Our Brain Supresses The Truth From Us!!!

Incredible! 

Chazal and many sfarim afterwards talk about how man knows on some level that he will die but suppresses this knowledge [and see פרק מ"ט of tehillim w/ commentaries!!! POWERFUL!!!]. This enables him to do whatever he wants w/o having to fear from the דין וחשבון he will have to give in front of HKB"H. We know that our money and all of our possessions are temporary but most people live as if they are forever, Therefore they invest time and energy accruing more and more and more "stuff" that they will never need and when they die all they are left with is ..... nothing. Like, literally nothing. Science now confirms this. The mind has complex mechanisms whereby it pushes away any thoughts of one's demise, assuring himself that it only happens to other people. 

I often think of the story of the 48 year old [Jewish] billionaire who was vacationing with his wife in a resort that cost about 13K a NIGHT [about what I used to earn in a year!!]. Life was good. CEO. Great marriage. 2 healthy children. Good health. When he was on an exercise machine, he suddenly dropped dead. He was found in a pool of blood. His wife and children were obviously devastated but all of the money in the world could not bring him back. We believe that the soul is eternal. ALL that is left is what the soul acquired. 

   אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: פַּֽעַם אֶחָת הָיִֽיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּֽרֶךְ, וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַֽרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָֽתָּה, אָמַֽרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָֽנִי. אָמַר לִי: רַבִּי, רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּֽנוּ בִּמְקוֹמֵֽנוּ, וַאֲנִי אֶתֵּן לָךְ אֶֽלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָמַֽרְתִּי לוֹ: אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּֽסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵֽפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶֽלֶךְ יִשְׂרָאֵל: טוֹב לִי תוֹרַת פִּֽיךָ, מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָֽסֶף. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּשַֽׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם, אֵין מְלַוִּין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶֽסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶֽיךָ, וַהֲקִיצֽוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶֽךָ. בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶֽיךָ, בַּקָּֽבֶר. וַהֲקִיצֽוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶֽךָ, לָעוֹלָם הַבָּא. וְאוֹמֵר: לִי הַכֶּֽסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת.

Said Rabbi Yossi the son of Kisma: Once, I was traveling and I encountered a man. He greeted me and I returned his greetings. Said he to me: "Rabbi, where are you from?" Said I to him: "From a great city of sages and scholars, am I." Said he to me: "Rabbi, would you like to dwell with us in our place? I will give you a million dinars of gold, precious stones and pearls." Said I to him: "If you were to give me all the silver, gold, precious stones and pearls in the world, I would not dwell anywhere but in a place of Torah. Indeed, so is written in the book of psalms by David the king of Israel: `I prefer the Torah of Your mouth over thousands in gold and silver' (Psalms 119:72). Furthermore, when a person passes from this world neither silver, nor gold, nor precious stones, nor pearls accompany him, only Torah and good deeds, as is stated (Proverbs 6:22): `When you go it will direct you, when you lie down it will watch over you, and when you awaken it shall be your speech.' `When you go it will direct you'---in this world; `when you lie down it will watch over you'---in the grave; `and when you awaken it shall be our speech'---in the World To Come. Also it says (Chaggai 2:8): `Mine is the silver and Mine is the gold, so says the L-rd of Hosts.' "

So those who believe in Hashem and in reward and punishment should REALLY take their spiritual life seriously. But we don't b/c our brains have a mechanism whereby we push away such thoughts. 

People who decide [for many complex reasons] NOT to believe in Hashem רח"ל are subjects of much compassion. NEBUCH!!! They believe that their entire existence is just a mistake. No meaning. No purpose. Empty. Random error. Random mutations. All of the pain and suffering in this world - inherently senseless and meaningless. What a HORRIBLE existence. Then, after their meaningless lifetime - they die. But usually not before they suffer the loss of loved ones, experience illness and a lifetime of other forms of suffering, emotional and physical - all because some molecules randomly came together.... Tragic. 

So HOOOODDDDUUUUU LASHEM that our lives have meaning and purpose. But we have to fight against our brain that fools us and be constantly aware of our impending demise by TAKING ADVANTAGE OF EVERY SECOND OF EVERY DAY to make ourselves better people and the world a better place. To remember that only our souls are eternal and our pathetic bodies are nothing more than "disposable dishes". Useful in the meantime but ultimately discarded. When? It could be ANY SECOND!!!

So TESHUVA to Hashem Bi-simcha!!!  

Here is an article about the brain's defense mechanisms, fooling one into believing that he will live forever.   

בגיל 17, כשהיה תלמיד בישיבה, יאיר דור־זיידרמן פגש במוות בדרך אכזרית במיוחד, כשהחייל אריק פרנקנטל — חברו הטוב מילדותם המשותפת במושב גמזו — נחטף ונרצח בידי חמאס. "כל מה שאני זוכר הוא קהות חושים, בזמן שלידי ראיתי אנשים מתפרקים", מספר דור־זיידרמן. "באופן מיידי עלו בי כל מיני מחשבות בסגנון 'למה אני לא בוכה כמו כולם?' בלוויה ממש הכרחתי את עצמי להזיל כמה דמעות, רק בשביל ההצגה. זה היה מצב דיסוציאטיבי, כמו לחיות בתוך חלום. היה ברור לי אז, וברור לי היום עוד יותר, שזה מצב פגום. היום זה ברור לו גם משום שהקדיש את השנים האחרונות לחקר האופן שבו האדם מתמודד עם המוות סביבו. השאלות בנושא לא הפסיקו להטריד אותו מאז. כעת דור־זיידרמן הוא דוקטור למדעי המוח באוניברסיטת בר־אילן והחודש הוא מפרסם מחקר חדש בכתב העת המוביל "NeuroImage", שבוחן את תפקיד המוח בהדחקת המוות שמאפיינת את האדם. מושג המפתח, מסביר ד"ר דור־זיידרמן, הוא "בולטות מוות" (Mortality Salience), הרגע שבו המוות עולה אל התודעה ומנגנוני ההגנה מפניו נכנסים לפעולה. "המחקר בעצם מראה שיש במוח אמונה לא מודעת, בסיסית מאוד, שהמוות שייך לאחרים, לא לי. והאמונה הזאת מופעלת בכל פעם שאנחנו באים במגע עם משהו שיכול להזכיר את המוות. אנחנו מדחיקים אותו בנוגע אלינו, ומשליכים אותו על אחרים. וזה מגן עלינו. המחקר גרם לי להבין לא רק איך המוח כל הזמן ממציא פרשנויות למציאות ובונה סיפור, אלא כמה מנגנון ההכחשה של המוות הוא בסיסי בתודעה ובמוח שלנו".

איך מדמים פחד מוות במעבדה

כשדור־זיידרמן מרחיב על היחס של בני האדם למוות, הוא ממחיש במילים את מה שבעצם די ברור לנו: אם היינו מודעים למוות בכל רגע, היה לנו קשה מאוד לחיות. בעלי חיים, לפחות עד כמה שהמדע הנוכחי מבין אותם, אינם מודעים כלל לאפשרות שיום אחד ימותו. בני האדם לא נהנים מכך, אבל יש מנגנוני הדחקה שמאפשרים להם לחיות בצל אימת המוות. המנגנונים האלה עובדים כל הזמן, בכל פעם שקיומו של המוות נקלט באחד החושים שלנו, גם אם באופן לא־מודע — כשחולפים ליד בית עלמין או רואים מודעת אבל, למשל. המוות נקלט, ומיד נהדף — המוח מבצע ניתוק רגשי שהופך את המוות למשהו שקורה לאחרים, לא לנו. מבחינתו, אנחנו נחיה לנצח.

ובזה התמקד המחקר של ד"ר דור־זיידרמן, שנעשה עם ד"ר אנטואן לוץ ובהנחיית פרופ' אבי גולדשטיין מהמרכז הרב־תחומי לחקר המוח בבר־אילן. החוקרים בדקו עשרות בני אדם באמצעות ה־MEG היחיד בישראל — מכשיר שממפה את השדות המגנטיים במוח ברמת דיוק גבוהה מאוד ובמהירות שלוכדת חלקיקי שניות, באמצעות 248 חיישנים. כל משתתף במחקר הביט במסך שעליו הוקרנה תמונה של אדם זר, ולצדה מילים אקראיות — שכמחצית מהן היו קשורות למוות (לוויה, קבר וכו'). ואז, במפתיע, הופיעה תמונה של הנבדק עצמו, ולצדה מילה הקשורה במוות. הפעילות במוח של הנבדקים נרשמה כל העת, והחוקרים ראו שתמונות של זרים, גם בהקשר של מוות וגם בהקשרים ניטרליים, מעוררות פעילות מסוימת, ואילו תמונה של הנבדק עצמו בהקשר של מוות מעוררת פעילות אחרת, לא שגרתית. בעצם, לראשונה בתחום הם הצליחו ליצור בתנאי מעבדה, לכמה שניות, את התחושה של פחד מוות, זו שבחיים ה"רגילים" המוח לרוב מונע בהצלחה — הם הכריחו את הנבדקים לחשוב על המוות שלהם עצמם ותיעדו את ההתרחשות המוחית המהירה מאוד של מפגש עם המחשבה הזאת, לפני שמנגנון ההדחקה חזר לפעול. החוקרים רשמו את הפעילות של גלי הבטא במוח ברגע של פחד המוות, ובעצם הוכיחו את קיומו של מנגנון שמנטרל את הפחד הזה בכל שאר הזמן.

אז מה זה בעצם פחד מוות?

"עדכון כושל של פרדיקציה (תחזית)".

כלומר?

"המוח מנבא, עושה פרדיקציות. אין לנו קשר אובייקטיבי ישיר לעולם. אנחנו קולטים את מה שמתרחש סביבנו על סמך אמונות סטטיסטיות שנשענות על מידע שכבר קיים במוח, ועל הגדרות. העין קולטת קרני אור שחוזרות מאובייקט מסוים, והמוח יודע לשלוף מהזיכרון את הקידוד הנכון ולהגיד לעצמו 'הדבר הזה הוא תפוח'. בעצם המוח מנטר ללא הרף את סביבתו הפנימית והחיצונית כדי להיות מעודכן במצב העולם ובמצבו שלו, ומעדכן את התחזיות. האם יש סימנים לטורפים בסביבה? האם יש מקורות עונג פוטנציאליים? קר? חסר מזון? והפעילות המתמדת הזאת סובבת סביב מרכז כבידה וירטואלי שאנחנו חווים כ'עצמי'".

ומה הבנתם במחקר?

"ממצא עיקרי של המחקר הוא שהמוח מסרב לקשר את המוות עם העצמי, או בעצם לנבא שהעצמי סופי. כאשר האדם נחשף למילים כגון קבר או לוויה, הוא יקטלג זאת כמידע שקשור לאחרים, לא אליו. העצמי יודע שזולתו עומד למות, אך לא הוא. באיזשהו מקום, אנחנו מאמינים שלא נמות לעולם. כך שפחד המוות הוא הרגע שבו משתבשת ההגדרה שלנו את המוות כמה שקשור לאחרים ולא אלינו, הפרדיקציה לא התעדכנה ונמנע מאיתנו ה'ריכוך' שלרוב המוח מייצר עבורנו.

"הניסוי כופה מצב שבו מילים הקשורות במוות מופיעות ליד תמונה של העצמי, ואז המוח פשוט מסרב לקלוט זאת - הוא מפרש את ההופעה של המילים ליד התמונה כמידע לא אמין ולכן לא משתמש בו. זהו ביטוי להכחשת מוות: המוח לא רק נמנע ממחשבות לגבי המוות אלא מכל קישור, גם ברמה התפיסתית, של העצמי למוות. כדי לתחזק את 'חומת מגן' הזאת, שמגוננת על העצמי מפני איום קיומי, על המוח להשקיע אנרגיה רבה ומתמדת בזיהוי מהיר של כל גירוי בסביבה שעשוי להזכיר לו שהוא בר־חלוף ולהסיט אותו כלפי ה'אחר'".

וזה קורה רק במפגש עם מחשבה על מוות?

"כדי לבודד את התגובה של המוח למוות מהתגובה שלו לדברים שליליים אחרים, הרצנו מבדק ביקורת שבו הוחלפו מילים הקשורות במוות במילים שאמורות לעורר תגובה רגשית שלילית, וראינו שהתגובה של המוח למידע הזה היתה שונה לגמרי.

"המוח שלנו נחשף כל הזמן למידע, שרובו בכלל לא מעובד וגם מהמעט שמעובד לא הרבה מגיע לתודעה. יש הרבה דברים שיכולים להזכיר לנו את המוות, כל הזמן. וצורת העיבוד של המידע שנוגע למוות שונה מזו של כל מידע אחר. זה אומר שבעצם כל הזמן המוח עושה ניטור של מידע בנושא, כי חיינו תלויים בזה. תראה כמה אנרגיה המוח משקיע כל הזמן בלהגן עלינו. מה יקרה אם נשתחרר מהצורך להכחיש את מותנו — האם תתפנה לנו אנרגיה נפשית? האם נוכל לחיות אחרת? הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית עוסקת בזה, למשל. לפי גישה זו, ההכרה במותנו שלנו היא הגורם היחיד שיכול לתת לנו את הכוח לחיות חיים אותנטיים, לחיות מתוך מודעות לאינספור אפשרויות הקיום בלי לגזור על עצמנו להיכנע לתכתיבים של נורמות וכו'". [הועתק בעריכה קלה]