן כתב בספרו על ענייני אמונה ובטחון "אבל מה
גדולה השואה ומה רב החושך בהתרת החשד בכשרים במקום דהתורה הכשירתם לדון ולהורות,
ובכלל זה כל הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום יום"[15]. התורה
קבעה כי חכמי התורה יורו גם בעניינים של "הנהגת העולם בדברים המתרחשים יום
יום", ענייני ציבור והליכות עולם. על כן קובע החזו"א כי אסור לפגוע
בסמכותם ובאמינותם על ידי טענת הנגיעה "וחובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה
בעולם בעלת כוח להטות לב חכם להטות משפט". סמכות ת"ח היא גם בענייני
ציבור והליכות עולם וחובה להישמע להוראותיו. עמדה זו מובעת על ידי החזו"א גם
באיגרותיו, אם כי הדברים לא לגמרי מפורשים. השגחתו יתברך הוא בכל דור ודור על היחידים
ששתלן בכל דור להורות חוקיו ומשפטיו לישראל וכשהן מעמיקים בהלכה הן בשעה זו
כמלאכים ורוח ממרום שורה עליהם ועל פיהם נקבעו הלכות באישות החמורה ובשבת ובשאר
הלכות חמורות. ורוח חזק לפעמים מפומהון נפיק בדברים חוצבי להבות וכל יה חביב לפניו
ית'" וכו'[16]. כוונת
דבריו במשפט האחרון היא להוראותיהם של חכמי הדור בענייני ציבור והליכות עולם.
הרב א"א דסלר בספרו "מכתב מאליהו" כתב
: "מזה יוצא לנו גדר אמונת חכמים. מי שרוצה להאמין להם יוכל להשתמש בראייתם
הבהירה והיו לו לעיניים. מדבריהם נוכל לקבל הישרה בהשקפות העולם ובהנהגה מעשית...
ולפיכך גדולי דורותינו אשר עסק חייהם להמשיך כתלמידים נאמנים בדרכי מחשבתם של
חז"ל זוכים לישרות זו במידה עצומה, עד שחוות דעתם, אפילו בדברים שאין להם
מקור מפורש, וגם סתם עצות במילי דעלמא, ברורה ואמיתית "כאשר ישאל איש בדבר
אלוקים" , כמו שרואים בעינינו ת"ל גם בדור הזה"[17] . דברי
הרב דסלר מסויגים, אין בהם ביטוי מפורש בדבר סמכות חכמי התורה וחובת הקבלה של עצתם
במילי דעלמא והוראתם בדבר שאין בו מקור מפורש. הרב דסלר משמענו "מי שרוצה
להאמין יוכל להשתמש בראייתם הבהירה והיו לו לעיניים". אבל במקור אחר מצינו
דברים יותר מפורשים. "כי אסור לשמוע וכ"ש לאמור (על חכמי ישראל) אשר
מעשיהם היו לשם שמים, וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד", כי טעו בהדרכתם.
"וכבר אמרו חז"ל לשמוע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהוא ימין,
ולא לומר ח"ו שבוודאי טעו מפני שאנוכי הקטן רואה בחוש טעותם, אלא החוש שלי
בטל והוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא שלהם.
הן אין ב"ד יכול לבטל ב"ד אלא א"כ
גדול ממנו בחכמה ובמניין, ובלי זה, קרוב הוא אשר ידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון
ורעות רוח, זוהי דעת תורה בגדר אמונת חכמים"[18]. הרב
דסלר מסמיך דבריו בעניין אמונת חכמים ודעת תורה לדברי חז"ל המורים על
סמכותיות, על חובת ציות מוחלטת, "אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין",
כלומר, אף ביחס להוראות שאין להם מקור מפורש ואף בסתם "עצות במילי
דעלמא", ניתנה לת"ח סמכות ומוטלות חובת ציות.
הרי לפנינו דברים של גדולי ישראל המביעים מפורשות את
העמדה שיש סמכות לת"ח להורות ויש חובה להישמע להוראותיהם אף בתחומים שאינם
הלכתיים מובהקים. מה ההסבר של עמדה זו ? מה מקורה של סמכות הוראה זו ז אבקש בזה
להציע שני הסברים :
א) לית מאן דפליג כי תנאי ראשוני לסמכות ההוראה של
תלמיד חכם בכל הדורות הוא הידע. ככל שידיעת מקורות ההלכה מקיפה יותר ומעמיקה יותר
- הסמכות מתגדלת[19]. היקף
הידע ומעמקיו נקבעים על ידי הכישרונות הטבעיים והמאמץ הלימודי. אלה הם מרכיבים
טבעיים של האישיות הנושאת בתפקיד מורה הוראה, פוסק הלכות. האם תנאים הכרחיים אלה
הם גם תנאים מספיקים! בשאלה זו נחלקו הדעות.
בעל "קצות החושן" כותב בהקדמתו כי ההכרעה
ההלכתית היא אך ורק על בסיס של "היקש וסברא" של השכל האנושי.
הסמכות ההלכתית מותנית בפיתוח טבעי של האישיות,
בפיתוח הכוחות המנטאליים של הפוסק. אמנם נכון, כשם שנדרשת סייעתא דשמיא בכל תחום
אנושי טבעי, כך גם כאן נדרשת סייעתא דשמיא המסייעת להתפתחות הטבעית. כך כתב
בהקדמתו : "אך לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואל האדם ניתנה, אשר לו שכל אנושי
ונתן לנו הקב"ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל אנושי" וכו'...
"ועל זה השיב הקב"ה זהו רצוני שתעלה אמת מן הארך והאמת יהיה כפי הסכמת
חכמים בשכל האנושי" וכו'. גופה של הפסיקה ההלכתית היא על ידי השכל האנושי
הטבעי בהתאם לכללי הפסיקה. המסקנה ההלכתית היא תוצאה של תהליך שכלי עיוני, לא פחות
ולא יותר.
עמדה שונה מצינו לבעל שו"ת "חתם
סופר". למדנו מפי כתבו : "ועל דרך זה אמרו חז"ל פרק קמא דבבא בתרא
אעפ"י שניטלה הנבואה מן הנביאים מחכמים לא ניטלה, לא כמו שהסביר מעלתו שהחכמה
לא ניטלה מן החכמים, לא משמע כן, אלא הנבואה לא ניטלה מן החכמים, פירוש אותו חלק
נבואה שמשיג ע"ד חכמתו שהעוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה בשכלו וחכמתו
אעפ"י שאיננו בכוח תולדות טבע שכלו... שמע מינה שהוא כעין נבואה של
חכמה"[20]. כלומר,
הכרעה הלכתית יש בה השראה אלוקית, מעין נבואה. בזה מקור הסמכות של מורה הוראה
בישראל בתחום ההלכתי[21].
וכן נראה מדברי בעל "חזון איש" על היחידים
ששתלן הקב"ה בכל דור ודור "וכשהם מעמיקים בהלכה הם בשעה זו כמלאכים ורוח
ממרום שורה עליהם"[22]. וכן
בהמשך האיגרת : "...והכל ברוח הקודש השורה על כל העמל בתורה לאסוקי
שמעתא". הגדרת "רוח הקדוש" בהבדל מנבואה בדברי החזו"א הוא :
"נבואה אין השכל המורכב של האדם משתתף בה, אלא אחרי התנאים הסגוליים ששלה בהם
עד שזכה לזוהר נבואי אפשר לו להיות כלי קולט דעת ... מבלי עיון ועמל שכלי, אבל רוח
הקודש הוא יגיעת העיון ברוב עמל ובמשנה מרך עד שמתווסף בו דעת ותבונה בלתי
טבעי"[23]. בכל
הוראה הלכתית יש אלמנט על-טבעי, השראה אלוקית, תוספת דעת על-טבעית. רוח ממרום
השורה על ת"ח נותנת לו כוח הוראה וסמכות. בזה תובן גם סמכותו להורות אף
בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים. תלמיד חכם מורה בהם מכוח על טבעי, מעין כוח נבואי.
רוח ממרום מנחה אותו להוראה ולהדרכה נכונים, לראיית האמת. על כן אף בתחומים אלה
חובה להישמע להוראותיו ולהדרכותיו בחינת "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין
ושמאל" (דברים י"ז, יא).
ב) מצינו הסבר אחר לסמכות ההוראה של ת"ח בתחומים
שאינם הלכתיים מובהקים. הגרח"ע גרודז'ינסקי זצ"ל איפיין את דרך הפסיקה
בתחומים אלה "על פי סברא ישרה והשקפה נכונה ומאירה". רבי ישראל (מסלנט)
ליפקין זצ"ל מבאר את מקור הסמכות להוראה "על פי סברא ישרה" וכו'.
כך כתב: "ויש לבאר כי שבילי האמת הולכים אחר דרכי החכמה העיונים, אשר נודע כי
נחלקים המה, יש אשר נאסרים במאסר המופת הברור על פי דרכי ההיקש ההגיוני, ויש אשר
בראיות והוכחות תיבחן אמיתתם ותתרחב ידיעתם להוציא דבר מדבר ויש אשר רק בשיקול
הדעת הישרה יווסדו"[24]. בשלושה
דרכים מוסקות מסקנות ונקבעות הוראות :
1) בדרך המופת הברור על פי דרכי ההיקש ההגיוני.
2) בדרך הראיות וההוכחות, דימוי מילתא למילתא,
הסתברות וכדו'. מידת הוודאות בדרך זו נמוכה מהדרך הראשונה.
3) בדרך "שיקול הדעת הישרה". המסקנות אינן
מבוססת על היקשים הגיוניים מופתיים אלא על הדרכת השכל הישר, "לבי אומר
לי" וכד'.
טוען רבי
ישראל מסלנט כי "האיש אשר חנן לו ה'" יתברך דעה והשכל למצוא דרכי המופת,
כן גם דרכי הראיות ידיו רב לו (בלי לדמות ולקרב את המרוחקים), אשר לזאת גם שיקי
דעתו היא הישרה ולאורו רבים ימשכו. כלומר, תלמיד חכם אשר כוחו גדול בדרכי ההוראה
על פי ההיקש השכלי הגיוני, כוחו רב גם בדרכי ההוראה האחרים, בדרך "הראיות וההוכחות"
ועל פי "שיקול דעת הישרה". יש מעבר טבעי, השפעה טבעית מיכולת אחת אל
האחרות מדרך הוראה אחת אל הדרכים האחרות. ככל שעולה רמת יכולת הפסיקה בדרך ההיקש
ההגיוני כן עולה מידת הוודאות ומידת השגת האמת גם בדרכי הפסיקה האחרות. שכלול כוח
אחד של התודעה משכלל גם את הכוחות האחרים. רבי ישראל מסלנט מגיע אל המסקנה :
"ואולי על כיוצא בזה אמרו (אבות פרק ו' משנה ה') 'באמונת חכמים', כי הדבר
התלוי בראייה מה הוא עניין אמונה, הלא הראיה תיתן צדקה, (אלא) וזה כלל גדול בדרכי
ההוראה לשמור לעשות מוצא פי גדול בהוראה, בבחינת ראיות וההוכחות ולבטל דעתו עדו אף
אם דבריו רק משיקול דעת יצאו"[25].
כלומר, יש
לשמוע להוראת תלמיד חכם גם כאשר הוראתו מתבססת על שיקול דעת וסברא ושכל ישר. שיקול
דעתו וסברתו המונחים על ידי התורה, מכוונים אל האמת, מפני שתלמיד חכם זה הוא גדול
בפסיקה בדרך המופת השכלי והראיות. הבסיס של סמכותו בכל התחומים הוא הידע, העמל
ושכלול כוחותיו הרוחניים הטבעיים.
הסברו של
רבי ישראל מסלנט יוכל לספק עמדה מורכבת הדוגלת :
א) פסיקה
הלכתית מבוססת על השכל הטבעי האנושי.
ב) יש סמכות
הוראה ויש חובה להישמע להוראות תלמיד חכם אף בתחומים ציבוריים כלליים שאינם
הלכתיים מובהקים.
השאלה
שנידונה במאמר זה קשורה לשאלה קדמונית, האם יש הכרעה במחלוקת בתחום האגדה[26], שאלה
אשר לדעת הרב א"י הכהן קוק נתונה במחלוקת בין תלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי
וקשורה בשאלה, האם יש מעמד לנביא ולנבואה בתחום ההלכה[27].
העולה
מדברינו בשאלה הנדונה הוא : יש גדולי ישראל הסבורים, כי קיימת סמכות הוראה הניתנת
לתלמיד חכם אף בתחומים שאינם הלכתיים מובהקים. במאמר זה ניסיתי להסביר עמדה זו כמו
כן הצבעתי על שורשי המחלוקת בעניין הנדון.
בתוך:
שמעתין, 114 תשנ"ד, עמ' 87-92.
[1] הרב יהודה עמיחי, תחומין י"א. עמ' 30-24, הוצ'
"צומת", אלון שבות תש"ן.
[2] להלן יובהר מה האפיון של תחום שאינו הלכתי מובהק.
2א יש לדייק בלשון בעל ספר "החינוך"
"ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור". לא כתב ואינו שומע להוראת הגדולים
שבדור, ייתכן וכוונתו להרחיב את תחום החלות של סמכות חכמי התורה מעבר לתחומים
הלכתיים מובהקים, בהם מקובל השימוש במטבע לשון 'הוראה' או 'פסיקה'.
[3] וכן אין מעמידים מלך וכו'. וכן מצות קידוש החודש,
רמב"ם ספר המצוות מצוה עשה סע. עיין הגרי"ז הלוי, חידושי מרן רי"ז
הלוי, הלכות סנהדרין פ"ה ה"א. עיין הרה"ג ב' זולטי, התירה והמדינה
א', בסדר מינוי הדיינים, עמ' 212-211, הוצ' מכון "צומת".
[4] לשון הרמב"ם הלכות ממרים פרק א' הלכה א'.
[5] לאור האמור אין לדון בשאלה על פי הקביעה כי
"ענייני הצבור מסורים לגדולי הדור", (תחומין י"ג, עמ' 175). וכן
אין לדון בנושא על פי ההלכה "אין מוציאים למלחמת הרשות אלא על פי בית
דין". בתחומים אלה אין ביה"ד פועל כרשות פוסקת מורה הוראות הלכתיות אלא
כרשות מייצגת את כלל ישראל. עיין תחומין י'ש, עמ' 27 ותחומין "'ג, עמ' 176.
[6]
לדוגמה, סמכותו ההלכתית של ה"חזון איש" בדורנו נתקבלה ע"י
רבים אף שלא נבחר ולא נתמנה לכל תפקיד רבני.
[7] לשאלה זו
אין להביא ראיה משמואל א' ט', ו. שאול ונערו לא ביקשו הוראה או פסיקה משמואל
הנביא. עיין תחומין "'ב, עמ' 171.
[8] הגרח"ע גרודז'ינסקי, אחיעזר, אגרות סימן
ק"נ.
[9] הרב יהודה עמיחי בתחומין י"א, עמ' 28 קובע
"עמדות חכמי התורה בפוליטיקה אינן מחייבות". כאמור לעיל, יש חוגים של
בני תורה הסבורים כי הוראות חכמי התורה גם בתחום הפוליטיקה מחייבות. הרב עמיחי
אינו מביא שום מקור המייצג את העמדה הזו שהוא שוללה. אין בדבריו דיון בעמדה זו.
בהמשך דבריו (עמ' 28) אומר הרב עמיחי "רק בדורנו ניתן למושג 'דעת תורה' מובנו
הנוכחי". מהו 'המובן הנוכחי' ? מי נתן? דברי מרן "החפץ חיים"
המצוטטים "מי שדעתו זעת תורה יכול לפתור כל בעיות כל העולם בכלל ובפרט",
אינם מתייחסים כלל לשיטת הסמכות, לא נאמר בדברי ה"חפץ חיים" כי יש
להישמע בחינת חובה. ועוד, המחבר אינו מגלה דעתו אם וכאשר יתקיימו התנאים אותם התנה
ה"חפץ חיים", "שדעת תורה תהיה צלולה בלי איזה פנייה או נטייה כל
שהיא" וכו', אכן כן תהיה ל"דעת תורה" סמכות בחינת "לא
תסור".
[10] לפי ההבחנה הברורה של הגרח"ע זצ"ל לא נוכל
לפתור את שאלתנו בדברי הרב ח"ש שאנן, תחומין י"ב, עמ' 172, "כמדומה
שאין משא שבעשייתו או אי עשייתו אין נגיעה לצד ההלכתי ובמיוחד ב"נושא
ציבורי" הוא כי הוראתו של הפוסק אינה לפי הדרכים המקובלות בפסיקה הלכתית.
[11] "העמק דבר" דברים כ"ח, נט ד"ה
והפלה ה'.
[12] שם, בראשית י"ח, יט ד"ה כי ידעתיו.
[13] שם, דברים ו, כ"ד ד"ה לחיותנו כהיום הזה.
וכן שם, כו; י"ט ד"ה לתהילה וד"ה ולתפארת.
תלמידי חכמים מיוחדים לתפילה, שתהא תפילתם מקובלת.
("העמק דבר" ויקרא כ, ח' ד"ה ועשיתם אותם), ולברכה ("העמק
דבר', דברים י', ח' ד"ה ולברך בשמי).
[14] חזון איש, או"ח סימן ל"ט, ח'.
[15] חזו"א, על ענייני אמונה ובטחון פרק ג' סעיף ל'.
עמ' מ"ב. מקור זה הובא שיי הרב ח"ש שאנן, תחומין י"ב, עמ' 172.
[16] אגרות חזו"א, ח"א, אגרת ל"ג.
[17] הרב א"א דסלר, מכתב מאליהו, ח"א עמ' 59.
על דברים אלה עיין הערת י' שמחה פרידמן ז"ל, כנס
לביא - תשל"ה, עמ' 13.
[18] ה"ר א"א דסלר, מכתב מאליהו, ח"א, עמ'
76-75.
[19] המושג תלמיד חכם כולל מרכיבים נוספים, יראת שמים,
שימוש ת"ח ועוד. מאמר זה אינו עוסק בניתוח מרכיבים אלה.
[20] שו"ת "חתם סופר", חלק אורח חיים סימן
ר"ח.
[21] מחשקת זו טבעת, לדעתי, משתי הגישות בעניין מעמדו של
הנביא ומקומה של הנבואה בקביעת ההלכה ובפירוש הכתובים. עיין צבי א' נוירגשל, מעמד
הר-סיני במשנת ריה"ל ורמב"ם "שמעתין", ביטאון איגוד המורים
למקצועות הקודש, גיליון מס' 100 .
[22] דבריו הובאו לעיל. אגרות חזו"א ח"א אגרת
ל"ג עמ' ס"א.
[23] אגרות חזו"א, ח"א אגרת ט"ו.
[24] כתבי רבי ישראל (סלנטר) ליפקין, מאמר בירור המידות,
עמ' 139-138, הוצ' מוסד ביאליק, ספריית דורות.
[25] שם, עמ' 140.
[26] עיין מבוא לתלמוד המיוחס לרבי שמואל הנגיד.
עיין ר' בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, הקדמה, עמ'
כ"ז, הוצ' הועד הכללי ליהודי תימן, י"ם תשל"ג.
