עם כל חוסר הצניעות בדור שלנו, ברשתות החברתיות ובהכל, קשה לי לשמור על העיניים. אני מרגיש צורך לראות סרטונים לפעמים מרוב שעמום, ובסוף מצליח להחזיק את עצמי ולא ליפול. איך מתמודדים עם חוסר צניעות שאני פוגש? ומה החשיבות שיש לייחס לעצם הראייה, ראייה נחשבת מעשה של חטא?
תשובה: ידיד יקר, שלום וברכה. למה אסור לצפות בדברים לא צנועים? נתחיל בהלכה. דבר מדהים שקיים בעיקר באיסור עריות הוא, שהתורה אוסרת לא רק את מעשה העבירה, אלא היא אוסרת גם שלבים מקדימים, נפשיים ומחשבתיים: "ולא תתורו אחרי לבבכם (מחשבות) ואחרי עיניכם (ראייה)". מעבר לכך, ידוע שעצם הצפייה בדברים לא צנועים יוצרת הנאה. ולכן, יש צד שאיסור ראייה הוא עוד יותר חמור מפגם ברית. לכן, גם אם לצורך העניין הצופה לא יגיע לידי פגם ברית, עצם ראיית דברים לא צנועים זה עצמו חלק מאיסור עריות.
נמשיך באמונה. כמה נכונים ועמוקים דברי תורה! היום יותר ויותר מתברר, שהיכולת לשלוט בתאוות היצר מתחילה בשליטה בחוש הראייה. היצר, החשק והצורך קיימים באופן בסיסי בנפש, אך הם ניזונים, מתחזקים ומתעצמים מה'מזון' שהם מקבלים מבחוץ: "העין רואה, הלב חומד, והגוף עושה את העברות". לכן, היכולת לשלוט על יצר העריות (משימה הראויה להתכבד בפני עצמה) תלויה בכך שיצר זה נמצא במצבו הטבעי. אם מגבירים ומעצימים אותו על ידי סביבה מגרה - השליטה בו הופכת להיות כמעט משימה בלתי אפשרית. עיקרון זה נכון גם בתחומים יצריים אחרים. ידוע היום שאם אדם רוצה להשיג שליטה בהרגלי האכילה שלו, צעד ראשון פשוט ואפקטיבי יהיה להרחיק מהבית ומארונות המטבח את האוכל הלא-בריא. ולמה? כי אם בכל פעם שאדם פותח את המקרר הוא פוגש באוכל שלא טוב לו, היכולת שלו להשיג שליטה תהיה כמעט אפסית. לכן עדיף שגלידה לא תהיה בבית... ולמרות שיש גלידה במכולת, עצם העובדה שזה רחוק וצריך להתאמץ בשביל זה – זה עוזר מאוד. למדנו שיש משמעות אדירה ליצירת סביבה סטרילית במידת האפשר.
וכמה נכונים ועמוקים דברי תורה! מגפת הצפייה בדברים לא-צנועים חוצה גבולות ומגזרים, וגם אצל אלו שעדיין אינם שומרי הלכה וגם אצל אלו שלא עמדו רגלי אבותיהם על הר סיני יותר ויותר מקובל להבין שצפייה בדברים לא-צנועים היא מגפה והיא חתיכת בעיה, ובכלל לא רק בגלל סיבות הלכתיות. אחד המחקרים שנעשה בנושא גילה תוצאה מפתיעה: צפייה בפריצות גורמת לתפישה מעוותת לגבי נשים ולגבי הקשר הגופני, מה שגורם בשלבים מאוחרים יותר לקשיים גדולים בבניית מערכת זוגית בריאה ומהנה. ההסבר לכך הוא, שאדם המרגיל את עצמו שוב ושוב ליהנות מצפייה מדברים לא-צנועים )אחרי עיניכם( הוא הולך ומתמכר למחשבותיו (אחרי לבבכם), אך המציאות המעשית האמיתית לעולם לא תוכל לספק לו את הציור הדמיוני שהוא נחשף והתמכר אליו שוב ושוב. עד כדי כך גדולה ההשפעה של צפייה.
על פי זה מובן מאוד למה התורה אסרה פעולה זו כאיסור בפני עצמו. וכך מסביר רבי חיים מוולוז'ין (תלמידו הגדול של הגר"א) בספרו 'נפש החיים', שחמורה וגרועה מחשבת זנות של אדם יהודי, הרבה יותר מטיטוס הרשע שמביא זונה לקודש הקודשים ובא עליה שם. אם רק היינו מבינים את גודל ועוצמת הכלי שנתן לנו ה' – כוח המחשבה. ויחד עם הכרת והבנת חומרת העניין - זה עדיין קשה. קשה מאוד. לאורך כל הדורות זאת היתה התמודדות קשה, ובימינו זה נעשה קשה שבעתיים. אבן מקיר תזעק. כמעט (אבל רק כמעט) אי אפשר להימנע מחשיפה לדברים לא צנועים, ואמצעי המדיה החדשים הפכו התמודדות זו לחוויה סיזיפית ומתסכלת.
אך עדיין: "היסוד התשיעי... והוא, שזאת תורת משה לא תהיה נְסוחָה ולא נחלפת, ולא תבוא תורה מאת הבורא זולתה, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע..." (העיקר התשיעי מי"ג העיקרים לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק). מה שאומר שמצוות ה' בתורה: "ולא תתורו..." – עדיין במקומה עומדת. גם בתנאים המטורפים שאנו חיים בהם היום. אז מחד - זה חשוב וקריטי, אך מאידך - זה קשה בטירוף, אז מה הפתרון?! זאת שאלת השאלות בדור זה, ואנשים רבים וטובים יושבים על מדוכה זו. אשתף אותך בשני עקרונות שאני רואה אותם כחשובים מאוד ביכולת ההתמודדות, והם צריכים לקרות לאו דווקא בשעת ההתמודדות עצמה אלא הם צריכים לקרות בעיקר לפני או אחרי ההתמודדות. אתה מכיר את 'מטריצת/שיטת אייזנהאואר'? כנראה שלא בשמה זה, אבל יש סיכוי טוב ששמעת את הרעיון: את העיסוקים בחיים האנושיים אפשר לחלק לארבעה ריבועי זמן: חשוב ודחוף, חשוב ולא דחוף, לא חשוב ודחוף, לא חשוב ולא דחוף.
דוגמאות: על פי החלוקה לארבע אפשרויות אלו, אדם יכול לזהות איפה הוא מבלה את רוב זמנו (הכמותי/האיכותי) של היום, ולהחליט מתוך מודעות האם הוא היה רוצה לעשות היערכות מחדש. כ'כלל אצבע' נאמר, שככל שאדם משקיע את מרצו וזמנו בריבוע ה'חשוב- דחוף' או ה'חשוב-לא דחוף', זה עוזר לו למצוא את עצמו פחות ופחות בריבועי ה'לא חשוב-דחוף' או ה'לא חשוב ולא דחוף'. ובקיצור, מה שעוזר לאדם להתמודד עם צפייה בדברים לא צנועים זה למצוא לעצמו חיים... הכוונה לחיים אמיתיים. למצוא עיסוק רציני שבו אדם יוצר משהו חדש בעולם )ולא רק צורך הנאות מהעולם( ושהמשהו הזה יהיה דבר משמעותי עבורו. הכוונה, שזה יהיה משהו שאדם יהיה מוכן לקום בשבילו השכם בבוקר או ללכת לישון מאוחר בשבילו בסוף הערב. וככל שאדם מוצא את עצמו עסוק בעשייה וביצירה מלאות משמעות, כך יקל עליו לבחור ב"לא תתורו". לפעולה אדירה זו צריכה להתלוות היכולת לשים גדר )כמו התקנת סינון(, וזאת כדי לעזור לעצמנו לא 'להסתובב בשכונות' שאנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו מסתובבים בהן. יחד עם זה, לשימת גדר בלי למצוא חיים משמעותיים וחשובים – יש אפקטיביות נמוכה )אם בכלל( כיוון שבלי עשייה ומשמעות בחיים, האדם ינסה למצוא את עצמו מהעבר השני של הגדר )בבחינת: הפה שאסר יהיה הפה שיתיר(. דוגמה לכך היא אנשים המשנים את הרגלי האכילה. אם הם רק ירחיקו את האוכל הלא בריא אבל לא יספקו אלטרנטיבה משמעותית, תוך זמן קצר מאוד הם ימלאו מחדש את המזווה בכל טוב... אבל אם הם יבססו אלטרנטיבה קולינרית שתוכל להשביע אותם, וביחד עם זה הם ירחיקו את המזון הלא בריא – אז לפעולת ההרחקה יש סיכוי הרבה יותר גבוה להצליח. לכן, ככל שתמצא את עצמך עסוק מעל הראש בריבועים הנפלאים של 'חשוב-דחוף' ו'חשוב-לא דחוף', פחות ופחות יהיה לך צורך להסתובב בשכונה הבעייתית, ואז פעולת שימת הגדר תהיה פעולה אפקטיבית שתוכל לעזור לך מאוד.
ברכה והצלחה
שמואל
הרב שמואל גרוסברגר הוא מפתח שיטה ומחבר הספר 'ואתה תמשול בו' - שיטה למשילה בכוחות החיים
